המערכה בהאג נגד פשעי הטבח שביצע חמאס

בבוקר שמחת תורה התעוררה עו"ד יעל ויאס־גבירצמן, מומחית למשפט בינלאומי כבר 20 שנה, בידיעה שבעוד ארבעה ימים תטוס להאג. היא היתה אמורה להציג שם מחקר בנושא שימוש בבינה מלאכותית בזירות מלחמה, אלא שמהר מאוד הגיעו בשורות האיוב.

חמאס פתח במתקפת פתע ומחבליו פשטו על עוטף עזה, טבחו באזרחים וחטפו רבים מהם לרצועה. כרטיסי הטיסה נותרו על השולחן, ולמחרת צלצל הטלפון. אחד ממכריה, עורך דין לזכויות אדם, פנה אליה בשם כמה ממשפחות החטופים והנעדרים. הם ביקשו שעורכת הדין תנצל את קשריה עם הצלב האדום כדי שזה יעביר מידע קריטי על יקיריהם, לרבות צורך בתרופות ובטיפול מציל חיים.

היו אלה ימים של כאוס, ושום גורם ממשלתי לא יצר עדיין קשר עם משפחות החטופים. ויאס־גבירצמן התקשרה ליועץ המשפטי של הצלב האדום בישראל, שעדכן אותה כי סוגיית החטופים עומדת בראש סדר העדיפויות של הארגון, וכי הם מקבלים לשם כך תגבור מהמטה בז'נבה.

כשהתבררו ממדי הזוועה, ומדי יום משפחות שינו סטטוס מ"קרובי נעדרים" ל"משפחות נרצחים", הבינו ויאס־גבירצמן והמשפחות שלצד הקשרים עם הצלב האדום והמאמצים לקבל מידע על מצב החטופים, הגיע הזמן להיערך לפעולה בחזית נוספת. על הכוונת: ייצוג משפחות הקורבנות והחטופים בבית הדין הפלילי בהאג.

ב־15 באוקטובר החל להתגבש סביבה צוות של מומחים ובעלי ניסיון בפעילות משפטית מול מנגנונים בינלאומיים לזכויות אדם. שלושה חודשים מאוחר יותר, היא נערכת להגשת תביעות אזרחיות בהאג ובמקומות נוספים, ומייצגת יותר מ־40 משפחות שייפו את כוחה לייצגן. בבית הדין הפלילי בהאג (ICC) - להבדיל מבית הדין הבינלאומי (ICJ), העוסק בסכסוכים בין מדינות - יכולים אזרחים לתבוע אזרחים וארגונים, ולמעשה לפעול במישור המשפטי מול כל מי שהמדינה לא תובעת.

"היעד הראשון והעיקרי בפתיחת הליכים פליליים הוא להשיג הכרה", היא אומרת לי בפגישה השבוע במשרדה בתל אביב. "הכרה באמת זו זכות בסיסית של הנפגעים. הכרה בינלאומית בפשעים החמורים שנעשו היא צורך אקוטי עבורם. כי אמת משפטית אי אפשר לכתוב מחדש, כמו את ההיסטוריה. ההליכים חשובים למען יידעו הדורות הבאים, בדיוק כפי שמשפטי נירנברג נלמדים בכל מוסד לימוד. העדויות קיימות. הפשעים מתועדים. המציאות נוראית. החיים לא יכולים לשוב לקדמותם ללא מענה כלשהו. בוצעו כאן פשעים מזעזעים, ואפשר עוד להציל חיי אדם. להכרה באמת בידי בית משפט יש כוח".

מעבר לחשיבות ההיסטורית, מהי המשמעות של תביעה כזו?
"מיצוי הדין עם כל מי שמעורב במעשים. ברור שחמאס זה לא רק עזה. יפגעו בראשי חמאס, ובעוד כמה חודשים יהיו עוד. אנשי חמאס מסתובבים חופשי במדינות שונות בעולם, כולל במדינות דמוקרטיות. ושם האמצעי הכי חזק הוא האפיק המשפטי. ברגע שה־ICC ובתי משפט מדינתיים שונים חוקרים, מגישים צווי מעצר, מקפיאים נכסים - נפרסת יריעה נגד כל מי שהיה שותף לטבח. בפיקוד, במימון, באימון, במכירת כלי נשק, בעידוד, בהסתה ועוד. אפשר לחלט כספים ורכוש, לעצור העברת כספים".

