חיים על רזרבות: מסע בין העסקים בדרום

שעת צהריים, ובשדרות הזמן עמד מלכת. חודש אחרי, וסוכות החג עדיין מתנופפות ברוח, מחכות ליום שאחרי. פה ושם מכונית חולפת לאיטה. מילואימניק יוצא עמוס בשקיות מהסופר הפתוח. "עשיתי קנייה מרוכזת לחבר'ה", הוא מסביר. הסופרמרקט כמעט ריק. "אנחנו כאן בעיקר בשביל החיילים. יש כמה משוגעים שנשארו בעיר, או שלא היתה להם ברירה והם היו צריכים לחזור כי נגמר להם הכסף או אנא עארף", אומר לי אחד מעובדי הסופר.

ליד מוצרי החלב אני מוצא את אולגה, שהתפנתה לערד עם משפחתה, אבל במפעל כבר מכריחים אותה לחזור לעבודה שוטפת. אחרי כמה ימים שבהם נסעה שעתיים לכל כיוון כדי לעבוד, היא החליטה לפזר סיכונים והיא נשארת לישון הלילה בעיר הריקה. "זה לא בסדר שהבוס לא מתחשב כמה אני נוסעת, אבל אני שואלת למה משרד העבודה לא בא לבדוק איך במפעל. גם אם אני הולכת מהר־מהר מהעמדה שלי, אין מספיק זמן להגיע לממ"ד אם יש אזעקה".

בעיר הכמעט ריקה אני מוצא את משה מועלם מ"משה תבלינים", מוסד שדרותי ידוע בחלק הפנימי של המרכז המסחרי. מהכביש לא ניתן לראות או לדעת שהוא שם. "מה אני אגיד לך", הוא נאנח, "זה לא שאני מרוויח פה את היומית שלי, או מרוויח משהו בכלל. באים לפה בן אדם־שניים ביום, גג". העסק מושבת לחלוטין. אין מה לדבר "ביזנס" בכלל. "אבל בינינו, מה יש לי לעשות בבית, או באיזה בית מלון? כלום. אני בא לכאן כדי לא להשתגע".

איך אתה מתכנן לעבור את התקופה הזו?
"מה אני אעשה? תראה, בינתיים לא דיברו איתנו מהעירייה או משהו, אבל זה לא סבב ראשון שלנו. נכון שכזה אירוע לא היה אף פעם, אבל אני מאמין שהעירייה לא תגבה ארנונה, ושהממשלה תיתן איזה סיוע לעסקים, אחרת אפשר לסגור את העיר. אולי יצליחו לשכנע את התושבים לחזור, אבל אם כל העסקים ייסגרו ולא יהיה להם היכן לקנות - בשביל מה להם לחזור?"

שקיעה בין הבאבות

בנתיבות, השכנה מדרום, היה מזל גדול שמחבלי חמאס נבלמו ולא נכנסו לעיר. אבל הדבר הותיר את העיר במעין לימבו לא ברור: מטווחת, מאוימת, אבל לא מפונה רשמית.

המושבים במועצה האזורית שדות נגב שמסביב לעיר קיבלו אישור להתפנות, אך תושבי העיר - לא. השמועות אומרות שראש העיר נלחם להשיג הכרה מהממשלה, אבל בינתיים מי שארנקו אפשר לו פינה את עצמו עצמאית, או התנחל אצל משפחה וחברים נדיבים.

צהרי יום. בעיר מורגשת תנועה של מכוניות ומעט הולכי רגל, אך רוב שדרת העסקים המרכזית סגורה. זה לא נעים לראות מגדל אייפל סגור, גם אם הוא מודל מוקטן בנתיבות.

לדוכן של קובי גייר בנתיבות אין שם, אבל תשאלו איפה הקציצות של קובי - וכולם יידעו לכוון אתכם לפינה שליד מאפיית "הפרנה", שהנתיבותים בכלל קוראים לה "אלישע". ככה זה בעיר הבאבות - הכל ניסים ונפלאות.

