תוכנית רה"מ לאזרחי הרצועה: הכיוון - החוצה

לאורך כל ימי ההפוגה בלחימה בעזה הקפידו שרי קבינט המלחמה, ולמעשה כל שרי הממשלה, להדגיש כי מדובר בהפוגה זמנית. לא רק לאזרחי ישראל הבהירו - גם למנהיגי העולם, ובראשם הנשיא ג'ו ביידן.

7 באוקטובר היה אירוע מכונן. רגע שבו אומה שלמה הושפלה וקיבלה מכה כואבת. גם בזמן שבו מורים קברניטי המערכה לצה"ל לנצור את האש, חשוב להם לשדר חזית אחידה ולהבהיר שהאש שוב תשוב. העיקרון הזה נשמר גם בחדרים הסגורים של ההתייעצויות הביטחוניות, בקבינט המצומצם והרחב. נראה שמהחשש שדברים ייצאו החוצה, אפילו לעצמם לא מעיזים הבכירים לומר דברים אחרת.

ובכל זאת, למרות החזית האחידה והקו העקבי, אפשר לזהות בניואנסים את ההבדל שבין מנהיגי המלחמה. מטבע הדברים, הסדקים הדקיקים במערכה הראשונה יגיעו למהומה פוליטית באחרונה. ואם כבר בשלב ניהול המלחמה יש דעות שונות, הרי שבשאלת "היום שאחרי" הפערים המשמעותיים בין השחקנים הראשיים כבר ניכרים.

סוגיית היום שאחרי היא אחת הרגישות ביותר כיום, והעיסוק בה לא מתקיים בשום פורום רשמי אלא בהתייעצויות פנימיות בלבד. אם יש נקודת מחלוקת משמעותית מול ממשל ביידן בסוגיית עזה, הרי שהיא נוגעת לשאלה הזאת. לגבי הדברים האחרים אפשר לתמרן. להכניס סיוע הומניטרי לבקשת הנשיא האמריקני, ואפילו דלק. גם לדרישה החדשה שלא לגרום נזק לעקורים בדרום הרצועה כאשר צה"ל יתחיל לפעול שם, אפשר להיענות באמירה לא מחייבת ש"נשתדל".

אבל להכניס לעזה את אבו מאזן שיחליף את כוחות צה"ל בשטח זה כבר סיפור אחר לגמרי. בני גנץ וגדי איזנקוט היו עושים זאת בשמחה. בנימין נתניהו ויואב גלנט פחות. המשותף הוא שכולם מעבירים מסר שאין לישראל כוונה לשלוט בשטח בעצמה מבחינה אזרחית. גלנט מתכוון לזה בכל הרצינות. לגבי נתניהו - לא בטוח. אמירותיו הברורות כי רשות תומכת טרור, המעבירה משכורות למחבלים ומחנכת את ילדיה להסתה נגד יהודים לא תשלוט בעזה, לא יאפשרו להכניס את חבורת רמאללה לעזה. תחליף אחר אין בנמצא. ומכאן שצה"ל ימשיך לשלוט ברצועה, צבאית ואזרחית, לפחות בעתיד הנראה לעין.

לזה מצטרפת תוכנית נוספת. רוב שרי הקבינט לא יודעים עליה. גם לא שרי קבינט המלחמה. היא לא נידונה בפורומים אלה בשל נפיצותה הברורה: דילול אוכלוסיית עזה למינימום האפשרי. ביידן מתנגד בתוקף וכמוהו כל הקהילה הבינלאומית. גלנט, הרמטכ"ל וצמרת צה"ל טוענים שאין כל היתכנות כזאת. אבל נתניהו רואה בכך יעד אסטרטגי. הוא אף הטיל על נאמנו בקבינט המלחמה, השר רון דרמר, לגבש עבודת מטה בעניין.

מדובר בתוכנית שתעקוף את ההתנגדות האמריקנית בלי עימות, את ההתנגדות הנחרצת של המצרים בלי שיתחילו לירות בפליטים שייכנסו לשטחם דרך ציר פילדלפי, ואת ההתנגדות הגלובלית הכללית שתקום כאשר ראשוני העזתים יעזבו את ביתם וינדדו למקום אחר.

תופעת פליטות במוקדי מלחמה היא דבר מקובל. עשרות מיליוני פליטים עזבו אזורי קרבות על פני הגלובוס רק בעשור האחרון. מסוריה ועד אוקראינה. לכולם נמצאה כתובת במדינות שהסכימו לקבל אותם כמחווה הומניטרית. אז למה שעזה תהיה שונה?

לא מדובר בטרנספר, אלא בשחרור טבעת החנק שבגבולות עזה. אמנם המעברים לישראל יישארו אטומים, אבל יש אפשרויות נוספות. רפיח זו אחת מהן, על אף ההתנגדות העזה של מצרים. המעבר הזה, בתקופות מסוימות, היה פרוץ ופתוח לחלוטין. גם היום מתנהל מעבר תת־קרקעי בין רפיח העזתית לזו המצרית בממדים של אוטוסטרדה. גם הים פתוח בפני העזתים. ברצונה, פותחת ישראל את המעבר הימי ומאפשרת בריחה המונית למדינות אירופה ולאפריקה.

