גילויים חדשים: ב-8200 ידעו - והתעלמו

אחריות. הראשון שקיבל אחריות לכישלון ב־7 באוקטובר היה הרמטכ"ל, הרצי הלוי. אחריו התייצבו ראש השב"כ רונן בר, ראש אמ"ן אהרון חליוה ומפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן. גם ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער, הבהיר שכשל במתן התרעה ממוקדת שהיתה מאפשרת לסכל את המתקפה, וכמוהו מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד, שהודה כי כשל בהגנה על היישובים.

חדי עין יבחינו מייד שברשימת האחראים מרצון הזאת של גורמי הביטחון הרלוונטיים נפקד בכיר אחד: מפקד 8200. מתברר שגוף האיסוף המרכזי והדומיננטי ביותר של מדינת ישראל, ספינת הדגל שאחראית לכ־80 אחוז מהמודיעין שנצבר ומופק עבור כלל זרועות המודיעין הישראלי, לא סבור שיש לו אחריות כלשהי למה שקרה כאן בשבת השחורה.

ההפך הוא הנכון: בשיחות פנימיות אומר מפקד 8200, תא"ל י', שהיחידה סיפקה את כל המודיעין הנדרש. שהכל היה על השולחן. האחראים, לטעמו, הם חטיבת המחקר והעומד בראשה, שלא ידעו מה לעשות עם החומר שקיבלו.

סער, כאמור, כבר קיבל על עצמו אחריות, אבל הטענה עצמה חייבה בדיקה, שהעלתה את הממצא המדהים הבא: ל־8200 היה ביד הכל - היא פשוט לא עשתה עם זה כלום, וגם לא העבירה את הדברים הלאה. כל המפקדים הרלוונטיים ביחידה נרדמו בשמירה, ובראשם תא"ל י'. הוא היה עסוק בקידום הפריפריה (עניין חשוב כשלעצמו), בפרויקטים שנוגעים בבעיות האקלים (כנ"ל) ובשלל נושאים חברתיים ואחרים, עד ששכח לטפל בבייסיק - במודיעין. לקרוא חומר מהאנשים בשטח, להקים צוותים, לחקור, לשאול ולהקשות, ולהפוך כל אבן כדי להיות בטוח שהיחידה שלו לא טועה ומטעה, אף שהיו בה מי שזעקו בכתובים שהקטסטרופה בשער.

כשתוקם ועדת החקירה אחרי המלחמה יסמרו שערותיה מהפרטים על מה שהיה, ועל ההתעלמות ממה שהיה, על חוסר המקצועיות, על הטיפול הכושל בחומר. היא תלמד גם על האנשים הלא מתאימים שמונו לתפקידים רגישים ביותר של מפקדי מרכזים וזירות, שהיו בהם מי שאפילו לא ענו לטלפון כדי להצטרף להתייעצות שהתקיימה בשעות שקדמו למתקפה, על רקע מודיעין מטריד שנצבר.

האחריות של 8200 לא מסתיימת כאן. בחודשים שקדמו למתקפה הופסקה ההאזנה בזמן אמת לקשר הטקטי. מדובר בתקשורת הבסיסית בין אנשי חמאס - מעין מכשירי ווקי־טוקי - שהאזנה להם היתה מאפשרת לכל הפחות לקדם כוחות ולצמצם נזק. הפסקת ההאזנות בזמן אמת בוצעה באישור כל הדרגים; היא נומקה במניעים מקצועיים, אבל בבסיסה עמדה יוהרה: המחשבה שנדע הכל, תמיד, בכל זירה ומול כל אויב.הדברים מקבלים משנה חשיבות משתי סיבות: הראשונה היא

ארגונית־קולגיאלית. הרמטכ"ל הנחה מייד לאחר המתקפה להימנע ממלחמות פנימיות ומהטחת אשמה הדדית עד לאחר המלחמה. בהמשך הוא גם סיכם עם ראש השב"כ להימנע מקרבות בין־ארגוניים, כדי להתמקד במערכה עצמה.

הסיבה השנייה היא מקצועית. 8200, כאמור, היא ספינת הדגל של המודיעין הישראלי. אחרי המלחמה יתבקשו הרבה שאלות על ההתמכרות לסייבר ועל הצורך לחזור ליסודות, בעיקר בתחום המודיעין האנושי (יומינט). אבל עוד קודם לכן, צריך לוודא שהגוף שכשל - ושלא מסוגל להסתכל במראה ולהודות שהוא כשל - לא כושל שוב.

