"בכל החודש וחצי מאז..." דיבורה משתהה לרגע, "הימים היחידים שאני יכולה להגיד שהנפש שלי היתה באמת במצב טוב, זה היה כשהוצאתי את עצמי לטבע".
חניון גוונים בצידו הדרומי של מכתש רמון. שלוש איילות מביטות במכוניות הנוסעות, כתוהות מה עושים האנשים בימים. אמש הזהירו החזאים מגשמים ומשיטפונות עזים. עד הבוקר נותרו בעיקר עננים מהלכים על הדרך, גשם שבושש לבוא, ושמש חורפית שמחממת כמה ציפורים דואות מעל החניון הריק. משונה ככל שיישמע, זה די מוזר לראות מדבר ריק. איכשהו התרגלנו לראות את המדבר הישראלי מנוקד במטיילים, ג׳יפים אתגריים, חובבי כוכבים או שנת שטח או זוגות מאותגרי פרטיות. אבל כמו כל הדברים הטובים, רק כשהם אינם אתה שם לב כמה עמוק הוא חסרונם. היום, המדבר ריק כמדבר קדם, ציפורי החניון ממתינות בקופצנות להגעת אוטובוס המטיילים ושלל פירוריו, שיוציא את המדבר משביתת השבת שנכפתה עליו "מאז".
"כבר ביום שבת קלטה החברה להגנת הטבע את כל מי שרצה בבתי ספר שדה", אומרת ליאלי מלמן, מנהלת תחום בתי ספר שדה באגף חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע - תואר ארוך לאישה צנומה ונמרצת עם רעמת שיער חד־פעמית. "יצא שבמקרה היחידות הצעירות שלנו היו במקום, וכל צוותי ההדרכה שלנו הגיעו מייד למלונות המפונים ונתנו מענה ראשוני בים המלח ובאילת. וכך יכולנו למצוא דרך להגיע לילדים ולתת להם משהו לעשות, בין שזה משחק ובין שזו פעילות במלון, ולהביא ציוד יצירה.
"בהתחלה התרכזנו בעשייה חינוכית במרכזי המפונים, אבל ברצינות, איפה אתה נושם יותר טוב - כאן או במרכז? אחרי 7 באוקטובר חשבנו לעצמנו שהפעם זו לא החברה להגנת הטבע, אלא הטבע להגנת החברה".
אנשי החברה גייסו תרומות ופנו אל קהילות מפונים מהעוטף ומהצפון בהצעה לקחת את בני הנוער שלהן לטיולים בקצוות השקטים של הארץ. מלמן: "לא לכולם זה היה קל, היו מקומות שאמרו לנו 'לקחת לנו את הילדים לשלושה ימים או יותר?! במצב הנוכחי?! אין מצב!' אבל היו כאלו שזרמו איתנו". בזמן שאנו מדברים, קבוצות מטיילים מהצפון מסיירות בערבה התיכונה, ואנו מחכים בחניון הריק ל"נעורון" - בני הנוער של קיבוץ ברור חיל, שיגיעו אל תחילת הטיול שלהם.
"בוקר טוב, חבר'ה", מרעים קולו של אורי ארנס. לא משנה כמה עשורים חלפו, או כמה השפם שלהם מעודכן ואופנתי, יש דברים שלעולם לא ישתנו במדריכי טיולים. בני הנוער בוקעים מהאוטובוס מסונוורים מהשמש. קורי השינה לא נמחו עדיין מעפעפיהם, אבל הידיים כבר מונפות אל על לקיים מצוות הסלפי. קפיצות, חיבוקים והקנטות, צעקות וצחקוקים, אנרגיות הנעורים העייפות ממהרות להתפרץ בקרבת הטבע.
"חבר'ה, את הטיול שלנו אנחנו פותחים במשחק, שבו כל אחד ואחת שרים - 'בוא, בוא, בוקר טוב', רוקדים במעגל ומזמינים את מי שירקוד איתכם ויבחר את הבא בתור אחריכם. יאללה, קדימה".
