החלה ההיערכות של נתניהו לקרב המאסף

ברגע האמת, בנימין נתניהו מבין שעליו לחזור לבייס. ממשלת האחדות לא תשמור עליו. לא גנץ, לא איזנקוט, ולמרות סימני ההתקרבות האחרונים - לא בטוח שגם סער ואלקין. 64 המנדטים של הקואליציה המקורית הם המשענת האמיתית היחידה שלו. ההפגנות יכולות להשתולל בחוץ ובאולפנים ייצאו מגדרם להביא להדחתו. בשורה התחתונה, מי שיחזיק ברוב האצבעות בכנסת - הוא שישרוד.

בימים האחרונים עושה ראש הממשלה כל שביכולתו כדי לחזור לבסיס, לשותפים הטבעיים, לקואליציית הימין על־מלא. גנץ מנהל איתו את המלחמה בקבינט המצומצם, אבל גורלו הפוליטי נמצא דווקא בידי אלה שהורחקו: סמוטריץ' ובן גביר. אלא שהתנאי לתמיכתם ברור - לנצח במלחמה עד הסוף.

רק בשבוע האחרון הספיק נתניהו לצאת לסיור מתוקשר עם בן גביר בתחנת משטרת שדרות, לעמוד לצד סמוטריץ' במאבקו בספין הכספים הקואליציוניים ולהילחם בפומבי על מעמד המורה החרדית, כשצידד בדרישה לאשר את תוספות השכר שבני גנץ דרש לקצץ. אם יהיה ניצחון גדול וחד־משמעי על חמאס ושינוי המציאות ברצועת עזה - רוב הסיכויים הם שראש הממשלה יוכל לקבל את תמיכתם של סמוטריץ' ובן גביר, להדוף ניסיונות הדחה או הקדמה של הבחירות.

אבל כשההפגנות ישתוללו בחוץ, הראשונים שעלולים להישבר יכולים להיות דווקא חברי הליכוד. בזמן המאבק על הרפורמה המשפטית לא הפגינו חברי הכנסת של מפלגת השלטון רמת עמידות גבוהה. ההפגנות אחרי המלחמה יהיו כאין וכאפס לעומתן. מימין ומשמאל, כל מי שדורשים ושידרשו מהאחראים לשלם את המחיר הציבורי המתחייב אחרי אירוע כזה - לא ייתנו למחדל שמחת תורה לעבור תחת ידיהם מבלי שלכל הפחות יוקדמו הבחירות. אין שום ערובה לכך שמאה אחוז מחברי הליכוד בכנסת יתמכו בנתניהו בכל אשר ילך. אם כבר, להפך - סביר להניח שכך לא יקרה. ליואב גלנט, ניר ברקת, דוד ביטן, אליהו דלל ואולי יולי אדלשטיין אין עניין מיוחד לשמור על נתניהו. ומכאן, הדרך לפרק את קואליציית ה־64 תהיה סלולה.

לכן, לצד השקעתו בראשי מפלגות הקואליציה, נתניהו מקדיש לא מעט מזמנו, בעיקר בלשכתו בכנסת, בפגישות אינטנסיביות עם שרי וח"כי הליכוד. כל אחד מקבל קצבת זמן לפי עניינו: התומכים הוודאיים והאוהדים השרופים מקבלים כמה דקות. האגוזים הקשים יכולים לקבל גם שעה ויותר.

איזה דגל יישאר

שיח "אסון הסכמי אוסלו" ושלילת פתרון שתי המדינות לא הגיח לעולם בחלל ריק. במערכת הפוליטית, באופוזיציה וגם בקרב כמה מחברי הליכוד, אין ספק שנתניהו נמצא בקמפיין אגרסיבי במחשבה על היום שאחרי. לאו דווקא בעזה, אלא בכנסת. בעוד מקורבי ראש הממשלה טוענים בתוקף שלא מדובר באמירות פוליטיות, אלא בסימון גבולות גזרה ללחצי ארה"ב - נתניהו פותח חזית נוספת: עם מערכת הביטחון ועם יתר שרי קבינט המלחמה.

בימים האחרונים, גורמים בכירים המעורבים בניהול המלחמה הציגו לנתניהו תמונת מצב שלפיה צה"ל לא יוכל להשלים את המשימה ולעבור לשלב הבא, מבלי דיון וקביעה לאן הולכים ביום שאחרי. לעמדה זו שותפים שרים בקבינט המלחמה, התובעים מנתניהו לא רק לשלול את הפתרונות שהאמריקנים מנסים להכתיב, אלא לקבוע את המדיניות הישראלית. לפי שעה ראש הממשלה חומק ממתן מענה בנושא, ומסרב לקבוע דיון בשאלת היום שאחרי.