האם אין חשש שבעקבות התביעה יקומו אזרחים עזתים רבים ויתבעו קציני צה"ל?
"הם עושים זאת בכל מקרה, והרבה לפנינו, בסיוע של עורכי דין וארגונים מחו"ל. אנו כעת מסרבים להמשיך לתת להם לשחק מול שער ריק".

האם את נכנסת לנעליה של מדינת ישראל? עושה תפקיד שהיא היתה צריכה לעשות?
"לא. מדינת ישראל לא יכולה להיות זו שמייצגת את אזרחיה שנפגעו. ה־ICC הוא זה שתופס את מקומה של המדינה. התובע הכללי בהאג משמש בתפקידו מעין פרקליט המדינה. במקביל, מדינת ישראל תערוך חקירה עצמאית משלה לאחר המלחמה, תעמיד לדין את המחבלים שתפסה, ותשתף פעולה עם מדינות אחרות כדי להעמיד דין את מחבלי חמאס שלא נמצאים בידיה".

טעות אסטרטגית

עו"ד ויאס־גבירצמן היא בוגרת המחלקה ההומניטרית במזכירות האו"ם בניו יורק, המחלקה למשפט בינלאומי בלשכת היועמ"ש במשרד החוץ, והמחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה. עוד לפני המלחמה היא עסקה בסיוע הומניטרי ובמשפט בינלאומי בסכסוכים שונים, כמו דרפור, קונגו ואוקראינה. ב־2014 היא הקימה את הקליניקה למשפט בינלאומי פלילי והומניטרי בביה"ס למשפטים ע"ש הארי רדזינר במרכז הבינתחומי הרצליה (כיום אונ' רייכמן). היא גם חברה בלשכת עורכי הדין הבינלאומית, כולל בוועדה לפשעי מלחמה.

האג, אגב, לא זרה לה. "עבדתי שם במשך שנתיים ב־2011", היא נזכרת. "הבת שלי נולדה שם במהלך עבודתי בצוות הגנה בפשעים במזרח קונגו, ואחר כך בצוות הגנה בערעור של נשיא ליבריה לשעבר צ'ארלס טיילור". הפעם, היא אומרת, העבודה ייחודית. "החזית היא אצלנו בבית. המשפחה הקרובה שלי גרה בקיבוצים במעגל השני של העוטף. אני יודעת כמה חשובים הם התגובה המיידית, הייצוג הנכון שיאפשר לגורמים להתמקד במה שהם יודעים וצריכים לעשות, והמיצוי של כל האמצעים שבאמתחתנו. כיום יש לי שותפים בצרפת, בבריטניה, בארה"ב, בגרמניה, בבלגיה, בשווייץ, בשבדיה, בהאג - והיד נטויה. מעשי 7 באוקטובר צריכים להיות על סדר היום העולמי באופן אפקטיבי".

אלה שני בתי דין בינלאומיים שונים, אבל מתבקש לשאול מה דעתך על התביעה של דרום אפריקה, שמאשימה את ישראל ברצח עם.
"מובן שזו לא אמת. ישראל לא היתה בעזה ב־6 באוקטובר, והיא מנהלת מלחמה שלא רצתה בה בעוד היא מקפידה ככל הניתן על דיני המלחמה הבינלאומיים, גם אלה שקבעה היא עצמה. המלחמה הזו היא מלחמה צודקת, אך מובן שאנחנו מחויבים גם בכללי הלחימה. מי שמבצע רצח עם, כלומר הרג בכוונה מוגברת להשמדת קבוצת האוכלוסייה, לא מכניס סיוע הומינטרי לאזרחים ופותח מסדרונות הומניטריים.

"חובתה של ישראל לאפשר העברת אוכלוסייה אזרחית למקום בטוח יחסית, כדי שלא ייפגעו מהלחימה, ואך ורק מתוך ההבנה שהיא תשוב למקומה בתום הלחימה. ישראל העבירה כך גם את האוכלוסייה שלה, אזרחי המדינה מדרום ומצפון. ג'נוסייד הוא ניסיון מכוון להשמיד קבוצה. מי שמבצע פשעים נגד האנושות הוא חמאס, ארגון סדיסטי, שבאמתלה של 'לוחמי חופש' אנשיו רוצחים ומענים חפים מפשע וחסרי ישע, גם במחיר כבד לבני עמם - מחיר שחמאס לא יכול היה לא לדעת שייגבה".