הנעורונים קופצים כתיש ממושמע במרכז המעגל, עד שאחד מהם מבריק ומבקש מנער ממושקף בחולצת בייסבול הפוך: "יאללה, איפה אתה? בוא תעשה את זה במזרחית". הנער נענה ומתחיל לזמר את "בוקר טוב" של עומר אדם. רק בישראל שיר שכתב טשרניחובסקי, משורר עברי שנולד באוקראינה, כעיבוד לסיפור עם גרמני בשם "רומפלשטילצכן", כולל שדונים מרושעים וילדים חטופים, הופך לשיר "מזרחי". הפרדוקס לא מטריד את הנערות שתוהות: "למה אין קליטה? ומה זאת אומרת שהמסלול הוא שישה קילומטרים? אמרתם שזה יהיה מסלול קצר".
"זה באמת קצר, אבל תלול", עונה המדריך. "קדימה, נעורון", צועק אחד מהנערים, מעודד את חבריו לצאת לדרך. "אל תשכחו ש־7,100 מטר זה כבר נחשב לרחוק מדי".
החיים הם לא ציור
המסלול מתחיל בעלייה תלולה וקוצרת נשמה, הנעורונים מטפסים אותה בלי בעיה. "כל הכבוד, המורה! מי היה מאמין שאישה מבוגרת כמוך תוכל לעלות את העלייה הזו", אומר אחד מהתלמידים, "בת כמה את? 30?".
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
העלייה להר סהרונים צרה ותלולה במיוחד. אנו הולכים בשורה ארוכה, עולים ויורדים בהדרגה בין פסגות הולכות וגובהות, כשהשיחות קולחות מכל עבר. "אתה יודע מה ההבדל בין הטיול הזה למסע כומתה? למסע כומתה יש מטרה, אחי, הטיול הזה זה סתם להפוגה", אומר נער שרירים וצחוקים. "די, כמה אפשר עם ההפוגה הזאת, עוד הפוגה אחת ואני מתפוגג כליל", צוחק חברו.
"איזה תלול זה, אמא׳לה!". אחת מהנערות מביטה במדרון הארוך שמוליך לתחתית ההר. "מחמאס לא פחדת ומזה כן?" צועקת לה חברה מאי־שם בטור. "אה כן, את יודעת - מי שמאמין לא מפחד... אבל אני לא בטוחה שזה תקף להרים כאלו!". שתי נערות מגחכות על האמונה. "ומי שמאמין רק קצת?" שואלת אחת מהן את חברתה בשקט. "מפחד הרבה מאוד", עונה החברה.
בינתיים המדריך מנסה להכניס בנעורי ברור חיל קצת ידע על הזמן והמקום. "כפיים למכתש הלב הכי גדול בעולם", הוא מציע להם. הם נענים בהתלהבות כמעט מונדיאלית, השוככת במהירות. "היי, תגידי, לא אמרו שנהיה היום בקניון? איך בדיוק החור הזה באמצע שום מקום הוא קניון? חשבתי שנלך למקום שאפשר לקנות בו דברים", מתלוננת נערת האמונה. חברתה מושכת בכתפיה, "יא סתומה, מה לא הבנת שזה בדיחות של החברה להגנת הטבע? וחוץ מזה, לא היו לך מספיק קניונים בחיפה כל החודש מאז?".
הטור ממשיך לנוע מעלה, ומלחמת הרמקולים הניידים מתחדשת במלוא עוזה הטעון. מקדימה כוורת מזמזמת שזה "דבר פשוט, אם ביחד אז רק לחוד", בעוד בקצה הטור אייל גולן נותן פסקול רוחני למדבר: "עוד חיוך עוד עשן, עוד מילה שבקלות נשברת / עוד חלום מעורפל איך קשה לי כשקל / עוד זריחה אני קם, מתעורר מאמונה עיוורת / מה אסור מה מותר לי להיות מאושר". המורה לא משתכנעת. "אני לא מבינה למה הבאתם רמקולים ליופי הזה. די, תשנו אווירה עם השירים, הרגתם אותנו".
