בסוף צריך רגליים על הקרקע

מדי פעם, בעדינות אך בתקיפות, מבהירים לנו ידידינו מעבר לים מה עמדתם בנוגע לתוצאה ההגיונית היחידה של המלחמה בעזה: "הפתרון בעזה חייב לכלול ממשל בהנהגת פלשתינים", כשעזה מאוחדת עם יהודה ושומרון תחת הרשות הפלשתינית - כך קבע מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן.

היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, הסכים עם בלינקן גם בנוגע לאיחוד בין עזה לרשות הפלשתינית וגם בנוגע לשתי מגבלות קטנות אך הכרחיות שמוטלות על ישראל: לא לגרש עזתים בכפייה ולא לכבוש את רצועת עזה על מנת להחזיק בה. ארה"ב בכל זאת מפרגנת לנו אפשרות לשליטה ביטחונית. נוסף על כך, ארה"ב הודיעה שאחרי שתוכרע המלחמה וחמאס יושמד - נמשיך בחתירה הסיזיפית לפתרון שתי המדינות.

מדובר בפיתול הרואי של משמעות: ראשית - זה לא פתרון. הרשות הפלשתינית ועזה הן לא ישות אחת כי אם שתיים, ואף אחת מהן לא ראויה להיות מדינה. "פתרון שתי המדינות", גם בתצורת הפנטזיה המסנוורת ביותר שלו - עדיין ישאיר בעינו את המאבק על "פתרון" אחר לישראל: מדינת כל אזרחיה. קשה להיות יהודי, וקשה יותר להיות מדינה יהודית. יש כאלה שזה פשוט לא בא להם טוב. כי באמת מה שהעולם - ואנחנו - צריכים, זו עוד מדינה ערבית נחשלת ואלימה. על חשבון המדינה היהודית היחידה בעולם.

גם בישראל יש מי שהמחשבה על כיבוש הרצועה או גירוש העזתים, שלא לדבר על התיישבות יהודית מחודשת בה - מעוררת בו התנגדות. יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, כדרכו, מסכים עם ההמלצה האמריקנית: בראיון בשבוע שעבר אמר כי העברת האחריות לניהול עזה לידי הרשות הפלשתינית היא "אינטרס ישראלי", והציע להפוך את עזה ל"מעין אזור B" של הרשות.

כלומר - חבל ארץ רוחש רוע, שנאה ותוכניות להשמדת ישראל, שמדי פעם נכנסים אליו כוחות צה"ל, תופסים איזה מאגר אמל"ח, עוצרים או הורגים כמה מבוקשים, ומחכים לרגע הניסי שבו אפשר יהיה להקים מדינה פלשתינית שתעסוק בענייניה. עד אז - מחזיקים את האדמה כפיקדון לבעליה האמיתיים.

בינתיים, נראה שהרש"פ לא נחפזת למלא את תפקידה בחזון הכולל. היא עדיין משלמת שכר למשפחות רוצחי יהודים, מערכת החינוך שלה היא תאומה זהה למערכת החינוך בעזה, בשטחה שוקדים על בניית מערך רקטי, היא מקיימת אימוני לחימה בשטח בנוי ביישוב הנטוש נח"ל עירית בצפון השומרון, ובנוהל שוקדת על שגרת פיגועים בפורמט כזה או אחר, תוך מחויבות לחזון השמדת המדינה היהודית בכלל והשמדת יהודים בפרט.

ועדיין, המדיניות הכללית שנהוגה בישראל היא לשמור לישות אפלה זו שטחים למשמורת, כי עגל הזהב של "פתרון שתי המדינות" יקר מכדי להיפרד ממנו. גם כשמתברר שהמחלוקת על גבולות שתי (למעשה שלוש) המדינות מעמיקה ככל שחולף הזמן. פעם חשבנו שמדובר על גבולות 1967, אחר כך התעורר חשד שמדובר בגבולות 1948, ואחרי התקפת חמאס - התברר שגם זה לא הסיפור. מבחינת הפלשתינים, לא מדובר על פתרון שתי המדינות אלא על הפתרון הסופי.

