רבותיי, ההיסטוריה: בין ההזדמנות מול חיזבאללה, להימלטות הפליטים העזתים

נראה שראש הממשלה נתניהו מצא את הנוסחה שתאפשר לצה"ל את זמן הלחימה הדרוש כדי למגר עד הסוף את חמאס. כל זה נשען על הנתון הבסיסי של נחישות ואחדות חסרת תקדים של צה"ל ושל דעת הקהל לא להפסיק את המבצע בעזה עד לחיסול חמאס. השיטה היא להתנות הפסקת אש - גם כן, לא סופית - בשחרור החטופים; לאפשר הפוגות מקומיות של שעה או זמן קצוב כלשהו (למעשה, גם בעניין ההפוגות מזכיר המדינה בלינקן נכשל); והקביעה שהשמיע נתניהו בראיון ל־ABC, כי ישראל תשמור לעצמה אחריות ביטחונית בעזה לזמן בלתי מוגבל. זאת מטרייה שאם הקבינט ידבק בה, תאפשר לצה"ל לסיים את המבצע שמראש היה ברור שדרושים בשבילו כמה חודשים.

האמריקנים עצמם פוגשים את הנוסחה של ישראל באמירה של הדובר ג'ון קירבי השבוע, כי "ברור שלא משנה איך זה נראה שם (בעזה) עד 6 באוקטובר, זה לא יכול להיראות כמו שזה היה עד 6 באוקטובר". המשמעות היא שחמאס חייב להיות מנוטרל. צבאית, שלטונית, איך שזה לא יוגדר. לעומת זאת, השיח שהתפתח השבוע לגבי "היום שאחרי" כשיאיר לפיד מוביל את מפלגת הרש"פ ככוח השלטוני שיירש את חמאס, הוא ממש מוקדם. האמירות של לפיד וחבריו הן לא יותר משיקוף של עמדת הממשל האמריקני.

בינתיים, הכוח וההצלחה של צה"ל בלחימה בעיר עזה מוסיפים ביטחון להנהגה המדינית. אם המחדל של 7 באוקטובר חמור יותר מזה של 73', הרי התאוששות צה"ל וההצלחה המבצעית שלו מול חמאס הן ההבדל הגדול בהשוואה למלחמת יום הכיפורים. כי ב־73' ההפתעה הראשונית התמשכה אל תוך דשדוש מבצעי עם הרבה כישלונות, תסכולים וכמות אבידות עצומה; ובסוף, ניצחון ללא הכרעה. אם אפשר להיכנס היום לראשי ההנהגה המדינית והצבאית, ברור שהם רואים תנופה וכוח מצטבר שרוצה למצות את עצמו בלבנון. לבצע מהפך מושלם. אבל האמריקנים כבר מנהלים משא ומתן "כמעט" ישיר עם חיזבאללה, באמצעות ראש המודיעין הלבנוני. הם מדברים כנראה על שחרור סוג מסוים של חטופים, ובמקביל כוונתם להחליש את הנהגת ישראל.

ממשל ביידן מחפש קצות חוט שיאפשרו לו להסתדר עם המפלגה הדמוקרטית השסועה מבפנים סביב ישראל. זה חתיכת שסע. כשהבייס שלך, שזה השמאל הווקיסטי, צורח בכיכרות שצריך לחסל את ישראל ובעצרות שבחסות הדמוקרטים הסוציאליסטים חוגגים את הטבח של 7 באוקטובר, ומנגד מצביעי המרכז והליברלים במפלגה הם תומכי ישראל - ההנהגה בבעיה גדולה. עד כדי כך שאלן דרשוביץ' כתב מאמר, שבו הוא טוען שהשנאה האנטי־ישראלית הארסית של השמאל צפויה לחולל בריחה של מיליוני יהודים למפלגה הרפובליקנית.

