על שישה ועל שבעה: התערוכה ביד ושם שמחברת בין השואה לטבח בעוטף

בין המרחקים המוריקים לכבלי החשמל הארוכים, אי־שם באמצע כביש 6, הפר אבי את שתיקת המסע. "אתה יודע שגם אני מוגדר כניצול שואה". נכון, לכל הורה יש תיבת סודות שאותם הוא מגלה לילדיו ברגעים הכי פחות צפויים. אבל זה היה וידוי מוזר למי שנולד במרוקו, עלה לישראל בגיל צעיר, שירת בצבא ואף פעם לא דיבר על השואה. כמה קילומטרים טובים לאחר מכן יתברר שמי שנולד במרוקו הצרפתית, בתקופה הקצרה שבה הנאצים משלו בה, מוגדר כניצול שואה. "זה כמו בסרט 'קזבלנקה'", הסביר אבי. אני יודע, להגדרה הזו אין דבר וחצי דבר עם מציאות הטבח וההשמדה הנוראית שעברו יהודי אירופה. עדיין, לכמה קילומטרים מבלבלים, אני חש כמי שיש לו חלק, גם אם קלוש ו"טכני", בשואה. לפתע נוף המנופים, המצמיחים לגובה את בתי הדורות הבאים, נראה באור מעט אחר.

"ברור", אומר לי הצייר שי אזולאי, "הדבר הראשון שעשיתי כשהתחלתי את תקופת השהות שלי ביד ושם, היה לבוא עם אשתי ל'דייט' בהיכל השמות ולחפש אם יש כאן מישהו עם שם כמו שלי. זה הרצון הזה למצוא משהו שיחבר אותנו לחוויה הזו. אז ברור שהחוויה שלי־שלך, כישראלים שנולדו כאן, היא הצפירה שאנחנו עומדים בה, והסרטים שאתה רואה, אבל למרות זאת, בסופו של דבר צריך להודות שלנו יש גם ריחוק מסוים. אשתי באה ממשפחה של ניצולים, ואני רואה כמה השואה נוכחת אצלם בכל דבר ודבר. זה בתוך הבית, זה בתוך הצלחת, זה בבגדים, אפילו בתוך האורז. במקומות שגדלנו בהם זה לא היה כך".

הייתי רץ למקלטים

לרגל יום השואה הבינלאומי תיפתח השבוע התערוכה "גדול ממני" של שי אזולאי. זו תערוכה ראשונית מסוגה, שתוצג במוזיאון לאמנות השואה ביד ושם. קראו את זה שוב. שואה, חידוש ואמנות אינם דברים הנכרכים יחדיו כמובן מאליו. שלושה חודשים שהה אזולאי ביד ושם. אמן ראשון במיזם שהות ("רזידנסי") בקמפוס, שאחריו יצר תערוכה המשקפת את הזמן, את המקום ואת ההשראה שקיבל ממנו. אני נוסע מהמרכז למורשת בגין אל עבר ההר בקצה ירושלים. ניווט דרכים שכל כולו גורל יהודי פרוס למקטעים ירושלמיים: ז'בוטינסקי, בית הנשיא, האר"י, "סושי רחביה" כדי לגוון, ולאחריו דרך עזה, ברלין, בזק, הר הרצל, ולבסוף הפנייה לירידה הארוכה אל כביש הזיכרון. כביש שמוביל אותך מירושלים של מטה, אל יד ושם של מעלה. "הגעת אל היעד", אומרת אפליקציית הניווט. הקול מנוכר לשקט הקר של יד ושם. שלל נערות חרדיות מגיחות ממרכז המבקרים. בשתיקה מהורהרת הן מתיישבות לאכול כריכים, בטרם יעלו לאוטובוס וייסעו להמשך גורלן במסע היהודי.

לא רחוק מהן אני פוגש את אזולאי וצוות הגלריה עסוקים בהכנות אחרונות לתערוכה הייחודית. שתי דקות שיחה מספיקות לנו כדי לגלות שאנחנו שנינו מאותה העיירה, אותה קומה בבלוק, אותה בלורית כיפה.