זה מה שעזה החמאסניקית ניסתה לעשות לנו וזו עדיין כוונתה, ובכל זאת - הרי בסוף המלחמה, אחרי שחמאס ותשתיותיו יושמדו, צריך יהיה להחליט מה לעשות בה.

לשם כך טובי החולמים מנסים לדון בסוגיה על פי כללי המשחק "כן־לא־שחור־לבן", רק על אמת. מותר להגיד הכל, אבל לא "כיבוש", "התיישבות יהודית" או "טרנספר", שכן אלה הפכו מילים בעלות קונוטציה שלילית. המקסימום שמותר לישראל לומר הוא "שליטה ביטחונית", ועכשיו לכו תבנו עם זה גבול בטוח ליישובי הדרום.

תלוי מי הכובש

יש לנו שליטה ביטחונית ברש"פ ובכל זאת הפיגועים נמשכים כסדרם, והתשלומים למשפחות הרוצחים גם כן. האם זה סידור שאמור להניח את דעתם של היישובים בגבולות 1948? האם למעשה אנחנו עצמנו מוכנים לקבל את גבולות תוכנית החלוקה של האו"ם - זו שבמסגרתה, אגב, לא הוזכרה בכלל מדינה פלשתינית?

על פי עקרונות מוסריים שנוסחו על דף נייר מאיכות מוסרית משובחת, כיבוש בפני עצמו הוא דבר רע. בעיקר כשישראל מבצעת אותו, על אדמה שהעם היהודי הוא היחיד בעולם שיש תוקף לזכותו עליה. אבל עם כל הכבוד למטען השלילי שמתלווה למילה "כיבוש" - והיו הרבה תנועות שמאל שעמלו קשה כדי לצרף למילה תחושת גועל - זה בהחלט תלוי מי הכובש ומי הנכבש.

שינוי כיוון

במקרה של הפלשתינים, העובדה שכל מעשי האלימות שלהם כלפי יהודים לא הביאו להפסד משמעותי במה שחשוב להם - קרקע - רק הוסיפה דלק למנוע התקווה הנושנה למחות את זכר ישראל מעל פני האדמה. ומדוע שיוותרו על התקווה הזו? הרי בסוף כל סבב לחימה, וגם בלעדיו, נראה שישראל רק מנסה לצמצם את עצמה פיזית, בהמתנה לאיזה שינוי טקטוני בצורת החשיבה של האויב.

אולי שינוי החשיבה הטקטוני צריך להתבצע אצלנו: במשך שנים שיחקנו היטב ב"כן־לא־שחור־לבן־כיבוש". ניסינו להתמקח על גבולות, וניסינו להכיל, וניסינו לנהל, וניסינו סבבי לחימה והפסקות אש והודנות. זה פשוט לא עבד, ולא יעבוד אף פעם. המנטרה "פתרון שתי המדינות" אולי נותנת הרגשה טובה, אבל היא מתבססת על הטלת ספק בזכותה של ישראל להתקיים, שכן ישראל עצמה מפגינה חוסר ביטחון בנוגע לזכותה על הארץ ולאופן שבו היא נקנתה.

לא צריך ללכת לתנ"ך. ההיסטוריה של העידן המודרני מספיקה. ואם לא היא - גם לשיקולים ביטחוניים יש מקום. מה הפתרון הסביר ביותר לעזה? כזה שלא יסכן אותנו וכזה שיבהיר לאויבינו מה קורה בכל פעם שהם יוצאים עלינו למלחמת שמד, וזה מה שקורה לכל מי שמנסה מהלכים כאלה: הוא מפסיד לא רק בקרב, אלא במערכה הגדולה על שטחים.

ההתעקשות להחזיר את עזה לעזתים מציבה את ישראל במעמד של עוזרת בית: נכנסת מדי פעם לביתו של השכן הפרוע, עושה שם ספונג'ה על חשבונה בעודו משליך עליה סכינים, ואז חוזרת לביתה ומקווה לשקט. זה לא עובד ברמת ועד הבית, וגם לא ברמת "שתי המדינות".