אז מדברים על הפוגות ועל "אלימות מתנחלים". מבחינת דעת הקהל הבינלאומית, ישראל עברה משוכה קשה כשתקיפה לחיסול בכיר חמאס וכמה מחבלים גרמה למותם של עוד כמה עשרות בג'בליה. התנופה הצבאית והתעמולתית של ישראל היא כזאת, שאירוע כזה לא הותיר את רישומו, בוודאי לא בתוך ישראל. הסימן הנוסף שמעורר חשד לגבי האמריקנים זה שבמקביל ליציאה למבצע הקרקעי, נפתח פתאום בישראל קמפיין מאוד אגרסיבי להדחת ראש הממשלה. מה קרה? נתניהו בסך הכל מוביל את המערכה עם גנץ, גלנט ורא"ל הלוי בצורה מוצלחת ושונה מכל מה שהכרנו בעבר, מאז 73', דרך מלחמתם המדשדשת של אולמרט וחלוץ ב־2006. רק האבל והכאב לא יעזבו את כל מי שנשם ב־7 באוקטובר.

למראית הדז'ה וו

מחשבות שעולות פה ושם על "עידוד הגירה" או גלי פליטים מעזה הן חומר גלם עבור חמאס. ובכל זאת, מעניין להיזכר שפעם היינו בסרט הזה

במסגרת הדברת והדבלת שנלווית לרעיונות "היום שאחרי", העלה פתאום רם בן ברק, ממפלגתו של לפיד, את הרעיון הישן של עידוד הגירה מרצון של פליטי עזה. כשמדברים על נשק להשמדה המונית, המוני תושבים חסרי תקווה הם כחומר ביד היוצר בידי חמאס. בעבר דיברו על טרנספר בימין הקיצוני. אבל ישראל באמת יזמה פעם פרויקט ברוח מה שמציע בן ברק. שמעתי על זה מכלי ראשון, ידיד שהיה בעבר בכיר במשרד החוץ.

מי שיזם את הטרנספר מרצון היה ראש הממשלה לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים. זה פורסם בעבר עם מידע חלקי בשתי כתבות ב"הארץ". אותו ידיד מהלשעברים בשירות החוץ התפלא שהוציאו את הסיפור החוצה לפרסום, ושזה כבר לא סודי.

"גביתי עדות ממישהו שעסק בנושא הזה, זה היה לבקשת עוזר קרוב של מנחם בגין (כשהיה ראש ממשלה). העברתי את העדות במסמך כתוב, ללא חתימה. אני יודע שאשכול מינה צוות בראשות קצין בדרגת אלוף־משנה, אחד מחברי הצוות היה קצין המשטרה שלמה בן אלקנה. הוא זה שמסר לי את הפרטים, נסעתי אליו הביתה", סיפר הבכיר לשעבר.

"אמרתי לו שאני עובד משרד ראש הממשלה, ואם הוא מוכן לדבר איתי. הוא ישב שעה ארוכה ואני רשמתי. הנושאים העיקריים שאני זוכר: אשכול החליט אחרי המלחמה שישראל קיבלה תחת שלטונה יותר מדי תושבים ערבים. כל זה כשהיה ברור שאין גירוש. זאת לא אופציה, צריך לשכנע תושבים לצאת מרצועת עזה מרצונם הטוב. זה אומר 'להזמין' אותם לארצות הגירה כשאותה ארץ מספקת שלושה מרכיבים: עבודה, דיור וחינוך. מבחינת מי שזה רלוונטי, הם היו צריכים לוותר כאן על הרכוש. היו כאלה שמכרו רכוש לא שלהם, ולא ידעו אצלנו ברשויות איך לבדוק את זה. על כל פנים יצאו בעיקר לפרגוואי. נתנו לצוות שטיפל בזה דרכונים פרגוואיים, כך שיצאו מהארץ כשהם כבר אזרחי פרגוואי. היו עוד ארצות שהיו מעורבות בנושא הזה כמו קוסטה ריקה. זה נוהל על ידי שני סוכני נסיעות, אחד יהודי בתל אביב, השני ערבי בחיפה.

"אני לא זוכר את מספר היוצאים; יצאו כמה אלפים. כעבור כמה זמן, דווקא כשזה התחיל להצליח, פתאום סיימו את הפרויקט הזה. חבר הצוות שדיבר איתי רמז שהיתה כאן איזו שחיתות". הבכיר לשעבר ממשרד החוץ אומר שרצח עובדת השגרירות הישראלית באסונסיון, עדנה פאר, במאי 1970, קשור ישירות למבצע ההגירה הזה. הרצח מוגדר כפיגוע של שני מחבלים מפת"ח. "אבל זה היה מקרה שאחד ממהגרי עזה הגיע לפרגוואי, והעניינים שם מבחינת עבודה לא היו מסודרים. הוא השיג אקדח ונכנס לשגרירות, חיפש את השגריר, ובסוף הרג את עדנה פאר. היא היתה אחת הראשונות שנהרגו במסגרת שירות החוץ".

