היהודים מסרבים להיצלב שנית

1. האנטישמיות מרימה כיום ראש בעולם, גם במדינות שנחשבו בטוחות. סוד גלוי הוא שהאנטישמיות אינה חופפת שכבות אוכלוסייה נמוכות מבחינה כלכלית שהשכלתן מועטה, ואינה רק נחלת קבוצות שמרניות, דתיות, פשיסטיות וכדומה; היא מופיעה גם בקרב חברות המגדירות עצמן ליברליות, חילוניות ודמוקרטיות. עינינו הרואות כיצד בשם ערכים ליברליים, מוכנים לא מעט מאלה הדוגלים בזכויות האדם, להשליך את ישראל מתחת לגלגלי הרצחנות האסלאמיסטית הקיצונית ולתמוך בפתרון סופי כמו "מן הים עד הנהר, פלשתין תשוחרר", שמשמעותו רצח עם.

האנטישמיות החדשה נולדה כנראה עם התפשטות האמנציפציה ותנועת ההשכלה באירופה. המוני יהודים עזבו את אורחות חייהם והתנצרו, או למצער התבוללו בחברה מבלי להבליט את השתייכותם האתנית. מהר מאוד השתלבו במוסדות השלטון, המשפט, הכלכלה והאקדמיה. אם את האנטישמיות הישנה אפשר היה להסביר במונחים של שנאה דתית, רצח אל וכדומה, וכן במונחים חברתיים של הסתגרות, שוני במנהג ובלבוש (שנאת האחר), הרי תהליך החילון וההתבוללות של יהודי אירופה היה אמור למתן ולהכחיד את התופעה. לא כך אירע; ככל שגדלה תרומת היהודים לחברה, ככל שהשתלבו וויתרו על סממנים חיצוניים מבדילים - כך גברה האנטישמיות.

לרוב, ההסברים לתופעה לקוחים מהשדה הרציונלי. אפילו מיתוס צליבתו של ישו ו"רצח האל" שבו הואשמו היהודים הוא סיבה "רציונלית" לתופעה, שכן אם כך עשו היהודים הרי יש לעונשם, בייחוד לאור ה"עובדה" שגם האל הענישם בהיותם מפוזרים ומושפלים בעולם. אבל כיצד מוסיפה האנטישמיות לרחוש גם בליבה של אירופה החילונית, שהשתחררה מכבלי הדת, מאמונות טפלות ומשאר עניינים מיסטיים?

2. אפשר לומר שאירופה נולדה אל תוך המיתוס הנוצרי, בוודאי אירופה שלאחר הרנסנס. באלפיים השנים האחרונות הופיע המיתוס החשוב ביותר בתרבות ובתודעה האירופית בדמות יהודי צלוב. גם אם עבור ההמון היתה זו דמותו של אלוהיהם, הרי הדימוי שִחזר את האקט המרכזי בנצרות וממנה לתרבות האירופית: צליבתו של מלך היהודים, המשיח שהיהודים דחו מעל פניהם. הנוצרי המשכיל ידע על מוצאו היהודי של ישו; הוא נולד לתוך ישו, גודל על ברכיו, התבגר מולו ומת מול הצלב. גם אם לא היה אדם דתי, לא יכול היה להימלט מצלמיו המפוזרים כמעט בכל רחוב.

כדאי לחשוב שוב על המשמעות הסמויה של המיתוס הנוצרי: יהודי צלוב! האם לא היתה האנטישמיות המסורתית "כפיית חזרה" על הטראומה הדתית שהונחלה לאירופאי עם חלב אמו, כלומר ניסיון לממש כאן והיום את מעמד הצליבה, התשוקה לנכוח ברגע הטראומטי והנשגב שהוא עיקר האמונה הנוצרית, ושהאמונה בו היא לבדה המפתח לישועה הפרטית של המאמין?

3. סיפורה של האנטישמיות החדשה מרתק יותר, שכן היהודים שיצאו מהגטו לחיים חדשים כאזרחים (כמעט) שווים, יצאו מה"תפקיד" שהועידו להם, לפחות מבחינת התיאולוגיה הנוצרית - כלומר אומה מתה־חיה, הממחישה בקיומה השפל את צדקת הנצרות ומשמשת חומר אנושי להגשמת מיתוס הצליבה באמצעות האלימות שהופעלה כלפיה - ושבו אל ההיסטוריה.

בשלב ההוא של ההיסטוריה (האמנציפציה וקבלת חלק מהזכויות האזרחיות), אפשר לומר שהיהודים ביקשו לרדת מן הצלב ולחיות בקרב מי שראו אותם רק בפריזמה הדתית: עקודים על הצלב ולא חיים ביניהם. ואכן, ברגעי המשבר הלאומי שחוו האומות האירופיות, כל אחת וסערותיה, עלתה ושבה האנטישמיות אל לב השיח הציבורי וביקשה להשיב את היהודי אל הצלב. אם נעמיק יותר, נאמר שעלתה וצפה כאן התשוקה העמוקה לשקם את המיתוס המכונן של התרבות האירופית.

