על הבחירה שבין דבר לכולרה

דילמה אחת מהגיהינום כבר הוכרעה, לפחות עקרונית: בתמורה לחטופים, ישראל תשחרר מהכלא מחבלים; הרבה מחבלים, ביניהם רוצחים מתועבים, שזרעו מוות ושכול ברחובותינו; כאלה שמאמץ ואמצעים רבים הושקעו בלכידתם. על הכמות ו"האיכות" של המשוחררים - מדגי רקק ועד רוצחים כבדים דוגמת עבדאללה ברגותי ואבראהים חאמד השפוטים לעשרות מאסרי עולם - עוד יתנהל מו"מ מתיש. אבל בסוף האירוע, ישולחו לחופשי רבים שהיו אמורים לרצות עוד שנות מאסר ארוכות מאחורי סורג ובריח.

ההכרעה הסיוטית הזאת אינה סוף פסוק. עוד דילמה קשה שהציבור אינו מודע לה עומדת לפתחנו, אף היא בגדר דיני נפשות: לאן ישוחררו המחבלים? האם יגורשו לחו"ל, כפי שכ־200 ממשוחררי עסקת שליט הורחקו לטורקיה ולעזה (שהיתה בבחינת חו"ל עבורנו), וכפי שנהג רבין ב־415 אנשי חמאס שגורשו ב־1992 ללבנון? או שישראל תשחרר אותם לבתיהם, ביו"ש ובמזרח ירושלים?

גם הדילמה הזאת, המשנית לכאורה, היא בחירה בין דבר לכולרה, בעיקר מכיוון שאנו יודעים שפעם מחבל - תמיד מחבל; שרבים מהמחבלים ישובו לטרור; כסייענים, כמכווינים, כמסיתים או כמבצעים.

אנו יודעים זאת כי כך היה בעסקאות קודמות. הנתונים מפלחים מתסכול ומכאב: את האינתיפאדה הראשונה, שבה נרצחו 154 ישראלים, הניעו משוחררי "עסקת ג'יבריל" ב־1985. אלפי המחבלים ששוחררו בעסקות בשנים 1999-1993 נטלו חלק באינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו 1,178 ישראלים. עשרות ממשוחררי "עסקת טננבאום" ב־2004 רצחו עשרות ישראלים. משוחררי שליט תכננו מאות פיגועים, שבהם נרצחו יותר ממאה ישראלים, שנים לפני שהגו את טבח 7 באוקטובר. הם הרימו, כידוע, תרומה מכרעת לתשתיות הטרור והרוע שחמאס בנה בעזה.

אם אנו רוצים להיות כנים עם עצמנו, אז זה פחות או יותר מה שמחכה לנו גם הפעם מחבורת הטרוריסטים שישוחררו כנראה מבתי הכלא בתמורה לחטופים: פוטנציאל רחב של טרור ופיגועים, הן בשל מספר המחבלים שיצאו לחופשי והן בשל "איכותם".

מפקדות חוץ

האינסטינקט הטבעי, הראשוני, אומר לנו שאם כבר כלתה הרעה, ונגזר עלינו שחרור המוני נוסף של מרצחים - אז שיעופו לנו מהעיניים לעזאזל. רק שלא יישארו כאן.

אלא שהסתכלות מעמיקה יותר בקילומטרז' הארוך שישראל צברה עם מחבלים משוחררים עשויה להוליד דווקא מסקנה הפוכה: שיהיו קרוב, כאן, לידנו, בבתיהם, ביו"ש ובמזרח ירושלים, במקום שבו נוכל לפקח עליהם, לנטר אותם, לעצור, לשפוט ולכלוא אותם מחדש, אם יהיה צורך, ויהיה.

אם סינוואר ועארורי היו משוחררים בזמנו ליו"ש, ניתן היה לעצור או לחסל אותם מבעוד מועד. המחשבה על שחרור אלפי מחבלים לבתיהם, דקות נסיעה ממרכזי האוכלוסייה, הופכת לנו את הבטן, אבל במקרה הזה צריך לחשוב מהראש

בחו"ל, לפחות במקומות כטורקיה וכלבנון שמוזכרים עתה, זה הרבה יותר מסובך וקשה ומורכב, ובעיקר מוגבל על ידי שירותי ביון של מדינות זרות, ויחסים ואינטרסים מול ראשי מדינות כארדואן, או שייח' תמים אאל ת'אני, שליט קטאר.

ההנהגה של הנאצים החדשים מעזה - סינוואר וחבורתו - תחוסל, במוקדם או במאוחר, או שתורחק לחו"ל. איתה לא ניתן אחרת, אבל עם המשוחררים מבתי הכלא נוכל לנהוג באופן שונה. ראו אילו נזקים עצומים הסבו לנו המשוחררים שגורשו לחו"ל בסיבובים הקודמים; לאילו ממדים מפלצתיים צמחו מגורשים כסינוואר, עארורי, תאופיק אבו נעים או מוסא דודין (שגורש מקטאר ללבנון).

