הנפש עדיין הומייה: "שמע ישראל" קיבל משמעות חדשה

לא רק אחדות נכפתה עלינו ב־7 באוקטובר, אלא גם תחילתה של הבנה שיהדות היא בכל זאת רכיב מרכזי בזהות האישית. כוחות הנוחבה ואזרחים עזתים יצאו להרוג יהודים. לא "ישראלים", לא "מתנחלים", ואפילו לא סתם "אויב". כאשר צוות אלחנן קלמנזון יצא לחלץ את תושבי קיבוץ בארי ואלה חששו לצאת מהממ"ד - שימשה הקריאה "שמע ישראל" אמצעי זיהוי. כך עשו גם לוחמי השייטת כדי לשכנע את החיילים הנצורים במוצב סופה.

אלוף (מיל') נועם תיבון הצטייד בציצית לצורכי הזדהות, כשיצא לחלץ את בני משפחתו בקיבוץ נחל עוז. והוא לא היחיד: בסוף החודש הראשון למלחמה עדכנו חדשות כאן 11 על ביקוש גבוה במיוחד בצה"ל לציצית. עניין של ביטחון אישי, או חיבור מחודש ליהדות מעשית שמשמעותה לא רק להרגיש יהודי, אלא גם להתנהג יהודי?

ישראל חילונית היא קונספט ותיק ופופולרי, וימיו כימי ראשית הציונות. הוא שימש עזר לניתוק הציונות מחולשת הגלות ולבניית יהדות שרירים לוחמת. אחרי 75 שנות מדינה אפשר להתרשם שהקונספציה הזו היתה גם דלק במנועי האשליה שישראל חילונית תשתלב באופן הרמוני בעוד קונספציית הבל, הפעם "משפחת העמים". גם ישראל החילונית היא בעיני העולם המקום שבו גרים יהודים. והעולם לא אוהב יהודים, גם יהודים שלא כל כך מתחברים ליהדותם שלהם.

יהודים מסורתיים ודתיים הבינו תמיד את הרכיב הדתי במלחמות ישראל עם שכניה, וגם את הרכיב הדתי של מדינת ישראל עצמה. וזה עמד לעיתים בסתירה לרצון לייצר כאן יהודי חדש, מנותק מחוסר האונים ומהרדיפה של הגלות.

ראשי הציונות ניסו לאזרח ולחלן את חגי ישראל: חנוכה הוא חג של גבורה צבאית, לעיתים על חשבון טיהור בית המקדש והשבת הפולחן הדתי על כנו; יום כיפור הוא סוג של חג אופניים – והגדילה לעשות עיריית תל אביב שהכריזה על ספטמבר האחרון, שבו חל יום כיפור, כ"חודש האופניים"; פורים הוא חג של תחפושות, שבועות הוא חג חקלאי לא פחות מאשר חג מתן תורה.

משחר ימיה מנסה הציונות להיות גם יהודית במידה הנכונה וגם חילונית. אלא שהחילוניות הופכת קודש לפולקלור, ופולקלור, כמו אופנה, משתנה מהר יותר מאשר סידור התפילה. בשנה שעברה עוד היו בינינו שהתרעמו לנוכח אירועי הלואין לילדים בשכונות חילוניות. השנה הפולקלור המיובא הזה נעלם כלא היה. אבל חג החנוכה בוהק כתמיד, ואולי אפילו יותר. החנוכייה הפכה לאחד מסמלי ההשתלטות הישראלית על עזה, והיא מביאה לשם רוח לא רק של ניצחון - אלא של נס פך השמן. גם חשמונאים, גם כוהן גדול.

קשה לדעת אם יחול שינוי בתפיסה היהודית של הישראלים לאחר המלחמה. "אין אתיאיסטים בשוחות" קובעת אמרה נושנה, ובימים אלה אנחנו בשוחות. אין לדעת אם נצא משם יהודים של "הנרות הללו", או של "נס לא קרה לנו".

מין תחליף

"איזה חזון: היינו עומדות/ים ביום העצמאות ושרות/ים ביחד דברים כמו: 'כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז. ובארץ יקום דור, ברזל־כבליו יוסר מנו, עין בעין יראה אור. יישאו שלום אז וברכה לאום מלאום. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך'".

את החזון הזה ניסחה מרב מיכאלי בטור ב"הארץ" בשנת 2014, שבו הציעה להחליף את "התקווה" ב"שחקי שחקי". מה רע ב"התקווה"? ראשית, למיכאלי יש טיעון פורמלי: הוא עוגן בחוק רק בשנת 2004, ולכן שורשיו לא עמוקים במיוחד.

שנית, הוא כולל בתוכו את המילים "נפש יהודי", והן פוצעות את הנפש הלא־יהודית. מיכאלי התרגשה מהצעתו של ח"כ מוחמד ברכה מחד"ש להחליף את "התקווה" בשיר אחר: "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, שממנו זכור במיוחד הבית הראשון: "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך".

יהודים חילונים מתקשים לעיתים עם ה"נפש יהודי". ב־6 באוקטובר עוד רבו בתל אביב על הקפות בשמחת תורה. היו מי שבאו לפוצץ תפילות יום כיפור. ב־2014, במבצע צוק איתן, חולל מח"ט גבעתי עופר וינטר סערה בגלל מכתב ללוחמים שבו כתב: "אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל, היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". עכשיו זו השפה הצה"לית. בשטחי כינוס שרים החיילים "אנחנו מאמינים בני מאמינים", קצינים תוקעים בשופר לפני יציאה לקרב, בתי כנסת נפתחים בבית חנון. אתיאיסטים בשוחות, או שינוי עמוק ויציב?  

גם טשרניחובסקי נכשל

זה לא שלא ניסינו בעבר להניח את היהדות באיזה בוידעם, או להשתמש בה כאביזר דקורטיבי. קשה להכתיר את הניסיון הזה כהצלחה. גם טשרניחובסקי נכשל בו, והבין. את "אני מאמין" כתב באודסה כשהיה בן 17, ומן הסתם הוקסם מרעיונות אוטופיים על עולם ללא זהות לאומית בנוסח "אימג'ין" של ג'ון לנון, שהוא, על פי הודאת לנון עצמו, "גרסה ממותקת של המניפסט הקומוניסטי".

בעולם הזה ה"אדם" הפרטי, המופשט, הדמיוני, הוא מוקד הטוב. בתוך עולם כזה חולם טשרניחובסקי, "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי". עוד עם בין עמים, וכמותם נטול שם, נטול דת, נטול מקום. אין שיר מתאים פחות מזה כדי לשמש המנון לאומי לכל מדינה שהיא.

כעבור חמש שנים התפכח טשרניחובסקי מחלומותיו והבין מי הוא, מה הוא ולאן הוא שייך. הוא כתב את "שיר ערש" לבן שעדיין לא נולד, הבן הוא לא "אדם" אלא "עִבְרִי הִנָּךְ, בְּנִי", "חֹטֶר גֶּזַע עַם־הַקְּדוּמִים". והחלום האוניברסלי הוחלף בחלום יהודי: "נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא־תֵּבֵל, אַךְ מוֹלַדְתְּךָ אַחַת, זֹאת אַל תִשְׁכָּח: נִסְּךָ - צִיּוֹן עַד רִדְתְּךָ שַׁחַת".

טשרניחובסקי נטש את חלום הנעורים, את הגולה, ובשנת 1931 עלה לארץ. הנפש הזדקקה למקום. עכשיו התברר שהמקום זקוק גם לנפש יהודי. מעניין איזו צורה היא תלבש אחרי המלחמה.