"כן, הייתי ילד טוב קריית שמונה. אלו היו שנות הקטיושות, ילד שרץ למקלטים. זה הדור הזה, עד שההורים שלי החליטו שנמאס להם. עברנו לשכונה ג' בבאר שבע. במקום לראות קטיושות ראיתי נרקומנים. אחרי שנה ההורים שלי הבינו שצריך לזוז ועברנו לערד. זה היה בשנים של פסטיבלי ערד ובייגה שוחט, היה שמח. אף פעם לא חשבתי ללכת לחוגי ציור, פשוט הייתי בהפרעת קשב קשה, אחי (גולן אזולאי, ד"פ) היה בעניין המוזיקה, וכדי לא להשתגע - ציירתי, בשבילי. בצבא הייתי צנחן בלבנון, סגרתי את הפינה עם קריית שמונה, ואחרי זה כמו כולם - טיול במזרח הרחוק. שם בקופנגן על החוף החלטתי שאני רוצה להיות צייר, ומשם והלאה זה הפך לאור גדול. התחלתי ממש לצייר, הגעתי עם הציורים הראשונים לבצלאל, הם קיבלו אותי".

ושם ההצלחה הגיעה בן־לילה?
"איפה, באתי כמו שאני מצייר עכשיו מהיריקה של הדבר, דבר שמתפרץ. סיימתי תואר ראשון, הייתי סטודנט מעולה, אבל לא הייתי מקושר. אז המשכתי לצייר והלכתי ללמוד תואר שני. ורק שם, וכמו סינדרלה, זכיתי בפרס מוזס לציור, וככה התערוכה שלי לתואר השני נמכרה כולה לפני שנפתחה בכלל. באותו היום, מרוב התרגשות של להיות עשיר לרגע, הלכתי לקנות נעליים חדשות כי הקודמות שלי היו גמורות. אחר כך היתה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ואז הרצליה, חיפה, וכמעט כל גלריה. ניו יורק, שיקגו, ברלין, בייג'ינג. ומאז ועד היום, תודה לאל, זה נמשך. הרבה תערוכות בארץ ובעולם".

כבר מההתחלה מצאת את הסגנון שלך? הצבעים העזים, שנמזגים אחד לתוך השני, כמעט נלחמים על קיומם עם נושא הציור.
"מצאתי את הסימן שלי. היה משהו בחוסר השלמות, משהו שהוא לא שלם לגמרי, אבל שהוא 'ז'ין' (יפה, במרוקאית, ד"פ), כזה מלא חן. תמיד סיפרתי לעצמי סיפורים על ומתוך הדמיון. אף פעם לא התעקשתי על הציור האירופי הסובל שם בחושך. אבל השינוי הגדול היה במפגש עם רבי נחמן, בגיל 30, וזה תרגם את עצמו לצבעוניות המשוגעת הזאת, אל הסיפור הפנימי, להומור שבו ראיתי את הדברים".

כשראיתי את הציורים שלך, חשבתי שהמקור לכל העושר בצבעים מגיע מההורים, ממרוקו, מהתחושה הזו של עושר הדלות, הצבעים שהעניים במרוקו ממלאים בהם את חייהם, כי אין להם שום דבר אחר שיאיר וימלא בצבע אותם.
"עוד לא הייתי במרוקו", מתוודה אזולאי, "אבל אני מת לנסוע. שמעתי על זה כל כך הרבה, וכן, ברור שהמזרחיות והפריפריאליות שלי הן אחוז מסוים במהות היצירה שלי, אבל זה אף פעם לא 'פיפטי־פיפטי', זה נע ונד בקרבך אבל זה שם. עכשיו היתה לנו אסיפת מרצים מהמחלקה לאמנות בבצלאל. מאה מרצים, רק אחד עם כיפה", פורש את ידיו למרום, "אז המקום הזה של האחרות קיים, אבל הוא לא מחזיק את היצירה. כשאני הולך לסטודיו אני לא מדבר על היצירה באחוזים של מזרחיות, דתיות, ירושלמיות, אני מתלהב מהשמן ומהצבעים. אתה יודע, מההתחלה היה לי יתרון, כי באתי לציור מלעבוד בשיפוצים עם אבא שלי. אני לא מתבייש להודות בזה, כן, צבעתי בתים, וזו היתה מתנה. לכל אחד יש את המתנות שלו, רק צריך לזהות אותן".

