״גם מטיטוס לא ביקשו״

1.ואז הודיע האיש שהיה רמטכ"ל: "הפסדנו". מבחינתו, זה קרה כבר ב־7 באוקטובר, לפני שהתחלנו להשיב מלחמה. מה עשה האיש הזה בראש צבאנו? ממתי התקפה אחת - קשה ככל שתהיה - נחשבת להפסד בטרם נורתה הירייה הראשונה בתגובה? תארו לכם שבמלחמת יום כיפור היה מצהיר רמטכ"ל לשעבר ש"הפסדנו".

ובאיזו גבהות לב דיבר. בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה נחלו הבריטים בעיקר הפסדים (בזיכרונותיו כתב צ'רצ'יל שרק לאחר קרב אל־עלמיין, כשלוש שנים לתוך המלחמה, התהפכה המגמה והחלו לנצח). מזלו של העולם שבראש בריטניה לא עמד מפקד שהכריז "הפסדנו". ומדוע לומר דברים חסרי אחריות כאלה בראש חוצות, בשעה שחיילינו מחרפים נפשם בעזה - הרי זה עלול לפגוע במורל לחימתם ולהכניס בהם מורך ופקפוק שמא כל מסירותם לשווא. הצהרות כאלה מעודדות את האויב להחזיק מעמד ולא להיכנע, כי הנה גנרל ישראלי מספר שהם מנצחים. ואכן, דברי התבוסה הללו צוטטו באתרי האויב כ"הודאה ישראלית" בכישלון המערכה נגד חמאס.

מאין שאב האיש שפעם הוביל גייסות את גבהות הלב לומר דברי תבוסה בעיצומה של מערכה קשה שאנחנו רחוקים מסיומה? התשובה, לחרפתנו, נמצאה בהמשך דבריו: "תמונת הניצחון שלי תהיה כשראש הממשלה הזה יצעד החוצה. זאת תמונת הניצחון ואין בלתה". אה, שנאת נתניהו. והקהל השבוי בשיח העוועים מחא כפיים. עוד קרא "להתכונן למערכה קשה" - לא מול חמאס בעזה או חיזבאללה בלבנון, חלילה, אלא נגד בני עמו: "ייתכן שיישפך דם ברחובות". כיצד לא ירא מלדבר כך בזמן שבנינו שופכים דמם למעננו? בראשי עלו דברי מייסד האומה, אברהם: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי...". 

הסתכל ישירות בעיני החיילים, רב־אלוף במיל' שלנו, התבונן בפניהם המיוזעות וחדורות המטרה - האריות האלה ירשו שנפסיד? שמע את גבורת האימהות על קברי בניהן, כיצד הן מפיחות עוז ותעצומות נפש בלוחמים להמשיך במשימה ולא להרפות עד להשלמתה; הקשב לאבות המתגאים בדמעות במסירות הנפש של ילדיהם על הגנת העם והארץ. האימהות האלה אמיצות ואחראיות יותר ממך. אולי כדאי להעביר להן את דרגותיך.

2. מפקד צבא יודע להזיז גייסות, אך לא בהכרח מבין יותר מאחרים בנושא ייעודו של העם, חזון הדורות שבעבורו שרדנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה ומכוחו שבנו ארצה אחרי גלות ארוכה. אך כאן מדובר במלחמה, וזה מקצועו. הוא מבין את הנזק שבאמירתו עד כדי סיכון חיי חיילינו. רבי שמעון בר־יוחאי לימד במאה השנייה ש"השנאה מקלקלת את השורה"; היא גורמת לאדם לפעול נגד עצמו ולפגוע בקרובים לו. רשב"י הכיר את נזקה של שנאה תוך כדי מלחמה. ירושלים חרבה והמקדש נשרף בעטייה של מלחמת אחים. בספרו "מלחמת היהודים ברומאים" מספר יוסף בן מתתיהו כי אספסיינוס, מפקד הצבא הרומאי, אמר לקציניו הנדהמים, שהציעו להסתער על ירושלים המורדת (המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספירה והסתיים בחורבן ירושלים בקיץ 70), להמתין עד שירושלים תיפול כפרי בשל: "בעוד אויבינו (כלומר, היהודים) הורגים איש את אחיו במו ידיהם, ובעת שבא עליהם הגרוע שבאסונות, מלחמת אחים, עליכם לשבת בשקט... להניח ליהודים לכלות איש את אחיו".