מנסים "לנרמל את הזמן"
ההליכה נמשכת. אבן מרעישה מידרדרת לתהום. מבטים מחפשים עיניים אחרות להיאחז בהן, לתהות שהכל בסדר, ואז ההבנה משיגה את החרדה והכל שב למתח הרפוי של הלא נורמלי. אני שואל את שכנתי לטור אם ניסו לדבר איתם איך להתמודד עם החרדה. "בטח שניסו, אבל הם יודעים שאם היו שואלים אותנו 'איך אתם מרגישים?' לא היינו מדברים על זה בכלל, אז כל היום נותנים לנו לצייר ציורים ואז שואלים אותנו 'מה אתם רואים בזה ומה אתם מרגישים בציור?'. הם חושבים שאנחנו ילדים בגן, שאנחנו לא מבינים את הטריק? הם שוכחים שלפני חודש וחצי התלבטנו איך בדיוק נמות, ושמאז אני ישנה עם סכין מתחת לכרית?".
וביניכם לבין עצמכם, אתם מדברים על זה?
"זה כמו שקראתי על ניצולי השואה שלא דיברו. מדברים קצת על הדברים שקרו לנו ועל החברים שאינם, אבל על הסיפור הגדול באמת - שותקים. אי אפשר להסביר למי שלא היה שם?".
הטור נעצר לחניית שתייה ול"חידודי בטיחות" של המדריך. הנעורונים משתרעים על הרצפה, כל אחר מהם נוגע באחר. אחת מהנערות מוטרדת, מישהו מהבנים זורק עליה אבנים קטנות - בלי קליטת ווטסאפ, גם טכניקות החיזור חוזרות להיות ניאנדרטליות. אבן אחת יותר מדי וסבלנותה פוקעת. "נו, די כבר, מספיק להציק!" היא צועקת, "אתם מתנהגים כמו ערבים", ומייד היא קולטת, "סליחה, סליחה, לא התכוונתי".
מלמן לא מתרגשת מההמולה: "השנה היינו אמורים לחגוג 70 שנה לחברה להגנת הטבע, במקום זה מצאנו את עצמנו מחלקים את השקיות שבסוף המסיבה. אבל תרבות וטבע, זה מה שיציל את העולם עכשיו. רצינו לשים זרקור על הנוער, ראינו אותם הולכים לאיבוד בשוטטות במרכזי המפונים, ואיך אפשר שלא להבין אותם, ההורים בלי בית ומה שהם עברו, אז אני לא מצפה שהנוער ייצא לשטח ויגיד 'וואו, מכתש לב. נו שיט, מה אתם אומרים'. אבל זה מה שיפה פה, שאתה מוציא אותם החוצה מהציוויליזציה, עם כל מה שזה אומר היום, ותוך שנייה הם חוזרים להיות נוער נורמלי, צוחקים, אוכלים חטיפים, שרים ומתלוננים. זו בדיוק המשמעות של לתת להם קצת שפיות.
"זה היה מאוד מדאיג אם הם היו שואלים איזו השפעה יש לארוזיה ביו־מינרלית על הסלעים שכאן. כאן הם נושמים אחרת מהבית או מבתי המלונות. בסופו של דבר, אנשי חינוך הם מהמרים כבדים, הלוואי שבעוד שש שנים הם יגידו 'זוכר את הטיול אז במכתש רמון? איזה כיף היה".
אנו יורדים מראש ההר אל נחל נקרות. בתוכו אנו מופתעים לגלות קבוצות רבות של חיילים וחיילות בוואדי, יושבים בקבוצות לאורך כל המסלול. גם המפקדות והמפקדים של החיילים מופתעים מהמטיילים שמגיחים פתאום. אין ואקום ביקום, חודש וחצי בלי טיולים והטבע הפך להיות מרחב הפוגה של חיילי הצבא. הם מסתכלים על הצעירים בשעשוע, שהופך להערכה מלאת יראת כבוד כשהם מגלים מהיכן המטיילים.