כבר שמונה שנים גייר, עיתונאי ועורך המקומון, משמר את המסורת העתיקה של אימהות וסבתות בימי שישי. הן היו מטגנות קציצות, ומתוך השמן הרותח נזרקו הקציצות ישר לתוך פיתת הפרנה. קצת חמוצים ומטבוחה חריפה, שתרגיע גם את המעצבנים שבגברים הרעבים - ויאללה סע. בימים כתיקונם, הקציצות של קובי הן אטרקציה תיירותית שמושכת אנשים מכל הארץ. עכשיו הוא חזר את כל הדרך מאילת לנתיבות.

"כבר ביום שישי הראשון אחרי הטבח הגיעו אנשים לנתיבות, התקשרו אלי ואמרו לי 'קובי, איפה אתה, למה לא פתוח?'. כמעט כעסו שהרסתי להם את הרגלי יום השישי", הוא צוחק. "האמת היא שלא הייתי בנתיבות בשבת השחורה. היינו צריכים חופש, ועשינו את החג השני של סוכות באילת. במוצ"ש פתחתי טלוויזיה וחשכו עיניי. לפי מספר ההרוגים הבנתי מייד שלא יהיה לנו לאן לחזור. הבנתי שלא יהיה בית ספר לארבעת ילדיי, ושכרנו בית באילת לחודש".

ואיך קולטים אתכם באילת?
"זה מטורף, כל הכבוד לתושבי אילת. אני חושב על כמה אנחנו, הנופשים הישראלים, העדפנו את טורקיה, וכשאנחנו רואים את היחס של ארדואן למצב, ובמקביל את היחס של האילתים, אנחנו עושים שיקולים לעתיד איפה עדיף לעשות נופש: אצל האנטישמים בטורקיה - או בבית, עם האילתים המקסימים".

ממה שאתה שומע, גם כעיתונאי, מה מצב העסקים בעיר?
"לא טוב. העסקים חטפו מהלומה. לי יש מזל שאני דוכן רחוב, אבל ליבי עם כל העסקים שיש להם חשבונות, ארנונה ושכירות. החשבונות מצטברים להם, ואין להם שום הכנסות. רק בודדים פתחו עסקים. במקום התושבים הגיעו החיילים, אנשי פיקוד העורף והרבה בעלי תפקידים אחרים. מאחר שאין להם בית, זה גורם לעסקי האוכל לפרוח. אבל לא כולם פתחו. אחרי שלושה שבועות פתחתי. יש לי דוכן ליד שלוש מאפיות שפתחו, ואנשים התקשרו ואמרו לי שהתאכזבו, שהרסתי את הטקס של יום שישי. זה כאב לי לשמוע. אז נסעתי לנתיבות ופתחתי לכמה שעות, כדי לא לשבור את המסורת. אחר כך נסעתי חזרה לאילת, כדי להספיק להגיע לפני שבת".

קובי מספר שכרגע מדובר ב"שגרת מלחמה". לדבריו, "במלחמה, כמו במלחמה, כלום לא צפוי. אבל אני מארגן עכשיו עצומה, כי משבר האמון עם ההנהגה אחרי המחדל הזה מחייב כמה התחייבויות לגבי המצב בסוף הלחימה".

הוא מונה כמה מהסעיפים: "מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של כלל ארגוני הטרור ברצועה, שליטה ישראלית מלאה בגבול הרצועה עם מצרים במעבר רפיח, הגדרת שטח במרחק סביר מהגדר שמי שחודר אליו חוטף ירי, והתנתקות מלאה מהרצועה. אחרי הדברים האלה - אולי יהיה אפשר לדבר על חזרה לשגרה".

געגועיי לסגר

בדרך מזרחה מהעוטף אני פוגש את א', בדואי שמתפעל בית קפה. רבים מהלקוחות לא מודעים לכך שהוא גם בעל הבית. א' מעדיף את זה ככה. "לא כדאי לסבך, בסוף כל העצמאים זה איש־איש לעצמו. בשבוע הראשון לא פתחנו, לא היו אנשים והיה מפחיד לבוא לפה או לצאת מהבית. אני עם ילדה קטנה. אני לא יכול להפסיק לחשוב מה היה קורה אם באותה השבת הייתי גר כמה קילומטרים מערבה".