תראה מה זה, אתה אמן מצליח בישראל ובעולם, משחרים לפתחך מכל הגלריות ואתה עדיין מנהל דיאלוג עם המקום שממנו באת. אני חושב כמה הדבר הזה, להיות אמן, הוא לא טבעי לאנשים שאני מכיר בסביבה שבה גדלנו. כמה ציירים הכרנו כילדים? והיו המון ציירים מוכשרים מאוד מסביב. בבאר שבע, בדימונה, בירוחם, בנתיבות, אבל זה היה כמו ריפוי לנפש לאחר שעות העבודה ה"אמיתית" במפעל. בסופו של דבר, אתה צריך מודלים כדי לצייר את עצמך בדמותם.

"תשמע, זה לא מפסיק להפעים אותי, כשאני רואה את הילד שלי מוציא מעדן מהמקרר ואוכל, ואני חושב שמה שמזין אותו בא מהציור... זה דבר גדול. אבל אני מצייר מתוך מסירות הנפש לייעודה. אני שמח שאני זוכה להתקיים מהציורים, ואפילו פעם הלכתי להתייעץ עם רבנים על זה, איך לאזן את לימוד התורה עם היצירה, והם אמרו לי - תצייר ואז תלמד. יש פה עניין וזה לפגוש משהו חדש, להביא משהו חדש לעולם. אני כל הזמן רואה ציורים, צורות, צבעים, גם תוך כדי שאנחנו משוחחים עולים בי רעיונות לעשות כמה ציורים, ומבחינתי להיות כל היום כלוא בסטודיו, ואחרי זה המשפחה, זה החיים עצמם".

שמח לשמוע שלא איבדת את ההתלהבות שלך לעניין, ובכל זאת איך אתה, ברסלבר, חוזר, מזרחי, מהפריפריה, מגיע לרזידנסי (זמן שהות) ביד ושם? לא מובן מאליו.
"גדעון עפרת הזמין אותי לדבר על העבודות שלי, יהדות ואמנות במרכז לאמנות ישראלית. עינבל קויתי בן דב שמעה אותי, וחשבה שאני האדם הנכון לחנוך את פרויקט הרזידנסי של יד ושם. מייד כשפנתה אלי אמרתי לה, 'כן בטח, איזה יופי, מדהים'. אבל לעצמי חשבתי, איפה אני נכנס לדבר הזה? מי אתה בתוך זה?"

טוב, זה ברור. מזרחים ושואה זה מורכבות, שלא לדבר על הפער בין הצבעים הקורנים שלך לאור החורף הנצחי של יד ושם.
"בהתחלה הכניסו אותי למחסן החפצים והצילומים במרתפי יד ושם. מקומות שאתה צריך מעיל כי הטמפרטורה היא מינוס ארבע. הראו לי דברים ששומרים שם כדי שלא ייפגעו. עשו לי סיורים וסיורים וסיורים. ראיתי כל כך הרבה דברים וזוועות עד שאמרתי, 'זהו חברים, הבטרייה התמלאה. אני לא יכול לראות יותר ציורים, אני צריך ליצור'".

לא ליפול לקלישאה

אני נוסע עם אזולאי אל סטודיו האמן שלו באזור התעשייה של ירושלים. "תרשום, זה אחלה שכן", צועק בעל המפעל הסמוך לסטודיו. אזולאי מחייך, אנו נכנסים פנימה. עשרות יצירות ממלאות את החלל התעשייתי בעוצמה צבעונית. אזולאי מחליף לבגדי עבודה וחושף ציצית צבעונית כעבודה של ג'קסון פולוק. יש פער גדול בין רחש־בחש המפעלים הסמוכים ואפרוריות הבטון לבין מאות היצירות שכולן חלונות לנפש האמן. מכונות הולמות מעבר לקירות, ואני תוהה איפה הרמקולים שימסכו. "אני לא מקשיב למוזיקה כשאני מצייר", אומר אזולאי, "אני אוהב לשמוע את הרעש של העיר. שהיא חיה, מלאה בעשייה, זה נותן לי השראה".