ככל שעוברים הימים, במערכת הביטחון מחריפים את הטונים כלפי נתניהו בטענה כי דשדוש בגזרה זו עשוי להוביל גם לדשדוש בלחימה. "הצבא לא יוכל לעבור לשלב ג' במלחמה, מבלי שיידע כבר עכשיו מהן התוכניות לשלב ד'", אמר אחד מהגורמים. לפי החלטת הקבינט, השלב השלישי בלחימה כולל דיכוי כיסי התנגדות באמצעות פשיטות של חטיבות, ואם צריך אוגדות, מקו הגבול שבו יתמקם צה"ל, המשך השמדת התשתיות וניסיון להביא לעסקאות חטופים נוספות. בשלב הרביעי, צה"ל אמור להעביר את השליטה האזרחית לגורם כלשהו, בהנחה שלא ישראל תמשיך להחזיק בשטח.

אלא שבצבא דורשים לדעת כבר עכשיו מיהו אותו הגורם, ולתכנן את התיאום איתו עוד בטרם ייקבעו עמדות צה"ל החדשות שעל גבול הרצועה, ואולי אף בתוכה. לדעה זו שותפים השרים יואב גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט, חברי קבינט המלחמה.

למרות הלחץ, גם מצד הנשיא ג'ו ביידן והממשל האמריקני וגם מצד צה"ל ושרי קבינט המלחמה, נתניהו לא קובע דיון בנושא, ומעדיף להשמיע את דעתו נגד פתרון שתי המדינות ונגד שליטת עזה בידי הרשות, מבלי שאיש יידע מהן תוכניות מדינת ישראל אחרי מיטוט חמאס ברצועה.

אבל האמת היא שנתניהו לא לבד. גם יתר חברי קבינט המלחמה, בעיקר בני גנץ וגדי איזנקוט, מסרבים לומר מהי עמדתם לגבי היום שאחרי. מאחורי הדלתות הסגורות הם דורשים מראש הממשלה דיון בנושא, אבל כלפי חוץ - ממלאים פיהם מים. מי שהתגאה בתמיכתו בפתרון שתי המדינות, כולל באוסלו ובהתנתקות, כעת שותק. ולא בכדי. הסנטימנט הציבורי הוא הרי נגד הפתרונות האלה, בעיקר אחרי 7 באוקטובר.

הציבור הישראלי ברובו לא רוצה לשמוע על נסיגה מעזה ועל העברת השליטה לגורם אחר. החיילים בשטח, המנהלים קרבות דמים ברצועה ותוקעים דגל ישראל בכל צומת ופינה, והשבוע גם מאות חנוכיות, לא מצפים שמישהו יבוא ויגיד להם לקפל וללכת הביתה, ושאת דגלי הכחול־לבן יחליפו שוב דגלי אש"ף. לא אש"ף רגיל ולא אש"ף משודרג. גנץ, ששואב את כוחו לא מעט מציבור המרכז, ואפילו הימין, לא רוצה לקלקל לעצמו. וכי למה לו? אז הוא סוכר את פיו, אפילו שעמדתו של מי שאירח את אבו מאזן בסלון ביתו ידועה לכל.

הרש"פ לא, אבל מה כן?

לטענת אלה הסבורים כי נתניהו מתנהל כעת במדיניות קמפיין פוליטי לכל דבר, זהו בדיוק ההבדל שהוא מבקש לחדד - אוסלו, כן או לא. הוא מצד אחד, גנץ מהצד השני. הוא ימנע את האוסלו הבא, גנץ יביא אותו. שאלת המחדל והאחריות לאסון הגדול ביותר שקרה למדינה - פחות רלוונטית. בהיבט הזה אין הבדל בין נתניהו לגנץ. שניהם סברו את אותו הדבר ביחס לעזה לפני 7 באוקטובר. אי אפשר להאשים את נתניהו בקונספציה שגויה מבלי להכניס את גנץ לאותה הקלחת - כך לפחות הוא מאמין.

השאלה האמיתית הגדולה היא מי ימנע את האסון הבא. זה ששולל את הכנסתה של הרשות האנטישמית והמסיתה לעזה, או זה שיפרוס לרגליה שטיח אדום כל הדרך לרצועה.

גורמים בסביבתו של ראש הממשלה דוחים את הטענה שלפיה נתניהו מנהל קמפיין, ומסבירים כי מלבד הצורך המדיני הברור בהדיפת הלחץ הבלתי פוסק מאמריקה, יש פה גם צורך מבצעי. לפי תפיסה זו, אי אפשר לגבש את תוכנית היום שאחרי מבלי לראות כיצד מתקדמת הלחימה ומהן התפתחויותיה.

כץ משדר ביטחון שהרוטציה עם אלי כהן תתקיים והוא יעבור למשרד החוץ. הוא מגביר את נוכחותו התקשורתית, מגבה את רה"מ ומציג תוכניות לעתיד, שדומות להפליא לאלה שנתניהו מציג בהופעותיו

מלחמה - כבר אמרו רבים וטובים בעבר - היא ממלכת הכאוס. אי אפשר לתכנן מראש מה ילד יום. האם כל העזתים יישארו בעזה? האם אוכלוסיית הרצועה תידלדל משמעותית - למרות ההתנגדות המצרית לזליגת פליטים לשטחה, התנגדות שכבר התמלאה סדקים בינתיים? כמה זמן ייאלץ צה"ל להישאר פיזית בתוך עזה ולהקים מחנות צבאיים בתוכה כדי להבטיח את השקט ואת המשך הפעילות למניעת טרור? מה יהיה גודל אזור החיץ? האם תחודש ההתיישבות הערבית בצפון הרצועה? כל אלה הן שאלות שכל עוד אין להם מענה - אי אפשר באמת לדון בשאלת היום שאחרי.