בהקשר עידוד ההגירה העזתית הפערים בין חברי הממשלה עצומים. בעוד סמוטריץ', בן גביר ולא מעט משרי הליכוד רואים בכך הכרח, אחרים כמו גלנט, גנץ ואיזנקוט רואים בזה משהו בין פנטזיה לא מציאותית לתוכנית מתועבת ובלתי מוסרית.

האם זה באמת בוער?

כששרי הליכוד ואחרים נשאלים מניין הביטחון שאחרי הפסקת האש תתחדש הלחימה, משיבים כולם כי אין מנדט ציבורי לאף נבחר ציבור לסיים את המלחמה עכשיו. הציבור בוער, הם אומרים, החיילים בפנים בשיא המוטיבציה, אין שום אפשרות לעצור זאת עכשיו.

אין תשובה עגומה מזאת. מנהיג לא אמור רק להקשיב לרחשי לב הציבור, אלא אמור להיות זה שליבו בוער בקרבו בלי קשר להלך הרוח מסביב. לחוש את ההשפלה העצומה, את הכאב הבלתי נתפס ואת תחושת הנקם, את ההכרח בתיקון ובהרמת הראש. התחושות האלה צריכות לזרום בעורקיו, להישאב בריאותיו עם כל נשימה ונשימה מהרגע שהוא קם בבוקר ועד לנדודי השינה של הלילה. הרושם הוא שלא נתניהו, לא גלנט ולא גנץ נמצאים במקום הזה. מה הפלא, אם כן, שחושדים בהם מהרגע הראשון שכל מה שמעניין אותם הוא לחפש נקודת יציאה קרובה נוחה. תמונת ניצחון במקום ניצחון ומסמוס במקום הכרעה.

לפני שהצביע בעד עסקת החטופים בממשלה ביקש סמוטריץ' לדבר עם נתניהו בפרטיות. אני אומר את זה הכי ברור שיש, הבהיר לו, לא נוכל להישאר רגע אחד בממשלה אם המלחמה לא מתחדשת. נתניהו השיב לסמוטריץ' כי הוא חושב כמוהו שיש לחדש את הלחימה. שר האוצר לא התרשם, ושב והבהיר כי מפלגתו לא תוכל להישאר בכל מקרה ובכל מצב אם האש לא מתחדשת. רק אחרי שהנקודה היתה ברורה התיישב והצביע בעד.

מעכשיו - הכל לפי הספר

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים נחתם ההסכם בין האוצר לבין ארגון המורים, והשביתה הגדולה בתיכונים נבלמה. לוח החופשות סודר מחדש, ובעיקר העלאת שכר המורים הוסכמה בהתאם לדרישותיו של רן ארז. זמן קצר אחר כך חתם האוצר הסכם דומה עם ארגון המורים בבתי הספר החרדיים. המורים אותם מורים, העבודה אותה עבודה, רק הארגון המייצג שונה.

במשרד האוצר לא אוהבים שינויים גדולים. שכר המורים בבתי הספר הממלכתיים הוא חלק מתקציב משרד החינוך. את התוספת לחרדים ביקשו לשים בקטגוריה אחרת, בכספים הקואליציוניים. זה אמנם אותו כסף היוצא מאותו כיס, אבל מסניף אחר של הבנק. ניהול של כמה חשבונות הוא אחת מהדרכים של פקידי האוצר לשלוט טוב יותר בקופה. גם בתוספות וגם בקיצוצים. כך הפיקוח הדוק יותר.

שני ההסכמים יצאו לדרך, וכלל המורים כבר קיבלו את עדכון השכר שהוסכם במשכורתם. אלא שאז פרצה המלחמה והצורך להקדיש משאבים גדולים ללחימה ולנלוותיה אילץ את האוצר להציג תוכנית קיצוצים רחבה. הדרישה האופוזיציונית המיידית היתה לקצץ את הכספים הקואליציוניים. אחרי מסע תעמולה ותמיכה גורפת במהלך, מצד כלי תקשורת מרכזיים, הודיע גם בני גנץ, מתוך הקואליציה, שלא יסכים לאשר תקציב שלא כולל ביטול של הכספים הקואליציוניים. מורי ארגון המורים של רן ארז ימשיכו לקבל את תוספת השכר שעליה סוכם, ואילו למורים בבתי הספר החרדיים יפחת השכר לרמתו טרם ההסכם שנחתם בספטמבר. לא כי אלה שווים יותר או אלה פחות, אלא כי מקור הכסף, בחלוקה הפנימית של האוצר, שונה.

אם מישהו מהסיעות החרדיות היה דורש להכניס את השכר של המורים החרדים לבסיס התקציב - ולא כחלק מהכספים הקואליציוניים - אף אחד לא היה שומע על כך ולא היתה קמה מהומה, כמו שלא קמה סערה על עשרות אלפי סעיפי תקציב אחרים השוכנים להם לבטח בספר תקציב המדינה.