תא"ל י' הוא אמנם אופטימיסט מושבע שמאז 7 באוקטובר פותח כל מסמך שלו בכותרת "עם הפנים קדימה", אבל כשעל הפרק עומדת אפשרות של הרחבת המערכה לחזיתות נוספות ומסוכנות לא פחות - נדרש לוודא ש־8200 נמצאת במסלול הנכון. זה כבר לא עניין של אגו, אלא של ביטחון לאומי, במובן העמוק ביותר שלו.

ועוד שתי הערות על אחריות: הכישלון של המודיעין לא מסיר גרם של חומרה מקריסת מערכי ההגנה הפיזיים, שהתבררו כלא רלוונטיים מול מתקפת חמאס שבוצעה. הוא גם לא מסיר גרם של אחריות מכתפי הדרג המדיני (ובעיקר מראש הממשלה), שהוזהר כמה פעמים בשנה החולפת שהמשבר הפנימי מתורגם אצל אויבי ישראל לחולשה, שעלולה להוביל לקטסטרופה.

במידה רבה יש כאן טרגדיה של המודיעין, שידע לתת התרעה אסטרטגית מדויקת ושיודע לספק מודיעין טקטי באיכות מרשימה לכוחות בשטח - אך כשל לחלוטין במתן התרעה אופרטיבית, שיכלה לסכל או לצמצם את מתקפת חמאס. ועדת החקירה תידרש לעסוק בכל הקומות האלה לאחר המלחמה, והיא תגלה שכולן תפקדו הרבה מתחת למצופה מהן, ובמילים פחות מכובסות - כשלו בתפקידן.

הפוגה. מי שנכחו בישיבת הממשלה ביום שלישי בלילה, שבה אושר המתווה לשחרור החטופים, סיפרו שהרמטכ"ל נתן בה את הופעת חייו. הוא היה ממוקד, ענייני, השיב ברוגע על כל שאלה, ואפילו הצליח לשכנע את שרי הציונות הדתית להפוך את החלטתם המוקדמת להתנגד למתווה - ולתמוך בו.

היחידים שלא השתכנעו מדברי הרמטכ"ל היו שרי עוצמה יהודית. מדהים שמי שתומכים בשחרור הרוצח עמירם בן אוליאל, התנגדו לשחרור ילדים ישראלים שנחטפו. מדהים עוד יותר ששניים מהשרים (עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף) לא טרחו אפילו להישאר עד לסוף הדיון. הם הפקידו את הצבעתם, והלכו הביתה. זה היה מפגן נוסף של חוסר אחריות מצד חבורה חסרת אחריות, שהפעם התגלתה גם כחסרת מצפון ורגישות: בעוד משפחות החטופים לא ישנות מאז 7 באוקטובר (ומי יודע מה עובר על החטופים עצמם) - השרים העדיפו לפרוש לישון.

נחזור לדיון. השרים ביקשו לדעת כיצד הכוחות יגנו על עצמם בימי ההפוגה מלחימה. ברקע, כזכור, הפסקת האש במבצע צוק איתן, והמתקפה שבה הרג חמאס את הדר גולדין (ושניים מחבריו לכוח) וחטף את גופתו. בצה"ל הבהירו שההפוגה לא מחייבת אותו לסטגנציה - היא מחייבת אותו לאי־לחימה. הכוחות יוכלו לשנות מיקום בשטחי השהייה שלהם, וגם להתרענן - עניין חשוב כשרבים מהלוחמים נמצאים בעזה ברציפות מאז החלה הפעולה הקרקעית, וחלקם לא ראו בית מאז השבת השחורה.

הדאגה בצה"ל היא דווקא מתקריות שמקורן בחוסר הבנה. לוחמים שמזהים מישהו יוצא מפיר של מנהרה או מבית, משכנעים את עצמם שמדובר באיום - ופותחים באש. טעות מקומית כזאת עלולה להקריס את כל הפסקת האש.

שאלה אחרת נוגעת לאפשרות שחמאס ינצל את ההפוגה כדי לשפר עמדות. האיום ברור: מנהרות ישוקמו ויושמשו, מחסני אמל"ח ומאגרי מזון ודלק ימולאו, כוחות יועברו בין גזרות וחטופים עלולים להיות מוברחים למקומות מסתור חדשים. אלה בעיות טקטיות, שצה"ל אמור להתגבר עליהן מרגע שיחדש את הלחימה. הפסקת האש תאפשר גם לצד הישראלי להתארגן טוב יותר לפרק הבא במלחמה.

היו גם לא מעט שאלות על מניפולציות אפשריות שיעשה חמאס בתהליך שחרור החטופים. הוא יכול להשהות ולמזמז את חידוש הלחימה לימים ואף לשבועות, תוך משחק בחטופים חיים ומתים ובעצבים של כולנו. ישראל תידרש לכל הנחישות מול הלחץ הצפוי מצד ארה"ב וקטאר להפסיק את המלחמה ממניעים הומניטריים, כדי שתוכל לכל הפחות לפגוע קשה בתשתית של חמאס בדרום הרצועה.

מעבר לתשובות המפורטות שניתנו בצבצה האמת העירומה: מדינת ישראל וצה"ל כשלו במתן הגנה בשבת השחורה. הם הפקירו את תושבי הקיבוצים ואת המבלים במסיבה לגורלם. זה יצר חוב שהוא גדול פי כמה ממקרים קודמים של חטיפה, בוודאי כשעל הפרק מספר כזה של אזרחים, שבהם ילדים, נשים ומבוגרים רבים. בהיעדר דרך מבצעית לשחרורם, ישראל נדרשה למצוא פתרון אחר.
השאלה המתבקשת היא מה היה קורה אם ישראל היתה מסרבת למתווה הזה, וממשיכה ללחוץ כדי לדחוק עוד יותר את חמאס לפינה, כפי שהציעו כמה פוליטיקאים ופרשנים. התשובה ההוגנת היא שלאיש אין מושג. יכול להיות שחמאס היה מתגמש עוד יותר, אבל בהחלט ייתכן שהוא היה מקשיח עמדות, ואולי גם מתחיל להוציא חטופים להורג כדי לדחוק דווקא את ישראל לפינה.

הבשורות הרעות הן שישראל עשתה דיל עם השטן. וסינוואר הוא שטן גרוע במיוחד, שגם מכיר היטב את החברה הישראלית ואת חולשותיה, וגם לא ממצמץ כשהוא נדרש להקריב את אנשיו או את אנשינו. הבשורות הטובות הן שאנחנו לא נתונים לגמרי בידיים שלו. בסוגיית החטופים כן, אבל במלחמה הגדולה - ישראל יכולה ללכת עד הסוף אם רק תממש את הצהרותיה.

ואחרי כל זה נדרש להבהיר: העיקר עוד לפנינו. יהיו כאן ימים ושבועות קשוחים, מדממים, כואבים, מורטי עצבים. בעיקר בהקשר של החטופים, אבל לא רק בו. בהפוגה יש אמנם סיכונים, אבל יש גם הזדמנויות. אחרי הרצף הקשוח של השבועות האחרונים, מדינת ישראל נזקקת לאוויר לנשימה ולקצת חדשות טובות. שחרור החטופים וההפוגה שלצידו אמורים לתת לה קצת מהם.

שקרים. ישראל ממוקדת במלחמה בעזה ופוקחת עין מודאגת על הצפון ומעבר לו, אבל הזירה שמטרידה את הצמרת הביטחונית במיוחד היא יהודה ושומרון. הסיבות ברורות: המאמץ האדיר שחמאס משקיע בהתססת השטח, ההרוגים וההרס בעזה, חולשת הרשות הפלשתינית, אלפי העצורים ומאות ההרוגים בגדה מאז החלה המלחמה, המצוקה הכלכלית הגוברת כתוצאה מהעובדה ש־150 אלף פלשתינים לא יוצאים לעבודה בישראל, וגם החשש מעלייה באלימות הימין הקיצוני.

צה"ל הצמיד אבטחה לאלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, כחלק מהגברת האבטחה סביב אלופי המטכ"ל בעת מלחמה. פעילי ימין גם הפגינו ליד ביתו, כחלק מהניסיון המוכר לייצר מולו הרתעה. פוקס הוא לא האלוף הראשון שמאוים או מוטרד, אבל נדמה שכעת נשברו שיאי החוצפה - בעת מלחמה, כשמדינת ישראל כולה עסוקה בעזה והופכת עולמות בניסיון להימנע מפתיחת חזיתות נוספות.

על הרקע הזה, הנה סיפור מקומם שקרה השבוע: צוות תקשורת זר ממדינה רבת השפעה הגיע לארץ כדי לסקר את המלחמה. ביום שני השבוע הוא ביקש לעשות כתבה על השלכות המערכה על הפלשתינים שלא עובדים בישראל, ויצא לגזרת חברון. כשהגיע לאחד הכפרים, נקלע לעימות בין פלשתינים לכוח מילואים. אנשי המילואים החרימו לצוות את המצלמה ואת הטלפונים הסלולריים והורו לו להסתלק מהמקום.

הצוות ההמום מיהר לעזוב כשהוא מבוהל. בינתיים הגיע למקום כוח אחר, שנטל את המצלמה ממי שהחרימו אותה, ומסר אותה בטעות לפלשתינים. כשעמד על טעותו, הוא לקח את המצלמה מהפלשתינים, והשיב אותה לצוות כשהיא שבורה. במקביל, ניסה לאתר את הטלפונים. אנשי המילואים שהיו בתקרית המקורית טענו כי הם לקחו רק טלפון אחד, והחזירו אותו. זה היה שקר: הם לקחו חמישה טלפונים, ולא החזירו אותם.

רק לאחר שהנושא עלה לדרגים גבוהים - ותוך שמפקד במקום מגדיל ראש - נמצא טלפון אחד, ובסריקות שנערכו לתוך הלילה אותרו שלושה טלפונים נוספים כשהם זרוקים בצד הכביש. הטלפון החמישי לא אותר, אף שצה"ל שלח חיילים רבים לסרוק את השטח. הם עשו זאת במקום לקיים משימות של ביטחון שוטף.

שלשום זימן את הצוות הזר ללשכתו מפקד החטיבה, אל"מ ישי רוזיליו, והתנצל בפניו על התקרית. הוא סיפר לחברי הצוות שהכוח המדובר השתייך למחלקת ההגנה המרחבית, שגויסה כדי לתגבר את הפעילות על רקע המלחמה ברצועה. מדובר במילואימניקים שמתגוררים באחד מהיישובים באזור, ובתחקיר שנעשה הם סירבו להסגיר את החייל שעיכב את הצוות והחרים את הציוד. רוזיליו החליט להשעותם לאלתר מפעילות, עד שימסרו את הפרטים המלאים (נזכיר שיש ברקע חשד לגניבת הטלפון החמישי).

הסיפור הזה חשוב מארבע סיבות: הראשונה - כי אין לחיילים שום סמכות להחרים ציוד מאזרחים. הם יכולים לקרוא למשטרה שתטפל בעניין, אם יש עניין, ובמקרה הזה לא היה שום עניין. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בעיתונאים, שנהנים מהגנות נרחבות, בוודאי בכל הנוגע לציוד שיש עליו מידע כמו טלפונים.

הסיבה השנייה היא המלחמה. מדינת ישראל (וצה"ל בתוכה) משקיעה מאמץ כביר בשכנוע דעת הקהל העולמית, כחלק מהמאמץ לצבור לגיטימציה להמשך המערכה. תקרית כזאת היא נזק ממוקד, שעושה בדיוק את ההפך - הוא מציג פנים שונות ומכוערות מאלה שישראל מבקשת להראות לעולם.

הסיבה השלישית היא המצב ביו"ש. רוב הציבור היהודי הוא שומר חוק, אבל יש בו אלמנטים שמשוכנעים שהם החוק. המקרה הזה הוא דוגמה קלאסית לבלבול כזה. צבר של כמה תקריות כאלה - ויש מקרים שגולשים לאלימות קשה ולפגיעה ברכוש - עלול לעורר תבערה מיותרת ומסוכנת.

הסיבה הרביעית היא השקר וציפוף השורות בניסיון לסנגר עליו. אלמלא מדובר היה בצוות זר ובמקרה שעורר תהודה, אפשר שהנושא היה מטואטא הצידה. העובדה שהוא נבדק אישית בידי המח"ט העלתה ממצאים מטרידים. זאת תהיה טעות להתעלם מהם בטענה שמדובר במקרה בודד או בעשב שוטה. על צה"ל לוודא שלא מדובר בתרבות, אחרת ההשלכות עלולות להיות חמורות.

תגובת דובר צה"ל: "מתחקיר ראשוני עולה כי הכוח חרג מסמכותו בכך שהחרים ציוד מכתבים זרים. לצד זאת, עלה כי מפקד הכוח התנהל כראוי כשפעל לפתור את הסוגיה ולהשיב את הציוד במהרה. האירוע עודנו מתוחקר, ומפקד החטיבה הנחה להשהות את שירותם של הלוחמים המעורבים עד לגמר התחקיר והטיפול המשמעתי באחראים למעשה".