בימים האחרונים, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אתגרה את הדרג המדיני והצבאי בעניין. מה עושים אם הרשות מפסיקה להיות אופציה. לא כי כך ישראל החליטה, אלא כי כך הערבים החליטו. מהן האפשרויות האחרות שיש לצה"ל, בתיאום ביטחוני ביו"ש, בשליטה ברצועה וכדומה.

לצה"ל לא היו תשובות. מתברר שאין למערכת הביטחון או למועצה לביטחון לאומי תשובה טובה לשאלת הפסקת קיומה של הרשות. אפשר לרקום תוכניות רבות על הנהגה ערבית ראויה שתבוא לשלוט בעזה, או ביו"ש אחרי אבו מאזן. אבל התשובה הכנה היחידה כרגע היא שאין כזו. פשוט אין. למילים על "רשות משודרגת", "רשות במתכונת אחרת" וכדומה - אין שום כיסוי.

רוטציה בסטנד־ביי

בעוד שבועיים אמורה להתקיים הרוטציה בין אלי כהן לבין ישראל כץ במשרד התשתיות והאנרגיה ובמשרד החוץ. לפי ההסכם, כץ אמור להיכנס למשרד החוץ למשך שנתיים, ובזמן הזה ייכנס כהן לתפקיד שר התשתיות והאנרגיה. בימי שגרה, לא היתה לאיש מהצדדים סיבה לחשוב שהרוטציה לא תתבצע. אלא שהמלחמה טורפת להם את הקלפים.

עד כה לא אמר נתניהו מילה וחצי מילה לאיש מהשניים בנושא הרוטציה. חילופי המשרדים לא נעשים באופן אוטומטי - הממשלה צריכה לאשר את המינויים, וכן הכנסת. כדי שהרוטציה תצא לפועל, הגלגלים צריכים להתחיל לנוע כבר בימים הקרובים. להיכנס לסדר היום של הממשלה, ואחרי כן במליאה. אלא ששום דבר בינתיים לא קורה.

כץ משדר ביטחון שהרוטציה תתקיים. מעמדו בליכוד איתן. לראש הממשלה אין סיבה להפר את הסיכום איתו. במקביל, כץ לא סומך רק על המזל ומגביר את נוכחותו התקשורתית, בעיקר בנושא מדיניות וחוץ. מגבה את ראש הממשלה בכל מהלך, מקפיד לתת לו קרדיט על עמידתו בלחצי העולם ומציג תוכניות לעתיד, שדומות להפליא לאלה שנתניהו מציג בהופעותיו התקשורתיות.

כהן לא מעוניין לעזוב את התפקיד. גם הוא הגביר בשבועות האחרונים פעילות ונוכחות, והפך אולי לשר החוץ הכי פעיל בעשורים האחרונים, במיוחד בתקופת משבר של מלחמה. אבל הוא יודע שאם נתניהו יחליט לקיים את הרוטציה ולהעביר אותו למשרד התשתיות - אין לו סיבה אמיתית להתנגד. הרי כך סוכם עימו מלכתחילה. הדבר היחיד שעוד מפיח בו תקווה זה המלחמה.

לפי הסיכום בהקמת ממשלת החירום, אין מינויי בכירים בזמן המלחמה וכולם יקבלו הארכת כהונה עד לסיומה. מה שנכון לגבי מפכ"ל ולגבי נציבת שב"ס, צריך שיהיה נכון גם לגבי שר החוץ - כך סבורים תומכיו של כהן. לדבריהם, כהן יעמוד בסיכומים אם יתבקש, אבל זה לא הגיוני להחליף שר חוץ פעיל ומתפקד ששולט בחומר ובמפה הבינלאומית באמצע מערכה כה מורכבת.

מעל לפני השטח, השניים שומרים זה על כבודו של זה. במעטפת הפנימית יותר, זו של המקורבים והתומכים, מתגלים הקרבות האמיתיים. לאחרונה פורסם כי כהן פעל להעניק דרכון דיפלומטי ליאיר נתניהו. למעשה הוא רק האריך את תוקף הדרכון שכבר החזיק בעבר, אך האצבע המאשימה הופנתה ישירות לכץ. כאילו הוא זה שעומד מאחורי הפרסום המכפיש. אחרים בליכוד טוענים בדיוק להפך, שהפרסום רק משרת את כהן.

בכלי התקשורת הוא אולי מותקף, אבל האם השר כהן ייצא מופסד בכך שהוא מואשם שהעניק דרכון מיוחד לבנו של מי שיקבע אם יישאר במשרד החוץ או לא? יש מי שסבורים שהתשובה ברורה. בינתיים המתח די אוכל את השניים מבפנים, ובימים הקרובים תינתן התשובה.