הלקח נלמד. יו"ר ועדת הכספים משה גפני הבהיר אחרי ישיבת הממשלה שאישרה את התקציב, בהתנגדות שרי המחנה הממלכתי, שלא יישב עוד בממשלה שבה הכספים לחרדים מועברים באמצעות הכספים הקואליציוניים. את הדרישה זו הוא מתכוון להחיל כבר בתקציב 2024, שהאוצר מתחיל לגבש בימים אלו. את הלקח שלנו למדנו, אמר, אף אחד לא יעשה עלינו יותר סיבוב. הכספים שלנו הם כמו של כולם והם לא יקבלו שום כותרת אחרת, הבהיר.

דבריו נפלו על אוזניים כרויות. משר האוצר ועד ראש הממשלה הבינו את הסיבוב שנעשה כאן, ואין להם כוונה להותיר את המצב על כנו. אין יותר כספים קואליציוניים. הכל נכנס פנימה לתוככי הספר. רוצים לקצץ? אין בעיה, אבל שיהיה ענייני. יש מאות סעיפי תקציב מיותרים בזמן מלחמה שאינם בכספים הקואליציוניים.

חוסן ראשי הרשויות

התוכנית המתגבשת לשנת 2024 לא עונה רק לכותרת קיצוץ לצורך הוצאות המלחמה או החזרת המשק לתפקוד. מדובר, כך נדמה, במסע נקמה. האופוזיציה, והתקשורת, תקפו את הכספים הקואליציוניים כי כולם משקפים אג'נדת קואליציית ימין - מהחרדים, דרך ההתנחלויות ועד הגרעינים התורניים. בתקציב הבא יקוצצו כספים רבים שלמחנה הימין עניין פחות בהם, בעיקר תרבות, אקדמיה ותקשורת. תוכנית הקיצוצים המתוכננת תהיה חדה. היא תחתוך בבשר החי. מוסדות תרבות (חילונית) יספגו, על פי התכנון, קיצוץ דרמטי. האוצר ידרוש מהאוניברסיטאות המתוקצבות סגירה או צמצום של פקולטות שלמות, כאלה שלא מסייעות למשק במלחמה.

הקרב יהיה עיקש. בכירים בקואליציה חמים על העניין ולא מתכוונים לוותר. אחרי המלחמה בחמאס תחזור המלחמה על המשאבים של הציבור הישראלי, כשברור לכולם הפעם מי זה שהתחיל.

במסגרת הקמפיין לקיצוץ הכספים הקואליציוניים והמשרדים המיותרים היה אמור משרדו של יצחק וסרלאוף - הנגב, הגליל והחוסן הלאומי - לעבור קיצוץ דרסטי של יותר מ־90 אחוזים (!). נתניהו, סמוטריץ' ופקידי האוצר חשבו שהדבר יעבור להם בקלות, כמו שקרה עם יתר המשרדים שתקציבם הוסט בחודש האחרון לצורכי המלחמה, המפונים ומשפחות החטופים. הם טעו.

כשהדבר נודע לווסרלאוף, ביום ראשון סמוך לחצות, התקשר ליו"ר הרשויות המקומיות חיים ביבס, לראש פורום ערי הפיתוח בני ביטון, ליו"ר המועצות האזוריות שי חג'ג' וליו"ר רשויות קו העימות משה דוידוביץ', ובישר להם על תוכניות האוצר שנחשפו לעיניו. יותר מזה לא היה צריך. ביבס וביטון החליטו לגייס את כל ראשי הערים והחלו להחתים את כולם, באישון ליל, על קריאה לעצור את הקיצוץ במשרד שמסייע לרשויות המקומיות יותר מכל משרד אחר מאז פרוץ המלחמה.

וסרלאוף הניח בפני אנשי האוצר 121 חתימות של ראשי רשויות. הקיצוץ המתוכנן היה מותיר את משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי עם תקציב של 4 מיליון שקלים. שלוש שעות אחר כך זה נגמר בקרובל־200 מיליון

כבר מהשבוע הראשון שפך וסרלאוף כספים רבים על עמותות ועל פרויקטים למען האוכלוסיות הנפגעות ושהה בשטח, כשיתר השרים עוד היו ספונים במשרדיהם הממוזגים, מנסים לעכל את גודל האירוע. בעוד החתימות נערמות ונשלחות ישירות למשרד האוצר, נקרא וסרלאוף להתייעצות בהולה עם ראשי האוצר.

כשהמשא ומתן נגמר היו על השולחן 121 חתימות של ראשי רשויות, כולל ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. באוצר רק התחננו שירגיע את ראשי העיר הזועמים. הקיצוץ המתוכנן היה מותיר את המשרד עם תקציב של 4 מיליון שקלים. שלוש שעות אחר כך זה נגמר בקרוב ל־200 מיליון.