חוצפת בלינקן: הגיע הזמן לענות למזכיר המדינה האמריקני

"מכונית ריקה נעצרה ליד דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי", כך לעג פעם ווינסטון צ'רצ'יל ליריבו ושותפו, קלמנט אטלי. לפני שנתיים נעצרה שיירת לימוזינות ליד בניין מועצת קשרי החוץ במנהטן. יצא ממנה בהמולה גדולה אדם שאיש מהעוברים והשבים לא הכיר. היה זה מזכיר המדינה הנוכחי של ארה"ב, אנתוני בלינקן. הייתי שם כדי לראות.

אטלי, בניגוד לסרקסטיות של צ'רצ'יל, היה אחד מראשי הממשלה הגדולים של בריטניה. בלינקן, לעומת זאת, ייזכר כאחד משרי החוץ שהקריסו את מעמד ארה"ב בעולם. אמנם מזכיר המדינה הוא בסופו של דבר פקיד מטעם הנשיא, והמדיניות שלו איננה עצמאית. ובכל זאת, שלוש השנים הראשונות של בלינקן הן שרשרת כישלונות מפוארת.

סין הגבירה את רף האיום על אמריקה, על אף המשבר הכלכלי הפנימי שממנו היא סובלת. רוסיה פלשה לאוקראינה, בעלת־בריתה של ארה"ב, וזעזעה את הסדר העולמי. אגב, זלנסקי ובני עמו עדיין נלחמים, אבל בימים אלה ידו של פוטין על העליונה. ואיראן, האויבת המזרח־תיכונית של ארה"ב, שועטת קדימה. גם המדיניות וגם הצעדים שנקט מולה בלינקן התבררו כתלושים ואסוניים. זוהי מורשתו.

בתחילת הכהונה בלינקן בכלל רצה להגיע להסכם גרעין חדש, "חזק יותר וארוך יותר" כלשונו. זה נכשל בגדול. חרף אינספור ויתורים, האיראנים לא באו. אחר כך התברר כי האדם שמינה לטפל בתיק איראן, רוב מאלי - שהיה ידוע באהדתו לטהרן - נחשד בריגול עקיף למענה. מאלי סולק מהתפקיד בבושת פנים ועד היום גורלו לא ידוע. מחלקת המדינה של בלינקן שיקרה כאשר טענה בתחילת הדרך כי מאלי חדל להגיע לעבודה "בגלל עניינים אישיים".

אותה איראן שבלינקן לא בלם עומדת כמובן מאחורי ההתקפה הנוראה על ישראל בשמחת תורה. גם את המלחמה הזו החולשה שלו הזמינה.

הרקורד המחפיר הזה לא גרם לסילוקו של שר החוץ האמריקני מהתפקיד. ביידן זקן וחלש, וכעת טרוד בבחירות. בגלל אהבתו לישראל והתדהמה שפקדה אותו ביום הראשון, הנשיא עוד הספיק להתייצב לצידנו בימים הראשונים של המלחמה. הוא קבע דירקטיבה שלפיה ארה"ב תומכת ביעד הישראלי של השמדת חמאס, וזו עדיין מחייבת לכאורה את הממשל.

אולם מאז, בלינקן ומחלקת המדינה פשוט ממסמסים את המלחמה בכל דרך. ביידן נגרר אחריהם. מצד אחד, הסיוע הצבאי האמריקני אכן מפעים בהיקפו. מצד שני, הדרישות והמגבלות שבלינקן וחבורתו מציפים, שומטים את הישגי המלחמה.

שטיפה

בפגישות שקיים השבוע בישראל טען מזכיר המדינה כי הממשל עצמו נמצא תחת לחצים של חברי קונגרס והאגף הפרוגרסיבי. המסר שלו באוזני נתניהו, גלנט, גנץ והרצוג היה משהו כמו "תראו גם מה קורה בצד השני. יש שם רעב אמיתי, ותינוקות מתים. תבינו את הלחצים עלינו, ותעזרו לנו לעזור לכם".

זה היה הצידוק שלו להטפת המוסר ושרשרת ההכתבות לישראל, שעליה הכריז מול המיקרופונים והמצלמות ביום שלישי בלילה בתל אביב. בגלל שהעם בישראל עסוק בצרות אחרות, ואילו בלינקן כל כך אנמי, החוצפה שלו עברה מתחת לרדאר. אבל הנה חלק מהטקסט:

"בפגישות היום הייתי ברור: אזרחים פלשתינים חייבים להיות מסוגלים לחזור הביתה ברגע שהתנאים מאפשרים זאת. אסור ללחוץ עליהם לעזוב את עזה. כפי שאמרתי לראש הממשלה, ארה"ב דוחה באופן חד־משמעי כל הצעה הדוגלת ביישוב מחדש של פלשתינים מחוץ לעזה, וראש הממשלה אישר בפניי היום כי זו אינה מדיניות ממשלת ישראל".

ועוד: "למתאמת ההומניטריה והשיקום הבכירה של האו"ם לעזה, סיגריד קאג, יש את התמיכה המלאה של אמריקה. היא צריכה לקבל גם את תמיכתה של ישראל".