בישראל עולים קולות שקוראים לא לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. פשוט לא להתייצב.
"זו טעות קשה. טעות אסטרטגית חמורה, וטעות בהבנה של איך עובד העולם. חבל לי שמי שמהדהדים את הנרטיב הזה הם בין השאר אנשים משפיעים, מובילי דעת קהל ונבחרי ציבור. גישת הבדלנות שישראל נקטה בעשרות השנים האחרונות מול העולם בסוגיות הללו וההתנערות מהאג הן טעות פטאלית.

"אני מזכירה שרפאל למקין, יהודי שורד שואה, ברח ב־1944 מאימת המוות באירופה עם מזוודה שבה תיעוד מעשי הנאצים. הוא היה משפטן מבריק, שטבע את המושג 'רצח עם' ותרם רבות לניסוח אמנת האו"ם בדבר רצח עם. לנו, כמדינה מתוקנת, מדינה שוות־זכויות במעגל העמים, יש מה להשיב, ולא רק להשיב אלא גם להוביל. אסור לנו להשאיר את המגרש ריק.

"האם מישהו מעלה על דעתו שטוב ונכון יותר להשאיר את דברי ההבל המופרכים של דרום אפריקה ללא תגובה משפטית ראויה? הצוות הישראלי העניק קונטרה עניינית, משפטית, מנומקת. מי שיקרא את הפרוטוקולים לא יתמודד עם דברי השקר של דרום אפריקה לבד. צריך לזכור כי אנשים שאינם אזרחי ישראל ושאינם חיים את המציאות שלנו עלולים להתרשם מאמירות לא מדויקות, בלשון המעטה. זו חובתנו כמדינה לעמוד בביטחון בבית הדין בהאג. ואם נעשו טעויות תוך כדי לחימה? בדיוק עבור כך יש לנו מערכת חקירה בפרקליטות הצבאית ובית משפט חזק, שיחקור לעומק את מה שצריך. אבל להתעלם ולהחרים? טעות חמורה".

התחושה היא שבכל מקרה המוסד הזה מוטה נגדנו.
"כרים קאן, התובע הראשי של ה־ICC, עמד בעבר בראש צוות חקירה לקידום ענישה על פשעי מלחמה שבוצעו בידי דאעש. הוא עצמו מוסלמי פקיסטני ששייך לענף 'אחמדני', שמקדם עקרונות אוניברסליים של צדק ושלום בעולם. הוא אף ביקר בכפר עזה, ואמר שההתקפות נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע ב־7 באוקטובר מייצגות כמה מהפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר - פשעים שה־ICC הוקם כדי לטפל בהם. בפגישתי עם משפחות קורבנות הפיגועים הללו, המסר שלי היה ברור: אנו מוכנים לעבוד בשיתוף איתם כחלק מהעבודה השוטפת שלנו, כדי למצות את הדין עם האחראים. כלומר, ההחרמה האוטומטית היא מיותרת ומזיקה, ויש עם מי לעבוד".

אז היסטורית, איפה טעינו מול העולם?
"בשנות ה־40, ה־50 וה־60 - כשהאו"ם היה מורכב מהרבה פחות מדינות, שרובן היו מערביות ותמכו במדינת ישראל, מההכרה בהקמתה ואילך - מדינת ישראל לקחה חלק פעיל מאוד באו"ם. אך כשמדינות שהיו נתונות לקולוניאליזם זכו בעצמאות, הכף החלה לנטות נגד ישראל. הטעות שנעשתה היתה שאחרי שנות ה־90 ונפילת הבלוק הסובייטי, ישראל המשיכה להתמקד בכוח אמריקני.
"אין ספק שמדובר בכוח מרכזי בעולם וחיוני לקיומה של מדינת ישראל, אבל במלחמת ההשפעה - ארה"ב היא לא הכוח היחיד. למדינות אירופה יש חשיבות מרכזית, וצריך לפעול שם. אבל ישראל היתה שבויה בקונספציה שלהיות בעלת ברית של אמריקה הגדולה והחזקה באו"ם זה מספיק. מובן שהקשר האסטרטגי עם אמריקה הוא חשוב מאוד, אך ישראל שכחה שהעולם מורכב ממדינות נוספות, והזניחה את אירופה".