בהפסקת הצהריים אני יושב בצל עץ בודד במרכז הנחל לשיחה עם שחר הלפרין, אגם הר טוב ואגם בן שושן. "כדי להבדיל בינינו, לי קוראים אגם היבש", אומר בן שושן בעיניים בורקות, "וכולם יודעים - ברור חיל זה מונדיאל ואוכל ברזילאי, אבל ברור חיל זה קיבוץ מיוחד, אחד מהקיבוצים הראשונים שהופרטו, אז כבר אין חגים ביחד ורוב הזמן זה כל אחד אצל ההורים שלו ובבית שלו, ועכשיו פתאום התבגרנו, ממש", נמוג בן שושן לשתיקה.
הר טוב מוסיפה: "שילבו אותנו בחיפה בבתי ספר, היה לי קשה עם כל הדברים הקטנים שהם היו עסוקים בהם. זה נראה לי חסר משמעות, אמרתי לעצמי - איזה מנותקים הם! זה הרגיש לי כמו ארץ אחרת. אבל אז התקשרו מההיגיון ואמרו לי - אגם, שומעת? זה בדיוק מה שילדים צריכים לעשות".
אמרו לי שבבית אתם לא מדברים על מה שקרה, אבל ביניכם לבין עצמכם, אתם מדברים על אירועי השבת ההיא?
"כל הזמן", עונה בן שושן, "לא משנה איפה השיחה שלנו מתחילה, בסוף תוך חמש דקות זה מגיע לשם. זה כאילו שעכשיו בסוף כל החלטה שאתה צריך לקבל יש משקל אחר אחרי השבת ההיא, אין שום שיחה שאתה לא מגיע למחשבות על מה שקרה. וזה גם גולש לנושאים מקבילים, אפילו מחשבות איפה תהיה בצבא ומה היחידות האלו עשו בשבת השחורה".
הר טוב: "מצד שני, קשה ממש לחשוב על העתיד ולעשות תוכניות, הכל זה מה יקרה בשעה־שעתיים הקרובות.מרגיש לי מוזר לדבר על העתיד, ואני בכיתה י"ב ומסיימת השנה את הלימודים בתיכון, שזה די מוזר. התחלנו בשנתיים קורונה, ועכשיו אנחנו מסיימים עם הגרנד פינאלה - מלחמה ופליטים. אני מנסה לדאוג לדברים בסיסים כמו לצאת לאכול, להתארגן על היום. אנחנו חיים במצב כזה שאתה מנסה לנרמל את הזמן, אבל הוא לא לגמרי יציב".
סתלבט בקיבוץ? לא עכשיו
"זה פגע בכולנו, וזה מאוד משפיע. אולי נראה שאנחנו הרבה קיבוצים וכל אחד לעצמו, אבל כולם מכירים את כולם", אומר הלפרין, הצעיר והשקט שבחבורה, "אנחנו לומדים יחד בבית ספר, חוגים משותפים, בשבתות תמיד הולכים לחוף בזיקים, כולם מכירים מישהו שנרצח או נחטף, או שההורים שלו עבדו עם ההיא או היו חברים של ההוא, אז זה היכה בכולנו.
"כולנו פה למדנו מלאכה אצל ליבנת (קוץ) מכפר עזה, שנרצחה עם כל משפחתה. כילד, בכל פעם שהייתי מעצבן את המורים היו שולחים אותי לליבנת, הייתי בא אליה והיינו מבשלים ביחד. וואי, כמה בישלתי איתה". על רקע המדבר, קל לראות את המים המבקשים להתפרץ מעיניו, כשהזיכרונות מהעולם ההוא צפים מתוך התהום, אך בן שושן מחזיק את עצמו.