3. האירוניה ההיסטורית היא שהרמטכ"ל הזה נבחר למען מטרה עליונה: גירוש יהודי גוש קטיף מרצועת עזה, החרבת יישוביהם והעברת האזור לרשות הפלשתינית. הובטח שהדבר יגביר את ביטחוננו. אסון 7 באוקטובר לא אירע בחלל ריק; להתנתקות (כמו גם להסכמי אוסלו) יש תרומה אדירה למה שקרה מאז. גם המחשבה הפטרונית כאילו חמאס יעדיף רווחה כלכלית על פני רצח יהודים היתה משאלת לב ולא בחינה אמיצה של המציאות.

באחד הראיונות נשאל חלוץ בדיעבד אם היה מעדיף לדחות את ההתנתקות ביום אחד כדי להימנע מהתאריך הסמלי של חורבן ירושלים בתשעה באב. תשובתו: "לא, פשוט לא. זה התאריך. גם לא ביקשו מטיטוס לדחות את חורבן הבית ביום, בשביל שזה לא ייפול בתשעה באב...". לא רק ההשוואה הנואלת בין חורבן גוש קטיף לחורבן ירושלים; בבלי דעת השווה חלוץ את עצמו לטיטוס, הגנרל הרומי מחריב ירושלים. הוא שאמרנו: היותו מפקד מהולל אינו מבטיח הבנה מעמיקה בהיסטוריה של העם, במורשתו הדתית ובפסיכולוגיה הקולקטיבית שלו; וידיעתן של אלה היא תנאי בסיסי להנהגה ראויה של העם היהודי ומדינתו.

4. הרמטכ"ל לשעבר ביטא תחושה בקרב חלק מהעילית הוותיקה. בפרספקטיבת עומק מדובר בהנחת יסוד דומיננטית לתקופה שלפני 7 באוקטובר, אם תרצו: ה"קונספציה" שביקשה שקט עכשיו במחיר העתיד, אשליית המקלט הבטוח ללא החזון שהזין את התנועה הציונית. המחשבה שהציונות השיגה את מטרותיה ולכן סיימה את תפקידה. עוד במלחמת העצמאות שלל דוד בן־גוריון את "רעיון השמירה על הקיים".

אמנם היישוב הגן על היישובים, אבל למלחמה היתה מטרה עליונה יותר: "מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של היישוב". ובמקום אחר הדגיש: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה; מדינת ישראל מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל וקיבוץ גלויות".

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כתב הראי"ה קוק לקונגרס הציוני ה־11, שהאומה לא תוכל להסתפק ברעיון המקלט הבטוח. הוא כינה זאת "עוגה צרה". וכך כתב: "לא הד קול - שעם שנוא בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו - לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה; אלא שגוי (עם) קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו...".

5. בנקודת המשבר הזאת, שהתנקזה למאורעות 7 באוקטובר, במעין דיאלקטיקה היסטורית מופלאה, שבה ועלתה ממעמקי התודעה רוח הקדומים של עמנו, והיא נושבת בפקודות הקרב של המפקדים ובמילות הנבואה של אימהות המחזקות את החיילים ומעודדות את העם. רוחה של דבורה הנביאה, שהפיחה אומץ בברק בן אבינעם, מפקד צבא ישראל, לצאת לקרב נגד יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו. הרקע למלחמה מתואר בשירת הניצחון: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ (ערי הפרזות חסרות החומה נעזבו מאימת גדודי הכנענים, ויושביהן נמלטו לערי החומה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". רוחו השפופה של העם באותה תקופה הרת גורל נזקקה לאותה אם ישראלית שתקום ("שקמתי") נגד האויב, ותגרום לחיילינו להאמין שהמשימה לשחרור יישובי הספר מאיום האויב אפשרית. כאז כן היום.