חלק ניכר מהטרור לאורך שנים ארוכות נזרע על ידי מחבלים שגורשו לטורקיה, ללבנון או לעזה. לישראל, כך התברר, יש יכולת פיקוח ושליטה טובה פי כמה על מחבלים ששוחררו לבתיהם ביו"ש ובמזרח ירושלים. לעומת זאת, בחו"ל ובעזה לא ניתן היה לעצור מחדש איש מהם. לא את סינוואר ברצועה, לא את עארורי בטורקיה, ולא את יאסין ששוחרר בעסקת ג'יבריל ב־1985. שנים ארוכות הם פעלו כמעט באין מפריע.

מפקדת הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש נוהלה שנים מרחוק, מתוך רצועת עזה, על ידי מגורשי שליט. עארורי וחבורת המגורשים לטורקיה, ובהם עבד אל־רחמן רנימאת, חבר חוליית צוריף של חמאס שביצעה פיגועים קשים בשנות ה־90, יחד עם מאזן פוקהא (עזה), העבירו הנחיות וכספים לחוליות חמאס ביו"ש בהיקף נרחב ובאופן שוטף. הם הכווינו לאורך שנים חוליות של חמאס ביו"ש ועשו זאת ממקום מושבם בעזה, בטורקיה ובמידה מסוימת גם בלבנון.

אם המחבלים הללו, שבחסות תנאי החממה שלהם זכו בחו"ל הפכו לרבי־מחבלים, היו נמצאים כאן, הם אמנם היו מסיתים, ומתסיסים, ואף מרחיבים את מעגלי הטרור, אבל דבר אחד לא היה בכוחם לעשות: למנוע מצה"ל ומשב"כ לטפל בהם; בהם ובמעגלי הטרור שהצמיחו. כך מסוכלים היום ללא מגבלה, במבצעים אינספור, מעגלי הטרור החמאסי והאחר ביו"ש, ובכלל זה במחנות הפליטים הצפופים והמסוכנים ביותר באזור. אם סינוואר ועארורי היו כאן, ניתן היה לסכל ולחסל אותם מבעוד מועד, קודם שיאתגרו את ישראל ויסבו לה נזקים עצומים באמצעות "מטה הגדה", וביתר שאת החל מ־7 באוקטובר.

לבלוע את הצפרדע

אז נכון שהמחשבה על אלפי מחבלים שיוצאים מהכלא לבתיהם בטול כרם, בקלקיליה ובמזרח ירושלים - דקות נסיעה ספורות בלבד ממרכזי האוכלוסייה שלנו - הופכת לנו את הבטן, אבל הקירבה הזאת מאפשרת לנו לעשות מה שצריך, מהר ובזמן, בהיקף רחב או מצומצם, בעזרת מודיעין משובח, עם יחידות עילית בפעולות פינצטה, או באמצעות כוחות גדולים בפריסה רחבה. לעומת זאת, כל המערך הזה אינו עומד לרשות מדינת ישראל בחו"ל, ודאי שלא באותו האופן, בשעה שמחבלים משוחררים שם שבים לפעול נגד ישראל ולייצר עוד ועוד טרור.

415 אנשי חמאס והג'יהאד שגורשו על ידי ישראל ללבנון בשנות ה־90 אומנו על ידי חיזבאללה ואיראן, וידי ישראל קצרו מלהושיע. כשישראל שגתה פעם נוספת, והשיבה אותם לארץ, היא סבלה מהם קשות. אחד הבולטים שבהם היה עבד אל־עזיז רנתיסי, יורשו של יאסין בעזה, שחוסל חודש אחריו. מגורשים רבים ששבו אז מלבנון פעלו תחת הנהגתו של יחיא עיאש והוציאו אל הפועל פיגועים שבהם נהרגו במשך כשנה כמאה ישראלים.

מטורקיה פעלו בשנים האחרונות מגורשי עסקת שליט כחוסאם בדראן, שהכווין תשתיות טרור באזור חברון; מוסא אל־עכארי, פעיל מבצעי של חמאס שהיה חבר בחוליה שרצחה את השוטר ניסים טולדנו; זאהר ג'בארין, ראש לשכת הכספים של חמאס; סלאמה מרעי, או ג'האד יע'מור, מחוטפי נחשון וקסמן, שהפעיל חוליות טרור ביו"ש ומשמש איש קשר עם הממשל הטורקי; עבד אל־רחמן רנימאת, לשעבר ראש חוליית צוריף של חמאס; כמאל עוואד, איש כספים נוסף של חמאס; או עבד אל־חכים חניני, שעל פי פרסומים זרים סיפק מודיעין לחיזבאללה ולאיראן.

כמחצית מכ־15 אלף המחבלים שישראל שילחה לחופשי מאז 1985 שבו לטרור, לפחות 2,000 מהם נעצרו מחדש, פה ביו"ש. לא בחו"ל. אין לנו ברירה אלא לבלוע גם את הצפרדע הזאת, ולהשגיח עליהם כאן, קרוב אלינו.