בואי נחזור רגע לאחד מהגופים הבינלאומיים שמעוררים הכי הרבה ביקורת בישראל: הצלב האדום. היחס הישראלי אליו מוטעה?
"בעיניי כן. זה לא שהם מעל לכל ביקורת, כמו כל גורם אחר. אבל הצלב האדום הוא ארגון הומניטרי נטול יכולת להטיל סנקציות או להפעיל כוח פוליטי או צבאי, ובטח לא יכול להשיג מול חמאס את מה שישראל לא השיגה עד כה. השבוע הם יעבירו תרופות, תוצאה של מו"מ מדיני. שמעתי שבתקשורת כינו אותם 'חברת הסעות'. אני רוצה לראות שמוצאים 'חברת הסעות' חלופית שתסכים, תוך סכנת חיים לצוות שלה, לשלוח אותו לשטח עוין ללא נשק או אבטחה, בעלטה, להיות מוקף באנשי חמאס ובהמון זועם שמוכן לבצע לינץ' בכל רגע נתון - והכל מבלי לדעת מה מצפה להם שם.

"זה ארגון שפועל באזורים המסוכנים ביותר, כשהוא לא חמוש ומחויב לשמירה על סודיות ברמה הגבוהה ביותר, כך שאפילו לענות על הטענות נגדם הם לא יכולים. אני יכולה לומר, מההיכרות האישית שלי ומהעבודה שלי מולם, שהם עבדו לילות כימים ועשו ככל יכולתם כדי לוודא את מצב החטופים ולנסות להעביר להם תרופות.

"לצד זאת, למשפחות החטופים יש זכות מלאה לזעום. המציאות שלהן בלתי נתפסת. כמו כן, אם יש משהו שהייתי ממליצה לצלב האדום לקחת לתשומת ליבם, זו השאלה איך למנוע כזה כעס ציבורי נגדם, להסביר את פעילותם טוב יותר לציבור הישראלי. אני חייבת לציין שזה לא מקרה ראשון, גם באוקראינה הצלב האדום הותקף. אבל זה לא פוטר אותם מלעשות חשבון נפש, ולהבין איך הם בכל זאת יכולים לתווך זאת לציבור".

צדק לשני לוק

ריקרדה לוק היא אמה של שני לוק, שנרצחה במסיבה ברעים. דמותה הקורנת והזורחת הפכה לסמל בכל רחבי העולם, ובגרמניה במיוחד, לזוועות שחמאס ביצע בנשים ובצעירים. מאז 7 באוקטובר חיה ריקרדה במציאות בלתי אפשרית: לצד חוסר הוודאות שטלטל את חייה, היא החליטה להצטרף כבר בימים הראשונים לתהליך התביעה בהובלת עו"ד ויאס־גבירצמן.

"הייתי בקבוצת ווטסאפ עם משפחות ממוצא גרמני במצב זהה לשלנו", היא משחזרת בשיחה השבוע. "מישהו העלה שם את הרעיון של התביעה. פניתי ליעל, ומאז אנו משתפים איתה פעולה. היא המליצה לנו להגיש תביעה פלילית גם בגרמניה, בשל האזרחות הגרמנית של שני, במקביל לתביעה בהאג. וכך אכן אנו עושים".

מה את מצפה להשיג מהתביעה? הרי את כבר שלושה חודשים במצב לא פשוט, משקיעה כוחות ואנרגיה בניסיונות להביא את גופתה של בתך לקבורה ראויה.
"התביעה לא תחזיר לנו את שני, וזה גם לא עניין של כסף. מטרת־העל שלי היא שיכירו את המקרה של שני בעולם. שיהיה כתוב לדורות בספרי ההיסטוריה. שלא יגידו בעוד כמה שנים שהזוועות הללו לא התרחשו. כמו שיש מכחישי שואה, כך יש אנשים שמכחישים את מה שקרה לנו. לכן חשוב לנו כל כך שיהיה לזה תיקוף משפטי בינלאומי, עם עדויות, חקירות ופסק דין מהדהד. שאף אחד לא יוכל לערער על כך".