צ'רצ'יל והסרבנים

ראש ממשלת בריטניה האמין שפולמוס סרבנים שטלטל את בריטניה, נקלט היטב בתודעה של גרמניה הנאצית. היטלר השתכנע שגם הצרפתים לא רוצים להילחם

ב־1933 התקיים הפולמוס הפומבי הידוע באוניברסיטת אוקספורד, שבו הסטודנטים הצביעו ברוב גדול לטובת הסרבנות. מה שנקרא "פולמוס המלך והמולדת". המסר שעליו הצביעו הסטודנטים באירוע היה כי "לא נתייצב לשירות המלך והמולדת". זה היה בעיצומו של גל הפציפיזם שתקף את אנגליה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

ווינסטון צ'רצ'יל כתב אחרי מלחמת העולם השנייה, כיצד יפן וגרמניה הנאצית רשמו לפניהן את אירועי הסרבנות בפולמוס אוקספורד. זה שינה את החשיבה שלהן לגבי בריטניה, והיטלר החל לראות את החברה הבריטית כ"דקדנטית, מנוונת. הפולמוס באוקספורד שינה הרבה מהחישובים של גרמניה ויפן (לגבי מלחמה)". צ'רצ'יל טען שהוויכוח ותוצאותיו עודדו כמה מפעולותיו של היטלר. אבל הגחמה הסטודנטיאלית לא הפחיתה בעיני מצביא המלחמה הבריטי את האחריות של מפלגת השמרנים, שתמכו כל השנים ברובם במדיניות הפייסנות שהגיעה לשיאה בימי צ'מברליין.

כשאדולף היטלר התפנה אחרי הכנעת פולין לתכנן את המתקפה על צרפת ב־1940, הגנרלים שלו חששו מאוד מהצבא הצרפתי הגדול, עם היתרון האווירי שלו ועם השריון שבחלקו היה מתקדם יותר מהגרמני. היטלר פסק: הצרפתים לא רוצים להילחם. הוא קיבל את התחושה הזאת מהעובדה שצרפת לא תקפה במשך קרוב לשנה, מהחתרנות של המפלגה הקומוניסטית, מצמצום תקציבי הביטחון, ובייחוד מהגנרל גמלן שפיתח מומחיות ביינות ורגישות מיוחדת לשירה.

אין רשות להשוות

בעוד כל העם היהודי עסוק בזוועות שהחזירו את היהודים לימים של טרום ציונות וטרום מדינה, שומרי הסף של זיכרון השואה שוללים את ההשוואה

זה התחיל מזה שדני דיין ציין את ההבחנה המפתיעה שלא כל דבר זה השואה. עוד צריך יהיה לחקור את הנושא. אחר כך התמלא יו"ר יד ושם לרגע חרון קדוש בעל גוונים קומיים. בעוד כל העם היהודי עסוק בזוועות שהחזירו את היהודים לימים של טרום ציונות וטרום מדינה, משהו שלקוח מאוקראינה ב־1919 והשואה, ורחובות ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת לוהטים בלהבות של אנטישמיות, דני דיין תופס את הילד הקטן בשכונה, את גלעד ארדן, וגוער בו על שענד טלאי צהוב באו"ם. כך גם ממלאת מקום ענקי הרוח של העבר, פרופ' אניטה שפירא.

שמו ניסים גרינברג. הוא לא סיים את המלחמה כפי שהוא נראה בתמונה כלוחם יפה תואר. הוא נלחם כחייל בהנדסה קרבית בגזרת תעלת סואץ ונפצע קשה. לאחר שהחלים, הוא רצה לחזור לשירות קרבי. "הוא היה סוג של הרקולס", סיפרה לי בתו, אבל בהמשך מלאו חייו טראומה וסבל

השבוע הוא קיבל ראיון, בהזמנה כנראה, ברדיו, כי בסך הכל יד ושם נותר אילם, בעוד מוסדות יוקרתיים בעולם נדרשים לאמירה מוסרית. הבנו ממנו שכיתות כוננות זה לא גטו ורשה. אבל בסך הכל הדיבור העיקרי שלו היה שוב לאתרג את השואה ולמנוע כל השוואות ואסוציאציות. הוא הצטער שק. צטניק לקח ממנו את הביטוי "פלנטה אחרת" לגבי מעשי חמאס. אבל דני דיין בסופו של דבר שומר את השואה בכספת שלו, כאילו מדובר בתכשיטי המשפחה.

