סמל לאחדות, עוד בחייו: סיפורו של משה ידידיה לייטר ז"ל שנפל בקרבות בעזה

"הוא היה משוש ליבי, הבן הבכור שלי, מקור גאוותי", אומר יחיאל לייטר ופניו נקרעות מכאב. "בפעם האחרונה שנפגשנו בשטחי הכינוס בירכתי אותו, שמתי את כפות ידיי על ראשו ואמרתי 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'. אז קרה משהו לא צפוי. הוא צבט בלחיי, כמו שמבוגרים עושים לילדים, נתן לי שני פאצ'ים של חיבה בפנים, ואמר 'אבא, יהיה בסדר'. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו".

רב־סרן משה ידידיה לייטר, מפקד פלגה בסיירת שלדג, נפל ביום שישי שעבר בפיצוץ מטען רב־עוצמה בבית חאנון. שלושה לוחמים נפלו יחד איתו ועוד שניים נפצעו קשה. לייטר הצטרף אל הטובים הרבים שאלוקים לוקח אליו בשבועות האלה, בן 39 בנופלו, אב לשישה, תושב עין צורים שליד קריית מלאכי, ברוך כישרונות, אידיאלים, אנרגיה וכריזמה.

"הוא נולד ב־1984, הילד היהודי הראשון ביישוב היהודי המתחדש בחברון העתיקה", מספר באוהל המנחמים שבעין צורים האב יחיאל, ונזכר מה אמר לו בנו בגיל 5. "כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הוא היה מלמד את ילדי הגן שנסעו איתו בהסעה כיצד להתכופף מתחת לקו החלונות כשזורקים אבנים. אבל באחד הימים, כשהנהג אמר להם להתכופף, הוא לא הסכים ואמר לי: 'אם הערבים יראו שאני מתכופף, הם יבינו שאני מפחד וימשיכו לזרוק אבנים. אז לא אתכופף, הם יראו את זה ויפסיקו'".

בהמשך עברה המשפחה לעלי שבבנימין, שם האב מילא תפקידים מרכזיים בחיזוק ההתיישבות הישראלית. "הייתי נוסע לחו"ל כדי לגייס כסף ליישוב בחברון. יום אחד הוא מצא מטבע בארגז החול, רץ אלי ואמר לי, 'אבא, אתה כבר לא צריך לטוס, הנה מצאתי כסף'". המסגרות של בתי הספר והתיכונים היו צרות מלהכיל את עוצמותיו של משה. וכך, בתחילת כיתה י"ב, אחרי בגרות בשבילי הגולן, התייצב בבית המדרש של המכינה הקדם־צבאית בעלי והודיע שבא ללמוד. לא היה אפשר לסרב לו. שנה אחר כך התגייס לשלדג, ואף שהשתחרר בגיל 30, למעשה מעולם לא עזב את הצבא. בשנים האחרונות, כשהוא כבר סטודנט לרפואה באוניברסיטת אריאל, התנדב ל־80 ימי מילואים בשנה. לפני שנה וחצי השלים קורס מג"דים. איך אדם אחד עומד בכל העומס הזה - לא ברור.

"זה עלה לו אפילו בשנת לימודים אחת", נזכר יחיאל. "מהתרגיל הגדול של צה"ל בקפריסין, לפני שנה וחצי, הוא חזר עם קורונה, נחת בחמש בבוקר אחרי עשרה ימי אימון שם, היישר למבחן המסכם של השנה הרביעית. עם חום גבוה, חולשה והקאות הוא קיבל 59, כלומר לא עבר בגלל נקודה אחת. התרגזתי על חוסר ההתחשבות בו, אבל הוא אמר 'אבא, עזוב, הכל משמיים. אז נעשה שוב את השנה'".

תוך כדי השיחה נכנסים לאוהל האבלים חיילים וקצינים שהכירו את משה. חלקם נלחמו איתו בשבועיים האחרונים בעזה. הם מספרים על קריאה מדויקת של מפת הקרב, קור רוח בניהולו ואכפתיות בלתי נגמרת לאנשים.

"יום אחד אני מקבל טלפון מהמטה שלו", מספר יחיאל. "מישהי בקו השני אומרת 'המפקד ביקש שאבא שלו ילך לבקר את הפצועים', ונותנת לי רשימה של 13 אנשים בבתי חולים שונים. המפקד ביקש - ואני עשיתי. עברתי באותו יום בברזילי, בתל השומר ובעין כרם".

במקביל לגידול המשפחה, ללימודי הרפואה ולמילואים האינטנסיביים, משה ניהל את תוכנית "קודקוד" לגיוס חרדים ליחידה 8200, שהיתה הצלחה מסחררת. השפה המשותפת עם החרדים לא סתרה רעות לוחמים עם חבריו החילונים.