אחרי שבוע א' פתח מחדש, גם אם רק לחצי מהיום. "גם עם כל החיילים שעוברים כאן, פתחתי בשביל שירות. ידעתי שלא תהיה עבודה מטורפת, אבל רציתי לשמור על הקשר עם הלקוחות. הבנתי שזה חשוב גם להם. ויש לי שוטרים שבאים לכאן קבוע, אנשים מקסימים. חלק לא יבואו יותר".

בעלי עסקים אחרים משווים את האווירה לזו של הסגרים בקורונה.
"זה קצת שונה, כי הכל הרבה יותר מפחיד. לא הוצאתי את העובדים לחל"ת, כי לא ברור מה הם יקבלו ומה לא, אז מצמצמים כדי שכולם ירוויחו משהו. אלה לא השעות הרגילות שלנו. אני כבר רוצה לפתוח לעוד שעות, אבל איך שניסיתי את זה נפל פה טיל ליד, והיה כזה תור להיכנס לממ"ד - שנבהלתי ואמרתי שעדיף לפתוח רק לכמה שעות, ושאף אחד לא ימות כאן בגלל קפה".

סודות האשראי של הדרום

לא ציפיתי למצוא בעלי עסקים שמחים במיוחד - אבל כל הדרך מהעוטף החוצה, הפגישות עם בעלי העסקים הותירו אותי בהרגשה שגלי הצונאמי הכלכלי בדרך אלינו. אני עוצר באחת מהנקודות המרוחקות יותר מהעוטף, באזור קריית מלאכי, ומדבר עם ישראל, מנהל בחברה לפתרונות אשראי, שחי בדרום ושרואה את סודות האשראי של מאות עסקים בדרום.

הצניחה משמעותית מאוד, הוא קובע. "בתחילת המבצע התפרסם שהיתה ירידה של 80 אחוזים בעסקאות אשראי, אבל זה היה אירוע נקודתי, ולא נכון להתייחס אליו מבחינת המאקרו. חודש אחרי כן, יש ירידה משמעותית של יותר מ־30 אחוזים בעסקאות האשראי. יש עסקים שבהם זה פחות מורגש, כמו מזון ומוצרי צריכה בסיסיים, ויש עסקים שבהם הצניחה הרבה יותר חדה. זה אירוע מתגלגל, אבל ברור שבלי להחזיר את המשק לשגרה, זה רק ילך ויחמיר.

"כרגע אנשים שומרים על הכסף ולא מוציאים גם ברשת, שזה מתכון בטוח למיתון עמוק. העסקים בדרום לא עובדים, או עובדים בעצימות נמוכה. גם אותי הוציאו לחל"ת, ויש עוד אלפים רבים כמוני. אתה מבין שמצב העסקים כרגע זה כמו המפה של פיקוד העורף. ככל שאתה מתרחק יותר מהעוטף, כך יש לך יותר זמן להתמודד עם הפיצוץ שמגיע אליך".

את המנגינה הזו

אני חושב על הדימוי הזה של ישראל, שמצב העסקים מזכיר את מפת הסיכונים של פיקוד העורף, והוא הופך להיות מוחשי כשאני מגיע לראשון לציון - כדי לחפש גיטרה לידידה שפונתה מדירתה בעוטף. גם בראשון נשמעות אזעקות, וגם היא ספגה פגיעות - אבל היא רחוקה מאווירת הרפאים בשדרות ובנתיבות.

"בקורונה שוק כלי הנגינה עבד", אומר לי שאולי סומך, הבעלים של "מיוזיק סנטר" בעיר. "אנשים ישבו בבית, ניגנו והקליטו, עשו דברים. עכשיו המצב שונה מהותית. הרבה לקוחות מגויסים, אין הופעות בתשלום, אין הקלטות, אין שירים חדשים, ומסביב למוזיקאים יש תעשייה שלמה של אנשים שכל העסק שלהם קרס. חברות הגברה, טכנאי קול, תאורנים, מקומות להופעות - כל שוק הבידור נעצר פה לגמרי.