בכך לא נגמרה השטיפה: "ישראל חייבת להפסיק לנקוט צעדים הפוגעים ביכולתם של הפלשתינים לשלוט בעצמם ביעילות. אלימות מתנחלים קיצוניים המתבצעת ללא עונש, הרחבת התנחלויות, הריסות, פינויים - כולם מקשים על ישראל להשיג שלום וביטחון בר־קיימא. אם ישראל רוצה ששכנותיה הערביות יקבלו את ההחלטות הקשות הנחוצות כדי להבטיח את ביטחונה המתמשך, מנהיגי ישראל יצטרכו לקבל החלטות קשות בעצמם" (שם קוד להכרה במדינה פלשתינית ונסיגות ישראליות - א"כ).

אגב, הוא גם הודיע שליבו יוצא לעיתונאי "אל־ג'זירה" שנהרג מאש ישראלית. כמה שעות אחר כך חשף דובר צה"ל את הקשר הישיר של אותו "עיתונאי" לג'יהאד האסלאמי.

בלינקן כן אמר כמה מילים על הרפורמות ההכרחיות ברשות הפלשתינית, וביום רביעי אף התעמת על כך עם אבו מאזן ברמאללה. אלה לפחות היו הדיווחים הפלשתיניים. הוא גם ציין כי "אסור שאירועי 7 באוקטובר יחזרו", ו"ארה"ב עומדת לצד ישראל וחושבת שההאשמה שלה ברצח עם מזעזעת, במיוחד בהתחשב בכך שמי שתוקפים את ישראל - חמאס, חיזבאללה, החות'ים ואיראן שתומכת בהם - ממשיכים לקרוא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח המוני של יהודים".

ועדיין, עיקר הלחץ שלו, ממש כמו בימים העליזים של אובמה - שבלינקן מילא אצלו תפקידים בכירים - הוטל על ישראל. במדינות האזור שבהן ביקר טרם הגעתו לארץ, ושכמובן לא עברו את מה שאנו עברנו בשמחת תורה, הוא לא העז להתבטא כך. פה - שלושה חודשים בלבד אחרי הפוגרום הכי גדול שהיה לפני השואה ולאחריה - הוא מעביר אל כתפינו את נטל הדרישות והאשמה. האמת היא שזה לא ייאמן.

שתיקת הכבשים

ההתנגדות הישראלית ללחצים היתה דלה. למעט דובר צה"ל, שהעלה סרטון עם מסר תקיף על אודות הפעולות ההומניטריות העצומות של ישראל, הבכירים הישראלים כופפו ראש. הם לא אמרו "אנחנו נלחמים פה על חיינו, ואם אתם בעלי ברית, עליכם לתמוך בנו גם מורלית ופומבית". הם לא ענו "יש לנו עוד 130 חטופים בפנים, נוסיף משאית כנגד כל חטוף", או "הסיוע שנכנס הולך לחמאס, מונע את השגת מטרות המלחמה ומלמד את האוכלוסייה שהארגון עדיין בעל הבית בעזה. עם הלחצים האלה אתה מונע מאיתנו לנצח". הם צריכים היו להשיב "מה פתאום אתה מסתמך על נתוני האו"ם, שהוא ארגון מוטה ושאנשי חמאס בעזה ממילא השתלטו עליו?!". הם היו חייבים לשאול "מה הבאת מהאמירויות, ירדן וסעודיה שבהן ביקרת? הן יפרזו את עזה? הן ידאגו שיפסיקו לירות עלינו טילים משם?!".

במקום לעמוד זקופה, ההנהגה הישראלית הסכימה, משום מה, שצוות מטעם האו"ם, כן האו"ם, יקבע מהם התנאים הנדרשים כדי לאפשר חזרה של תושבים עזתים לבתיהם בצפון הרצועה. גם הובעה נכונות להעלות ל־400(!) את מספר משאיות הסיוע שייכנסו מדי יום. נתניהו גם התחייב קבל עם ועולם שלא יהיה כיבוש ולא תהיה הוצאת אוכלוסייה - שני צעדים שאנו עשויים להזדקק להם - כך שיש מצב שנתניהו שוב הסתבך בשקר מול העולם.

אכן, היו דרישות נוספות שבלינקן העלה ונדחו על הסף. מנתניהו, דרך הרצוג ועד גנץ, הבהירו לו שגם בעזה וגם בלבנון ישראל תעמוד על ההחלטות שקיבלה להסיר את האיומים. בהחלט היו רגעים בלתי נעימים מבחינתו בקריה. ועדיין, מישהו צריך היה להציב לו קו אדום – מה שלא קרה.

היו בירושלים מי שנזכרו השבוע במסע הדילוגים של קיסינג'ר, שדחק את ישראל לפינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. גם מבחינה זו קווי הדמיון בין המלחמה הקשה ההיא לבין ימינו דומים מאוד. רק שקיסינג'ר היה מדינאי דגול ויהודי חכם. הוא שבר את הגוש הקומוניסטי כשפיצל בין רוסיה לסין, וגרם למצרים לעבור לגוש המערבי, ודברי ימי העולם מלאים באמירות שנונות שלו.