"היתה לו יכולת להתחבר לכולם, לחבר בין קצוות. הוא הצליח להגיע לחרדים שלא הסכים עם דרכם, ולאנשים שהגיעו מהקצה השני של הסקלה הדתית והפוליטית, שהיו יותר ממשפחה. שאלתי אותו פעם איך הוא והחברים שלו מצליחים לשמור על כזה קשר ביניהם. הוא השיב שבשבוע שָֹדאוּת אחת המשימות היא לא להשאיר אחריך שום סימן בשטח. זה אומר שגם את הצרכים אחד של השני הם סחבו על הגב. הוא אמר שכאשר עושים דבר כזה אתה לגמרי מרגיש שאתה והחברים שלך הם ישות אחת.

"הלוואי שבחיים שלנו, בלי שבוע שָֹדאוּת, היינו מרגישים שאנחנו יכולים לסחוב אחד את השאריות של הזולת איתנו על הגב, שנגיע לרמה הזאת, שיהיה פשוט לנו, שכולנו יחד. הרי שרפו אותנו יחד ולא חילקו בינינו. כל המשפחה של אבא שלי הלכה (בשואה). כולם. לא חילקו ביניהם.

"משה הבין שהוא נלחם עבור הסבא־רבא שעל שמו נקרא. הוא אמר את זה. בואו נמצא אנחנו את הדרך לא להתחלק בינינו. יש התעוררות של גבורה. ה' עוז לעמו ייתן. הוא נותן את העוז, השאלה היא אם נהיה ראויים לקבל אותו. אני מרגיש שזו הצוואה של משה".

יקיצה מאוחרת

מאז פרצה המלחמה הרבה השתנה כאן. מאז הפלישה המפתיעה של חמאס הכל עוסקים בקונספציה הצבאית השגויה ביחס לארגון הטרור. אין ספק שהיתה כזו, אולם לא רק לצבא היתה תפיסה שגויה, אלא גם למערכת המשפטית. ערב המלחמה המשפט שרווח אצל הרבה חיילים קרביים היה "אני יותר מפחד מחוקר מצ"ח שיחכה לי בש"ג מאשר ממחבל חמאס, אז אני מעדיף לא לירות".

הפרקליטות הצבאית, ברוח גבית של בג"ץ ומשרד המשפטים, חקרה והעמידה למשפט בשנים האחרונות עשרות חיילים על מעשים כביכול של מה בכך, ושבוודאי יכולים היו להסתיים בתוך היחידה. לדעת רבים, התוצאה של הגישה הזו היתה נחושתיים משפטיים, שפגעו בהרתעה הישראלית. כך, למשל, כשמערכת המשפט אוסרת לירות על גנבי תחמושת שנמצאים בתוך בסיסי צה"ל(!) כל מחבלי האזור שומעים זאת. כך גם ההיתר המשפטי לתושבי עזה להגיע לגדר, שכבר דובר בו, ההוראות המחמירות מאוד לפתיחה באש, ועוד.

הראיה לכך שאפשר אחרת היא הצעדים המשפטיים הרבים שכן ננקטים בעצם הימים האלה. הנה רשימה חלקית של מה שהיה אסור עד לפני 42 יום וכעת מותר: חקירה ואף מעצר עד תום ההליכים על כל התבטאות של תמיכה בטרור; פיצוץ בתי מחבלים והרס מהיר שלהם ביו"ש; הפעלת מסוקי קרב ומל"טים חמושים להרג מחבלים ביו"ש; איסור הפגנות נגד המלחמה; הקלה ממשית בהוראות הפתיחה באש, גם בעזה וגם ביו"ש; היתר לפגוע בבתי חולים של חמאס; היתר להגדיל משמעותית את "הנזק האגבי", כלומר הפגיעה בבלתי מעורבים, במהלך הלחימה; היתר לירות במפירי סדר בתוך הקו הירוק שיפריעו להנעת כוחות, ועוד.

ראש תחום ביטחון בפרקליטות המדינה, עו"ד שלומי אברמזון, אמר לפני שבועיים כי "בתקופה הזו די מבחינתנו בפרסום אחד, אפילו בסטטוס או בסטורי שנמחקים אחרי 24 שעות. בתקופה הזו הבעת אהדה לחמאס או למעשי הזוועה בהצגת סרטונים ותמונות של המעשים, בתוספת או בכיתוב בלבד המביע תמיכה בהם, מספיקה כדי שנפתח בחקירה".