זה היה חסר לך בתחילת המלחמה כשהתחלת ליצור?
"תחילת העבודה היתה ב־10.10, וזה היה מוזר בהתחלה. עוד חיפשתי את החיבור ביני לבין השואה. אבל החיבור שמצאתי הוא הכי בסיסי והכי מהותי - יהודי. מבחינתי המחשבה על היהודי גברה על המחשבה של הישראליות, וזה היה עוד לפני המלחמה. וכשזה קרה, הרגשתי שהתחיל לזוז לי, הרגשתי שאנחנו חוזרים לשואה ולגטו ולמחנה. ששוב אנחנו בשרשרת הדורות היהודית, והגיע תור הדור שלנו. כאילו חמאס עשה מיני־מיני־מיני־'קאבר' להיטלר. וכשאתה חושב על ה־1,300 שנרצחו וכמה זה נוגע והורס, ואז חושב על ה־6 מיליון, אתה מתחיל להבין כמה זה נורא. המלחמה הסעירה את הכל והנפיצה את הכל. בפעם הראשונה שפגשתי את יו"ר יד ושם, דני דיין, אמרתי לו, 'אתה צריך לפתוח פה עוד ביתן'. השואה הפכה למשהו כל כך הרבה יותר מוחשי. זה פתר לי את הבעיה שאיתה הסתובבתי כאמן ביד ושם".

איזו בעיה?
"איך למצוא את החיבור האמיתי, איך לא ליפול לקלישאה. לא רציתי לצייר ילד שמרים ידיים, רציתי להגיע לעצמי ולהביא משהו קרוב למאגר הדימויים שלי. רציתי למצוא את הסאונד שלי בתוך זה, וזה אתגר גדול וקשה להיכנס ליד ושם ולצאת משם עם משהו חדש. זה מקום חזק! מה תעשה? תכניס הומור ליד ושם? ועדיין זה קיים, אבל מרגע שפרצה המלחמה הכל התקרב והתחבר, הכל תסס. זה היה היריון קשה, אבל את כל הציורים עשיתי בחודש וחצי".

אז לאן כל זה הוביל אותך ברמת הציור?
"כשאתה מסתובב ביד ושם, ורואה את היצירות ואת התמונות, איכשהו השואה לא מתקשרת לדם ישירות. כשחשתי וחשבתי על אירועי 7 באוקטובר, רציתי לחבר את האימה הזאת אל המציאות, לכן ציירתי את הציור הזה שכולו בריכה של דם, ואת הנעל של הניצולה שראיתי באחד המרתפים, והנעל צפה בתוכה, עם מגן דוד יהודי, כמו מין אולסטארס מעוות כזה".

נעלי "אול־יודן".
"כן, משהו כזה", מהנהן אזולאי. "או כמו במקרה של הציור עם שלושת הדורות, אחד מעל השני, ובסוף הילד מקשט את החוטים של הסוכה או של יום העצמאות, בשרשרת של מגן דוד צהוב והמילה 'יהודי' טבועה עליו. אני מרגיש שאנחנו כל הזמן בשרשרת הדורות, ועכשיו אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו לא משורשרים. אגב, שים לב, ניצול השואה הוא הבסיס שעליו רוכבים האבא והנכד, והוא גם הגבוה שבהם".

נקודת ייחוס

"את לא חוששת שיתהו מה כל הצבעוניות הזאת עושה בלב יד ושם, ולמה לחבר את 7 באוקטובר עם 6 מיליונים?" אני שואל את אליעד מורה־רוזנברג, האוצרת הראשית של המוזיאון, לפני שאני נפרד מהתערוכה.

"כל אחד מבין שעברנו אירוע נורא מבחינת הזוועות, האכזריות והחוויות הקשות, ושזה מצית את הטראומה של השואה, וההשוואה לשואה כל הזמן קיימת בשיח העולמי והישראלי, ואנחנו ביד ושם מתמודדים עם זה - ועם זאת מבינים שזה לא השואה. השואה היא נקודת הייחוס שלנו ושל העולם, כל הזמן משווים לשם, והיא מאוד נוכחת בשיח היהודי, גם כטראומה וגם כזיכרון. זה מה שהופך את התערוכה הזו לכה רלוונטית לכאן ולעכשיו".

אני רוצה לומר לה שכבן הדור השני אני מסכים עימה, אבל שותק כל הדרך דרומה לתוך שקיעה אדומה וקודרת. כאילו צייר השמיים ניסה להוסיף עוד ציור אחד לתערוכה האינסופית של חיינו.