ההיסטוריה היהודית, מנגד, רואה בקיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת, כי ברגעים הקשים של אותה מלחמה נראה היה שהוא משחק בגורלנו. וזו, למרבה המבוכה, נקודת הדמיון היחידה בינו ובין מזכיר המדינה היהודי הנוכחי, אנתוני בלינקן.

המרוץ מתחיל

"אם אני הייתי נשיא, זה לא היה קורה", הצהיר דונלד טראמפ כשפוטין פלש לאוקראינה לפני שנתיים. מאז מתקפת חמאס הוא הכפיל את המנטרה הזו, ובצדק.

טראמפ היה בריון משוגע, ובזירה העולמית זה היה סוד כוחו. מצד אחד, הוא זה שחתם על הסכם הנסיגה מאפגניסטן והודיע שארה"ב איננה השוטר העולמי. מצד שני, הוא עשה שרירים לסין, הרביץ מכות לאיראן, ובעיקר זרע בלבול בקרב יריבי ארה"ב. לפעמים קפץ לו הסעיף והוא השתולל. לפעמים חטף והתעלם. גם אם זה לא היה מושלם, התוצאות העולמיות והאזוריות - ובראשן הסכמי אברהם - היו הרבה יותר טובות.

ביום שני הקרוב, בפעם הראשונה מאז בחירות 2020, טראמפ יעמוד שוב לבחירה. במדינת איווה ייערך הסבב הראשון בפריימריז. כל הסקרים מנבאים לו ניצחון מוחץ, אך הוא עצמו, וכמובן יתר המתמודדים, משקיעים את כל מה שהם יכולים במדינה הקטנה והמוזרה - אף אחד לא ממש מבין את שיטת הבחירות שם, שנערכת בהתייעצויות עתיקות הנקראות "קוקוסים". גם בגללה המועמדים חורשים את איווה כבר חודשים, ומניפים תינוקות בחורים הכי נידחים.על פניו טראמפ יהיה המועמד

הרפובליקני לנשיאות. הוא מוביל בעשרות אחוזים על מתחריו, ובקרב כלל הבוחרים הרפובליקנים נהנה אפילו מ־60% תמיכה. כך שבדרך המלך הקרב הוכרע לפני שהתחיל.ובכל זאת, כוכבית

אזהרה. פריימריז אמריקניים נוטים להפתיע - כך עשה טראמפ עצמו למתחריו ב־2016. מה יכול להשתבש מבחינתו? כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי לשעבר שהמרוץ שלו נועד אך ורק לפגוע בטראמפ, השעה בסוף השבוע את הקמפיין. אם כריסטי יסיר את שמו מרשימת המועמדים, או אפילו יביע תמיכה בניקי היילי, היא עשויה להגיע למקום השני באיווה. עכשיו זה נהיה מעניין.

כי אם דה־סנטיס החמוד יגיע רק למקום השלישי באיווה, הוא עשוי לפרוש. גם כך הקמפיין שלו צולע לאורך כל הדרך. זה חשוב כי שבוע אחרי איווה ייערכו פריימריז בניו המפשייר. במדינה הצפונית הקפואה היילי כבר צמצמה פערים מול טראמפ. ממוצע הסקרים נותן לה 30% תמיכה, לעומת 43% לנשיא לשעבר. אם הקולות של כריסטי ודה־סנטיס עוברים אליה - הקרב כבר נהיה ממש צמוד.
זה לא נגמר פה. אחרי איווה וניו המפשייר המערכה עוברת לדרום קרוליינה - מדינת הבית של היילי שבה כיהנה כמושלת. טראמפ אפילו לא ממש מנסה לעבוד שם. כלומר, בסופר טיוזדיי בתחילת מארס, שבו ביום אחד יש פריימריז בהרבה מדינות, היילי וטראמפ עשויים כבר להתמודד ראש בראש. איך זה ייגמר? איש לא יכול לדעת.

השאלה החשובה מבחינתנו, כמובן, היא מי טוב ליהודים. התשובה היא: כולם. רון דה־סנטיס וניקי היילי הם משענת בטוחה לישראל. אם אחד מהם ייבחר, ישראל תוכל לפתור בשתי דקות את הבעיות שלה עם עזה. היילי כבר אמרה שמצרים ושאר מדינות האזור צריכות לשאת בנטל. דה־סנטיס היה יותר זהיר, אבל פשוט הודיע שייתן לישראל לעשות מה שהיא רוצה.

טראמפ, מנגד, סוחב חשבונות עם נתניהו, משחק קצת עם מסרים אנטישמיים, כבר לא מוקף בעוזרים יהודים, ובכלל אדם בלתי צפוי. ועדיין, גרעין התמיכה שלו הם נוצרים אוונגליסטים שישראל בראש מעייניהם. גם לו עצמו יש רגש חיובי בסיסי כלפינו. כך שטראמפ, היילי או דה־סנטיס – זה בטוח יהיה הרבה יותר טוב מבלינקן.