אי אפשר שלא לתהות למה כל הצעדים הללו ננקטים רק כעת. מדוע רק לאחר שנרצחו 1,400 איש במעשים מעוררי פלצות בלתי נתפסים החליטה מערכת המשפט להנהיג מדיניות נוקשה נגד הטרור? מי ולמה קבעו שזו נקודת האיזון? שני יהודים שנרצחים זה לא מספיק? למה חמישה טילים על שדרות הם לא עילה למדיניות "בעל הבית השתגע", וטבח כמו שעברנו כן? התשובה שנותנים בצמרת המשפטית לשאלות הללו מאז פרוץ המלחמה היא ש"המציאות השתנתה". מכיוון שכך, הכלים המשפטיים עודכנו בהתאם. ובכן, טעות. לא המציאות השתנתה אלא "תפיסת המציאות" של אותם משפטנים, ושלהם בלבד. בשעה שבימין צעקו עשרות בשנים שהסכנה גדולה ושיש להפעיל כלים משפטיים הרבה יותר דרקוניים נגד הטרור, בבג"ץ ובייעוץ המשפטי קשרו לחיילים את הידיים.

הם דחו את הביקורת על כך שמהלכיהם מחלישים את צה"ל ואת ההרתעה, והציבו את רף המידתיות - שהיא אכן הכרחית על פי המשפט הבינלאומי - במיקום אחר לגמרי, מיקום חלש. זו היתה אחת הסיבות לכך שרבים רצו את הרפורמה המשפטית. נורא ואיום שרק במחיר דמים שכזה למשפטנים נפקחות העיניים, והם מבינים שגם הם צריכים לעדכן את הגישה. יש לקוות שיזכרו את הלקח הזה גם לימים שאחרי המלחמה.

אמריקה, בלי שמאל וימין

"לא כל מי שקורא להפסקת אש רוצה שישראל תפסיק להתקיים, אך כל מי שרוצה שישראל תפסיק להתקיים תומך בהפסקת אש". כך הכריז חבר הקונגרס ריצ'י טורס בפני 290 אלף תומכי ישראל שהתייצבו ביום שלישי בוושינגטון בהפגנת כוח מרשימה. "חמאס, חיזבאללה והרפובליקה האסלאמית של איראן קוראים להפסקת אש. תשובתנו היא 'לא'", הוסיף טורס - ונענה בתשואות ההמון.

על פי התיאורים הרווחים בקרב הפרשנים הישראלים טורס לא אמור היה להיות על הבמה, שם בבירה האמריקנית, מכיוון שהוא דמוקרט, פרוגרסיבי, שחור מצד אביו, לטיני מצד אמו וחד־מיני באורח חייו. לפי מה שהמומחים דה־לה־שמאטע מסבירים לנו כבר שנים, ישראל בכלל, ונתניהו בפרט, הרי הרסו את הקשר עם הדמוקרטים, ועם השחורים, והלטינים, וקהילת הלהט"ב.

בתמונת מראה מושלמת אוהדי המפלגה הרפובליקנית בישראל טוענים שרק טראמפ, דה סנטיס, ניקי היילי ובן שפירו תומכים בישראל, ואילו הדמוקרטים באשר הם שונאים אותנו, נקודה. כיצד קורה, אפוא, שטורס איתנו, וכמוהו מנהיג המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, האקים ג'פריס, וכמובן יו"ר הסנאט, צ'ק שווימר היהודי. ועוד לא אמרתי כלום על הנשיא ביידן, שתמיכתו המיידית והעצומה בישראל כבר נכנסה לספרי ההיסטוריה.

התשובה היא שמרבית הדמוקרטים מעולם לא חדלו לתמוך בישראל. גם המצביעים וגם הנבחרים. אכן, הם חולקים עלינו בסוגיית יו"ש, וחלביים מדי בנוגע לאיראן, אבל זה עדיין לא אומר שהם נגדנו. החיים - בניגוד לדעת אמריקנים רבים - אינם שחור־לבן. אנחנו כישראלים, מימין ומשמאל, לא יכולים לברוח למשאלות לב, ולא לערבב פוליטיקה ישראלית באמריקנית. בין שנטיית ליבנו שמרנית ובין שפרוגרסיבית, איננו יכולים להתרפק על הצד שנוח לנו, מהסיבה הפשוטה שלא בידינו הבחירה מי ישלוט באמריקה. השלטון שם מתחלף לעיתים תכופות, וממש עכשיו שוב מתחוור עד כמה אנו זקוקים לתמיכת ארה"ב, יהא שיוכו המפלגתי של הממשל אשר יהא.

כך שהחובה העליונה של ישראל והישראלים היא שימור תמיכה דו־מפלגתית בארה"ב. לנוכח האתגר שאכן נפתח מול צעירי הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד צריך להפשיל שרוולים ולא להרים ידיים - לא יד ימין ולא יד שמאל.