אבל היהודים שירדו מן הצלב לא אבו לשוב אליו, מה שהביא להחרפת הצעדים נגדם, עד להתפרצות הסופית במלחמת העולם השנייה: השואה. עוד קודם לכן, מאז אמצע המאה ה־19, עם האכזבה מפירות ההשכלה והאמנציפציה שלא הבשילו, ובשל הקנאה בלאומיות האירופית שהתעוררה ב"אביב העמים", החלה להתגבש ההכרה שהפתרון לבעיית העם היהודי צריך להיות מחוץ לאירופה.

עומדים על נפשנו

4. הגם שרוב גלי ההגירה כוונו לצפון אמריקה, את הגורל היהודי שינו אלה שנתפסו לתנועה הציונית. הציונות היתה השלמתו של תהליך הירידה מהצלב של העם היהודי. ולא רק ירידה מהצלב, משמעותה העמוקה היתה פעולה אקטיבית לשינוי הגורל היהודי. יתרה מזו, ההתנגדות הצבאית של היהודים, על חירותם המדינית בארץ ישראל, היתה המשך הדה־מיתולוגיזציה, שלפיה היהודי אינו מוכן עוד להיצלב, אלא עומד על נפשו ונלחם למנוע זאת.

מבחינה זאת, הקמתה של מדינת ישראל נודעה לה משמעות פסיכו־תיאולוגית מרחיקת לכת: ישו לא רק ירד מהצלב, אלא התעטף בטלית וחזר הביתה לארצו. עכשיו הוא אוחז נשק כדי למנוע צליבה נוספת. קיומה של מדינה יהודית הוא שיבוש של המיתוס הקדום הזה. מכאן ההתנגדות האוטומטית של חלקים באינטליגנציה האירופית לא רק למעשיה של ישראל, אלא לעצם קיומה עד כדי תמיכה בתנועות המבקשות להחריב גם אותם. ככלות הכל, חמאס ודומיו ממשיכים את המלאכה ההיסטורית הישנה שמעולם לא הסתיימה.

וגם אם סמכות הדת התפוגגה, המיתוסים שצפנה בחובה ושהזינו אלפי שנים את העמים האירופיים, לא התמוססו. הם שקועים היטב בזיכרון (הלא־מודע) הקולקטיבי, ומשם צפים ועולים בכיסויים שונים ומשונים. הדבר דומה לתפקיד שהועיד פרויד לחלום: הטראומות הלא פתורות, המאיימות להציף את התודעה, מודחקות אל הלא־מודע, אולם הן צפות ועולות פעם אחר פעם אל התודעה באמצעות סמלים בחלום.

אנטישמיות חדשה-ישנה

5. אם האו"ם מייצג כיום את המונח הקדום "משפחת העמים" ("משפחות האדמה", בלשון ספר בראשית), הרי הוקעתה הסיטונאית הקבועה של ישראל - רק היא מכל העמים - בכל מוסדות האו"ם, היא ביטוי פוליטי לאנטישמיות החדשה־ישנה. פעם אחת בלבד עשה האו"ם מעשה לטובת עמנו. כשנתיים לאחר הקמתו הצביעו רוב המדינות שהיו אז חברות בו על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית (כיום זה לא היה עובר). הערבים לא קיבלו את ההצעה ופתחו במלחמה, אבל עבורנו זו היתה התגשמות חלום הדורות: הקמת מדינה יהודית עצמאית במולדת העתיקה.

קשה להימנע מהמחשבה ש"זכינו" לזה מפני שבמשך שש שנים, ממש קודם לייסוד האו"ם, מילאנו באופן הנורא והמלא ביותר את "תפקידנו" כקורבן וכעולה. האמת היא שישראל לא הוקמה בגלל השואה, אלא למרות השואה; אבל עובדה היא שלרגע מסוים קיבלנו אמפתיה ממדינות, שמאז לא שבו לתמוך בנו.

גם אחרי 7 באוקטובר, לנוכח מעשי הזוועה הבלתי נתפסים שעשו מחבלי חמאס בבנותינו, בילדינו ובתינוקותינו, שבו היהודים לרגע אחד ל"תפקידם" המסורתי כ"שֶׂה האלוהים". השינוי ההיסטורי בגורלנו הוא שמהר מאוד התעשתנו ויצאנו במלחמה לביעור הרע מן העולם, ואת זה כבר קשה לקבל: יהודים המגינים על עצמם ומסרבים להיצלב שנית. משונה.