הר טוב: "ההורים שלי במקור מנחל עוז, אז היינו אמורים לנסוע ולחגוג איתם 70 שנה ביום שבת, אבל בגלל שאירוע המדרחוב נגמר מאוחר נשארתי לישון בבית. כשהתחילו האזעקות אמרתי לעצמי - עוד סבב, ואתה מסתכל על חצי הכוס המלאה - מתפנים, טיול הפוגה. אבל אז אנחנו מקבלים תמונה של מחבלים בשדרות, ואני אומרת לעצמי - אוקיי, פוטושופ מוצלח, הצליח לחמאס. ופתאום המוות הראשון שאתה שומע עליו זה של אופיר (ליבשטיין, ראש המועצה מקיבוץ ניר עוז), ופתאום אתה מבין שזה אמיתי לגמרי, ובתוך הממ"ד זה נהיה סיר לחץ, סיטואציה לא פשוטה. ומנסים ליצור קשר, ואתה באמת לא מבין איך כל הדבר הזה קורה כי בראש שלי יש צבא שמפריד ביני לבינם, ופתאום אין".
בן שושן: "כמה שבועות לפני כן פירקו לנו את כיתת הכוננות של היישוב, אמרו 'תחזירו נשקים ארוכים, אוטו הכוננות התקלקל ולא תיקנו', והנה ההורים שלנו הולכים לשער הקיבוץ עם אקדחים ובקבוקי תבערה שהם מכינים מהר בעצמם. וג׳יפ הביטחון הוא של אחד מהתושבים, זה מצב הזוי לגמרי".
"הייתי ב'אלונית' של כפר עזה כשזה קרה, חלק מקבוצת רכיבה על אופניים. כשהאזעקות התחילו, הבנו שזה משהו לא רגיל, לא קורים דברים כאלה. בהתחלה נשכבנו על הכביש עם ידיים על הראש, חיכינו שייגמר, וכשזה לא קרה תפסנו הפוגה קטנה ורכבנו במהירות למיגונית, שם חיכינו שייפסקו האזעקות. אני זוכר שהיו כאלו שרצו להמשיך לרכוב, ופתאום אנחנו מתחילים לראות חבר׳ה מהמסיבה נכנסים למיגונית ואומרים 'יש מחבלים', ואנחנו רואים פצועים, ודם. אבא אחד יוצא עם שני הילדים שלו לרכוב ככה בתוך האזעקות והמפתח של הרכב אצלי, ואבא שלי במיגונית אחרת, ואני לא יודע איך, פתאום הוא מגיע, ואנחנו דוהרים במכונית לקיבוץ, נוסעים דרך הכביש של בית קמה ורוחמה. במזל הגענו רבע שעה לפני המחבלים, לא ממש הבנו את הסיטואציה".
ומה אתם חושבים על החזרה הביתה? יש פחד?
הר טוב: "לא קל להיות מפונה מהבית שלך, מהחברים שלך ומהאנשים שלך. למרות שבשבוע האחרון כבר חזרנו לקיבוץ, שום דבר שנשאר לא דומה למה שהיה לפני כן. אין לי יותר פוליטיקלי קורקט. נכון שאני לא רוצה להכביד, אבל תכלס, אחרי מה שעברנו אתה אומר מה שאתה חושב בפנים. לא יצא לי לשמוע ממישהו אחד שהוא לא חוזר, כי בית לא עוזבים, ואני מאוד מאמינה בזה. לפני כל זה הייתי אומרת - כן, יש אנשים מסכנים בעזה, ולא כולם חמאס. אחרי האירוע הזה, מבחינתי זה לא מעניין אותי מי ומה או איך הם יחיו שם. מבחינתי כולם אותו הדבר, מעניין אותי רק איך אנחנו נחיה כאן".