"אז כן, מצב העסקים, בטח אלו שהם לא צרכים מיידיים, יותר גרוע מאשר בתקופת הקורונה. השארנו את כל העובדים, לא הוצאנו לחל"ת, כי לא ברור כרגע מה קורה. העובדים עם משפחות, ואני לא יכול להשאיר אותם בלי משכורת, אז צמצמנו שעות לכולם, ובשבועות הראשונים עסקנו יותר בתרומות של כלי נגינה מאשר במכירות", הוא מחייך. "עשינו הרבה שת"פים עם כל מיני אנשים וגופים, תרמנו גיטרות, מקלדות, כלי הקשה, ואת כל הכלים האלו שיעשו שמח לחיילים ולמפונים".

זה מעולה, אבל התנדבות זו לא ממש תוכנית עסקית ארוכת טווח.
"נכון, אבל אין מה לעשות, זו התקופה וזה הזמן. בינתיים אנחנו חיים על הרזרבות, כי כל ההוצאות הן אותו הדבר: עירייה, ארנונה, שכירויות, דמי ניהול של הבניין, שכר עובדים. גם אצל החנויות שאנחנו עובדים מולן בדרום ובצפון הקניות והמכירות ירדו בצורה מאוד־מאוד משמעותית".גיל

פדידה, מנהל אולם התצוגה בחנות, מצטרף לשיחה: "הרוב קונים דברים בסיסיים, כמו מיתרים, כבלים וסטנד, אבל מדי פעם מגיע איזה בן אדם וקונה גיטרה של מרטין באלפי שקלים. כי וואלה, חשוב לאכול - אבל חשוב גם מזון לנשמה, ובסוף אני לא בטוח מה עולה יותר, סשן טיפולים או גיטרה מעולה. ואגב, בכלל לא בטוח שפסיכולוג יעיל יותר מגיטרה חדשה..."

חודש אחרי תחילת המבצע, אתם מזהים איזו חזרה לשגרה במרכז?
סומך: "תלוי עוד כמה זמן יחזיקו את כוחות המילואים. הרבה נגנים ועובדים מגויסים, וחצי מדינה מחוץ לבית. את מי זה מעניין עכשיו לקנות כלי נגינה? שוק הבידור והאמנות זה השוק שנפגע ראשון וחוזר אחרון. אני לא רואה שהממשלה בכיוון של למצוא פתרונות. עובד שלי נשאר עם הילדים בבית כי אשתו עובדת. הוא היה בטוח שיקבל תמיכה, אבל אז גילה שרק מי שנמצא בטווח ה־7,200 מטר מקבל תמיכה. ממה הוא אמור להתפרנס?"

בשולי שוק העבודה

וכשאני מחפש אופק של תקווה, אני מוצא אותו בחברה הבדואית. בדוח של אנשי מכון ריפמן לקידום החברה הבדואית בנגב, מתגלה ששיעור העובדים הפלשתינים בענף הבניין בכללותו עומד על 27 אחוזים. בחקלאות שיעור הפועלים הפלשתינים עומד על 15 אחוזים, ובייצור ובקטיף השיעורים גבוהים דרמטית. זה נכון לעוד ענפים שהסתמכו על פועלים ועל עובדים פלשתינים, ושכעת משוועים לידיים עובדות.

ארגון "ריאן" הבדואי ומכון ריפמן ארגנו השבוע כנס תעסוקה ברהט, ויצאו בקריאה למעסיקים הגדולים להיעזר בכוח האדם הזמין בנגב, בתוך החברה הבדואית, בשלל הענפים. "החברה הבדואית גילתה ערבות יוצאת דופן במערכה הזו, והראתה בבירור שהיא חלק משמעותי בחברה הישראלית - באירוח המפונים, בסיוע לחיילים, בהתגייסות לקטיף ובשותפות עם הכוחות הלוחמים, במסגרת מערך הגששים וגדוד הסיור הבדואי", אומר חגי רזניק, ראש מכון ריפמן, בעברו מנכ"ל משרד השיכון.

"אבל זו גם חברה שסובלת מאבטלה המתקרבת ל־20 אחוזים. יש כאן הזדמנות להביא ציבור שלם לקחת חלק בהגברת היצרנות וביציאה מהעוני. להמשיך לבנות את ברית הדמים בינינו לברית אחים לכל דבר ועניין, גם כלכלית".