כאזרחית גרמנייה, איך את מרגישה מול הביקורת הבינלאומית נגד ישראל?
"זה אחד מהדברים שהכי מתסכלים אותי, התגובות מחו"ל. אטימות של אנשים שלא מבינים מה קורה פה. זאת הסיבה לכך שלמרות הקושי, חשוב לי להשמיע את קולי. התראיינתי בכל כלי התקשורת בגרמניה. פגשנו את כל הפוליטיקאים האפשריים שם, החל מהשרים ועד לקנצלר, הכל כדי לספר להם על המציאות הכאוטית הזו".

את תיסעי בעצמך להאג?
"אין לי מה להפסיד. את הכי יקר כבר הפסדתי. כל מה שיכול לעזור לאחרים אני מוכנה לעשות, אז כנראה אסע".

אתם מצפים שבמסגרת ההליך תקבלו בחזרה את גופתה של שני?
"אנחנו עדיין מחכים לגופה של שני. אין לנו קבר. אני לא יודעת אם הגופה עדיין שם, מה מצבה. אני לא רוצה לסכן אף חייל בשביל הגופה. אם חוסר החילוץ של הגופה יכול להשאיר מישהו בחיים, תשאירו את הגופה שם. אנחנו נסתדר. אני סבורה שצריך להקריב בשביל דברים חיים, ולא בשביל גופה, אך מובן שאנו עושים כל מאמץ כדי להשיב אותה הביתה לקבורה ראויה. ניתן לזה עד שנה מעכשיו, ואם לא נצליח - נקים קבר עם מה שיש לנו כעת".

למנוע אסון נוסף

גם עו"ד יואל רביב, אביה של ניב ז"ל (27) שנרצחה ב־7 באוקטובר בכפר עזה לצד בן זוגה, ניראל ז"ל, מתכנן לנסוע עם עו"ד ויאס־גבירצמן להאג.

"הבת שלי נרצחה עם בן זוגה. היא היתה סטודנטית לפסיכולוגיה ולקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, לקראת תואר שני. ביום שלישי שאחרי 7 באוקטובר היא היתה צריכה לעבור מבחן חשוב, ובערב להגיע למסיבת הודיה לבן זוגה, קצין שנפצע בחברון. הוא היה אמור להציע לה נישואים באותו הערב. מצאו ברכב את הטבעת שהוא קנה לה, מצאו התאמת דנ"א. הדירה נשרפה לחלוטין. הם נקברו יחד. ההערכה שלי היא שסימנו את הבית שלהם, כבית של שני קצינים בצה"ל".

באיזה שלב הבנת שאתה מצטרף לתביעה?
"קברנו את ניב ב־14 באוקטובר, ובתום השלושים הבנתי שאני רוצה לדאוג שייגבה החוב גם מהאחראים בחמאס. עם כל ההבנה לכך שיש אחריות לדרגים המדיני והצבאי, אני רוצה לדאוג לפחות שמותה לא יהיה לשווא. שהזוועות הללו לא יתרחשו שוב. יעל יצרה איתי קשר, ולאט־לאט הקשר בינינו התהדק. אני מבין שלצד האבל צריך לעשות דברים נוספים. אני אסע להאג".

מה אתה מקווה להשיג בתביעה הזו?
"לוודא שהאנשים שאחראים לשואת העוטף ולטבח ילדינו לא יוכלו להסתובב בשום מקום בעולם - לעולם. ברגע שמטילים את האחריות על חמאס, גם אם זו אחריות על הנייר, זה ייתן לנו אשראי מדיני לסיים את מה שצה"ל התחיל. זה לא כמו צוק איתן. אף אחד לא אומר לנו לעצור. מבינים שהיתה פה שואה שנייה ושאסור שתהיה שואה שלישית, ובעיקר שכל האויבים מסתכלים - חיזבאללה, איראן, החות'ים.

"מי ששילם בחייו - שילם", הוא מסכם כשאני שואלת אותו אם יש בתביעה גם רצון לסגור מעגל. "צריך לדאוג שמי שירצה לגור בעוטף לא יצטרך לשלם שוב כזה מחיר. אני לא מחפש נקמה, נקמה לא תביא אותנו לשום מקום. אני לא נובר בפצע. אני מחפש להגיע לתיקון בשביל מי שנשארו בחיים".