בן שושן: "אני לא יכול לענות על השאלה, כי לא עזבתי". מדריך הנעורון, איתי זרח, מתבונן בבן שושן ומתמוגג: "אתה מבין שהיצור הזה בחר להישאר בקיבוץ ובחמ"ל, ותפקד כאן כל החודש הזה? אתה מבין איזו קבוצה של אלופים קיבלתי ולמה אני לא יכול לעזוב אותם?".
שבט אחים ואחיות
מאי־שם מתנגן "סתלבט בקיבוץ" של פול טראנק וג'ימבו ג'יי. "כמה זה לחוץ, אז למה עיר? סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר". בשקט המדברי מילות שיר השנה דאשתקד נשמעות רחוקות יותר משלג במכתש רמון, עולם אחר.
הלפרין ניגש ומבקש: "חשוב לי שבתקשורת יגידו שלא בסדר שבגלל שהבית הראשון שלנו בקיבוץ הוא 7,100 מטר מהגבול ולא 7,000, אז אנחנו לא בתוך הטווח של העוטף המיידי. ובשכונות הוותיקים שלנו אין ממ"דים, ואני לא מבין איך האנשים המבוגרים האלו אמורים להגיע למקלטים ב־15 שניות. אפילו בקלנועית זה לא אפשרי. תגיד להם, שיקראו, שיידעו שזה לא הגיוני, שיבואו בעצמם לראות שזה בלתי אפשרי".
הר טוב: "ברור חיל הוא קיבוץ גדול, אבל רק עכשיו הבנו שזה גם ממש קהילה לכל דבר. עכשיו אנחנו אחים ואחיות. בעל כורחנו התגברנו והתבגרנו יחד, יש בינינו יותר הכלה ויותר הבנה. שותפת גורל".
סוף המסלול מתקרב, כעת המריבות מתרכזות בפנטזיה, או במילים אחרות: מה עדיף לאכול במצפה - מקדונלד'ס או שווארמה. "ברור ששווארמה, זה סוג־של בריא יותר", אומרת אחת מהנערות. לא ברור מה נשאר מכל הדיבורים על בליית סלעים, אבל הטיול בטבע עשה את שלו, השרירים ברגליים והפעילות הגופנית הצליחו לאוורר ולפורר את כובד משקל התקופה. "ביחס לאתמול, הם נראים הרבה יותר שמחים ועולזים", מאבחן רגב מנור, מדריך בוגר מבית ספר שדה שקמים.
מנור על תקן המבוגר האחראי שמלווה ומשגיח על צוות מתנדבי שנת השירות, בעצמם תלמידי י"ב עד לפני כמה חודשים. בשל המלחמה זה אחד מהטיולים הראשונים שהם מדריכים, והרצון שלהם לעטוף את הילדים בהסברים על המכתש, על הסלעים ואיך המעצב של נייקי גנב את עיצוב הסוליות מהיעלים - הוא רב. "אל תתבאסו אם הם לא קשובים לכל מילה שלכם, הם עברו דברים הרבה יותר קשים מההסברים שלכם. תנו להם ליהנות מהטבע, זה מה שחשוב", מחייך מנור.
חניון הסיום מתגלה לפנינו בתום עלייה קשה. "הייתי מוכנה לחתום עכשיו בלי היסוס על עולם של אזעקות וטילים לנצח, אם רק היינו מבטלים את אירועי השבת ההיא", אומרת אחת מהמלוות בקול. חלק מהחבר׳ה מבחינים באוטובוס הגואל, מתמלאים אנרגיה, צוהלים ושמחים, ומתחילים לדהור לעברו בשירת "עם ישראל חי".
"וואי וואי, איזה קיבוצניקים מזויפים אלה עם השירים האלו", אומרת אחת מהנערות הבוגרות ומנידה את ראשה באי־הסכמה. אחרי כמה צעדים היא נמלכת בדעתה ומחייכת: "האמת? שישמעו מה שהם רוצים, גם זה וגם השירים מתחילת הדרך. זה הכי ישראלי שיש, שייהנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו