ציפיות גדולות. סבלנות קטנה.

מקובל לחשוב שאין כמו אירוע דרמטי וחריג כדי לשנות סדרי עולם. כך, למשל, אפשר לראות את תגובת מה שבטעות נקרא "העולם" למלחמת העולם הראשונה. זו הותירה רושם כזה עד שארה"ב הקימה ארגון מהסוג שנקרא "בינלאומי" - שוב, מתוך טעות שמקורה בחשיבה מאגית תלושה מהמציאות - ושמו "חבר הלאומים".

חבר הלאומים שחר טוב, העדיף דיפלומטיה על פני מלחמות, ויוזם הרעיון, נשיא ארה"ב וודרו ווילסון, אף קיבל בזכותו פרס נובל לשלום, וזאת אף שארה"ב עצמה נמנעה מלהצטרף אליו. והנה, בקושי חלף דור - והעולם מצא את עצמו במלחמת עולם שנייה, גרועה אף מקודמתה.

היצור הדמיוני שנקרא "העולם" גירד בראשו הדמיוני, התעשת והפסיק את פעילות חבר הלאומים. ואחרי סיום מלחמת העולם השנייה הוקם גוף בינלאומי אחר, גם הוא ביוזמה אמריקנית - האומות המאוחדות. ארגון מתוקן ומפואר זה הוא כל כך בינלאומי ושוחר טוב, שלאחרונה מינה את איראן לעמוד בראש הוועדה לזכויות אדם, וזה רק חלק מזערי מפעולותיו, שנעות בין המגוחך למתועב.

שואת יהודי אירופה היתה אמורה לשנות את הנפש הבינלאומית מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע ליהודים, והנה מדינות עולם שלישי אפלות ומדינות מערביות מתקדמות גינו את ישראל יותר מכל מדינה אחרת. העם הנרדף ביותר בהיסטוריה של המין האנושי זוכה מהאו"ם לאותו יחס שזכה לו מהעולם גם לפני השואה, וגם אחרי שהוקם ארגון בינלאומי שאמור להיות מנותק מיצרים לאומיים אפלים. הטראומה העולמית והזעזוע העולמי חלפו כלא היו.

האו"ם, שכבר הספיק להכריז על הציונות כגזענות בשנות ה־70, מקפיד גם עכשיו לגנות את התוקפנות הישראלית כלפי עזתים חפים מפשע, והתנהלותו מדגישה שתי עובדות שנשמטו ככל הנראה מוועדת פרס נובל, שעד עתה העניקה לו תשעה פרסי שלום: הראשונה, האו"ם אינו ארגון בינלאומי אלא אוסף מדינות בעלות אינטרסים וערכים משלהן; השנייה - נוסף על משברים דרמטיים, ההיסטוריה מתנהלת גם על פי תהליכים איטיים הרחק מעיני מליאת האו"ם, התקשורת, המוסדות הלאומיים השונים והאדם הפרטי, שיושב בבית ולא מאמין למראה עיניו. שהרי הוא היה משוכנע שהלקח נלמד, ואם יש צדק - יופע מייד. והנה - לא צדק, ובטח לא מייד.

גודל השעה? 

אירועים משבריים אכן עשויים להוליד מחשבות גדולות והחלטות גדולות, ולכן מטבע הדברים עלולה להיווצר אכזבה כאשר האירוע לא מוליד פתרון שיהיה דרמטי כמו המשבר שקדם לו. הדברים נכונים לא רק לגבי ארגונים ומדינות, אלא גם לגבי האדם הפרטי. היהדות הכירה בנטייתו של האדם להבטיח בגדול לנוכח משבר גדול או צורך גדול, וכבר בתקופת חז"ל פיתחנו מנגנון להתרת נדרים. ליתר ביטחון גם הוספנו התרה כללית לתועלת הציבור בתפילת "כל נדרי" ביום כיפור.

גודל השעה יכול לחלץ מנפש האדם החלטות גדולות, אך הדקות שאחרי השעה הגדולה הולכות וקטנות, ומשא ההבטחה מתגלה ככבד מדי לנשיאה יומיומית. ולעיתים שוכח האדם את המצוקה שגרמה לו להתחייב להפסיק לעשן, או להניח תפילין מדי יום, או לתרום לצדקה עשירית מהונו עד סוף ימיו. האדם הוא בסך הכל מה שהוא. לפעמים קשה לו להשתנות באבחה אחת, גם לא באבחת חרב.

7 באוקטובר חילץ מהישראלים שתי החלטות גדולות, שתיהן מתבקשות לנוכח חומרת האירוע, ושתיהן בקונצנזוס לאומי רחב: השמדת חמאס והחזרת החטופים. מתקפת חמאס ערערה את תפיסת הביטחון של ישראלים רבים, ואף לחצה על הכפתור האדום של ההבטחה הנושנה "לעולם לא עוד". התברר שבמהלך השנים לא הצלחנו להגשים במעשים יומיומיים ובתהליכים ממושכים ועיקשים את הנדר שנדרנו אחרי השואה, ומה שכן עשינו - לא הספיק. ברור היה לרובנו שצריך לעשות משהו גדול, חד־משמעי, החלטי, מיידי.

אלא שהדרך להשגת המטרות הללו, ראויות ככל שיהיו, ארוכה ומורכבת מצעדים ומשלבים רבים. מכמה בחינות נראה שהשגת האחת תעכב או תפגע באחרת. השתלטות על עזה והשמדת חמאס יהיו פעולות ממושכות ומסוכנות, והמשך הפעולה תלוי בין היתר בתמיכה בינלאומית ובסיוע מארה"ב, שעדיין מתנדנדת בין תמיכה בישראל לבין דיבורים על "פגיעה באזרחים" ו"פתרון שתי המדינות". חיזבאללה עדיין תוקף מדי יום, תושבי הצפון עדיין לא יודעים מתי יחזרו לביתם, אזרחינו וחיילינו עדיין נמצאים בשבי חמאס - בתוך המטרה הגדולה יש כל כך הרבה שלבים, כל כך הרבה חוסר ודאות, ושוב גודל השעה נפרט לקוטן השניות.

מתכון לאכזבה 

גם החזרת החטופים נראית פשוטה יותר על הנייר, אך אפילו ההסכם שנחתם לא עומד במלוא המשימה: לפחות מחציתם יישארו בשבי, ואחרי שתישכח אנחת הרווחה על שובם של 50 מהם, אימהות וילדים, יתחיל תהליך עינויים חדש בציפייה לנותרים.

הימים שאחרי החלטות גדולות וחשובות מצריכים לא רק שרשרת ארוכה ומורכבת של פעולות. גם המערך הנפשי - שנדמה שטולטל ושונה מהיסוד - מתגלה כקשוח מכפי שנראה לעין. והמערך הנפשי הישן הוא זה שעדיין מנחה את הפעולה. אפילו עסקת החטופים מתקבלת בציבור על פי מפתח פוליטי: על פי סקר שנערך השבוע על ידי דיירקט פולס, 30 אחוז ממצביעי הקואליציה תומכים בה, לעומת 76 אחוז ממצביעי האופוזיציה.

הציפייה להבנה מהירה שתביא לפעולה מהירה, שתביא לפתרון מהיר, היא מתכון לאכזבה מתמשכת מכל צעד בדרך. קץ ההיסטוריה לא הגיע אחרי מלחמת העולם השנייה, העולם לא הפך בינלאומי. ובישראל - אנחנו אותם אנשים, אותה מערכת פוליטית, אותם מוסדות ואותה מערכת ביטחונית שהיינו לפני 7 באוקטובר. האם כל אלה מסוגלים לא רק להשתנות, אלא גם לפעול לאורך זמן כדי לתת לשינוי ביטוי מעשי ויציב?

ובכן, לפעמים כן ולפעמים לא, לפעמים יותר ולפעמים פחות, לפעמים מהר ורוב הזמן - לאט. נדרשו לנו הרבה שנים כדי להגיע למצב שבו נפרצו כך גבולותינו, וייקח זמן כדי לבנות בניין חדש ויציב על הריסות האמונות שקרסו. איזה בניין הוא יהיה? קשה לנבא, אבל ברור שהתהליך ידרוש זמן ומאמץ מתמשך. החלטה דרמטית לא תספיק. תראו את האו"ם.