דור אבוד

משנה: השבוע גיליתי במקרה את זהותו של לוחם 73' שהופיע על עטיפת ספרי. הוא נפצע במלחמה, ונפטר לאחר מכן בגיל צעיר. אבל לבתו יש מסר חשוב

לפני 50 שנה, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, צילם צלם "במחנה" אבי שמחוני דיוקן של חייל בחזית כותב הביתה. הגלויות מהחזית הן תופעה שלקוחה מעידן אחר. במציאות של החזית היום בעזה, החליטו בדואר ישראל להשיק מחדש פרויקט של "גלויות מהחזית". היו בקשות מהשטח, טוענים הדוורים.

לצורך קידום הרעיון בחרו בדואר באותו תצלום מאוקטובר ההוא, של שנת 73'. זה עניין אותי מסיבה אחת. זהו אותו תצלום חייל שהודפס על שער הספר "הדור האבוד" (ידיעות ספרים), שכתבתי על מלחמת יום הכיפורים. מי שעזרה לי אז לחפש תמונות לספר היתה גבריאלה ויסמן, שהיתה אחראית לפני עשור לאוסף הצילומים בארכיון צה"ל. חיפשתי אז תמונה שתשקף את התקופה בלי האייקונים המלחמתיים הרגילים. תמונת החייל הכותב הביתה צדה את העין, כי כמו תצלומים מיתולוגיים מתש"ח או מ־67' ראיתי בפני החייל עם שפעת השיער המקורזל את דמותם של חיילי 1973.

לא חשבתי אף פעם מי החייל הזה. השבוע, אחרי שקישרו ביני לבין משפחתו, דיברתי עם בתו, גילאת. מאחורי דמותו יש עולם שלם, יש דמות מאוד מסוימת. שמו ניסים גרינברג. הוא לא סיים את המלחמה כפי שהוא נראה בתמונה כלוחם יפה תואר. הוא נלחם כחייל בהנדסה קרבית בגזרת תעלת סואץ ונפצע קשה. לאחר שהחלים, הוא רצה לחזור לשירות קרבי והצטרף לגדוד סיור משוריין בצפון. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, 47. גילאת אמרה לי בטלפון שהיא שמחה שאביה ניסים ז"ל מונצח בצורה כזאת, אחרי כל מה שעבר.

"הוא היה סוג של הרקולס, כאילו כל יכול. ככה תיארו אותו חברים שלו", סיפרה, "הוא מאוד אהב את הארץ ורצה להילחם". תוך כדי המלחמה נולד בנו הראשון, והוא הצליח לחזור לברית ושב מייד לקרבות. "אבל בהמשך החיים היו מלאי תסכול וכעס כלפי הרשויות", אמרה גילאת. למעשה, הוא סבל מפוסט־טראומה ומהלם קרב. הוא חי עם הרבה תרופות. הוא לא הכיר במצבו הנפשי, הכחיש את מצב ההלם. "הנפש זוכרת את הטראומה", אמרה גילאת, "חייו היו מלווים עצב, בושה ופחד. המלחמה האמיתית היתה מול אגף השיקום והוועדות הרפואיות".

אם יש לגילאת איזה מסר להעביר, זה בנושא הטיפול בהלומי קרב. היא מצטרפת לכמה אנשים רציניים, שהעידו כי צה"ל בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים רק התחיל ללמוד איך להתמודד עם התופעה. מוטי אשכנזי סיפר בזמנו כי הוא באופן אינטואיטיבי הרגיש שמשהו כזה מתפתח בין חיילים בפלוגה שלו, והפעולה הראשונה שלו כמ"פ היתה להשאיר את הפלוגה יחד אחרי שיצאו מהחזית. ניסים גרינברג היה ללא ספק קורבן מאוחר של מלחמת יום הכיפורים. הסיפור שלו לא נמצא בפרוטוקולים הסודיים ששוחררו השנה לפרסום.