"כשרימון ויגב יחזרו מהשבי, אביא להם את החתולה שלהם ואומר להם: שמרתי עליה בשבילכם הכי טוב שאפשר"

בימים שאחרי 7 באוקטובר, במסגרת הסריקות שביצעו חיילי צה"ל בשדרות, נמצאו בבניין נטוש חמישה כלבים, לבדם, ללא אוכל ומים. הם נראו מטופחים וניכר היה שטופלו היטב, אבל אף אחד לא ידע מה עלה בגורל בעליהם. "יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה, הסיפור הזה מאוד נגע לליבי", אומרת ענבל קסם, מנהלת "חוות השאנטי" בעתלית, שאליה הגיעו עשרות בעלי חיים שחולצו מיישובי העוטף, ובהם גם חמשת הכלבים.

"כשהמתנדבים הביאו אותם לא ידענו אם הם שייכים למשפחה שעזבה במהירות את העיר, או שמישהו זרק אותם. בבדיקת השבבים ראיתי שכולם רשומים על שמו של אדם בשם נתיב מעיין נווה. חיפשנו אותו, כתבתי פוסט בפייסבוק עם פרטי הכלבים, אמרתי לעצמי שחייבים למצוא אותו ולהחזיר אותם אליו. הרי לא יכול להיות שרק לאחרונה חיסן אותם - לפי הנתונים שמצאנו בשבבים - טיפל בהם כל כך יפה, ופשוט נטש אותם. אחרי כמה ימים, בזכות הפרסום ודרך אנשים מאוד טובים שהגיעו לשדרות ועשו כמה שיחות טלפון, גילינו שהגופה שלו נמצאת במכון לזיהוי חללים.

"התברר שנתיב היה אדם ערירי, בן 60, שנרצח מחוץ לביתו במהלך המתקפה, ובגלל שלא היה אף אחד שחיפש אותו, לא ידעו במכון במי מדובר. הגופה היתה שם במשך שבועיים, ללא דורש, ואיש לא ידע שהוא אינו בין החיים. בזכות הפוסט על הכלבים ופרטיו האישיים שהיו רשומים בשבבים, הצלחנו לזהות אותו.

"מישהי שהכירה את נתיב כתבה לאחר מותו שהוא היה אדם טהור, שדאג לכלבים לפני שדאג לעצמו. הרגשתי כאילו הם שמרו עליו גם במוות שלו, ובזכותם נערכה לו הלוויה ראויה ומכובדת. הכלבים קיבלו אצלנו בחווה טיפול רפואי, ואחרי שהתאוששו יצאו למשפחות חדשות ואוהבות".

לאט־לאט נפתחים מחדש

כשפרצה המלחמה והחלה להתבהר התמונה הכואבת מהשטח, היה ברור לענבל שהיא נרתמת כדי לסייע במה שהיא עושה כבר יותר מ־20 שנה - להציל כמה שיותר בעלי חיים שנפגעו או ננטשו. "בארבע וחצי השנים האחרונות לקחתי את נושא הצלת בעלי החיים צעד אחד קדימה ופתחתי עמותה שנקראת 'חוות השאנטי'. אני מצילה כל מיני בעלי חיים שסבלו מטראומה, כי חשוב לתת להם את המקום שלהם. זו גם דוגמה לאנשים כיצד להתייחס לבעלי חיים שאני קוראת להם 'שקופים', כאלו שלא זוכים ליחס ראוי.

"לפני חצי שנה פתחתי את החווה בעתלית, שפועלת בזכות תרומות של אנשים והמון מתנדבים. לרוב, אנשים שולחים לי הודעות או מתקשרים אלי ומבקשים עזרה. את השטח של החווה שכרנו כשהיה ריק, בנינו אותו מאפס, והיא מתנהלת ללא מטרות רווח".

איך נכנסת לתמונה כשהתחילה המלחמה?

"כתבתי פוסט שאנחנו מוכנים לעזור לבעלי החיים בכל מה שצריך. מהר מאוד פנו אלינו דרך 'אחים לנשק' - שהמתנדבים שלהם דאגו וסייעו לנו לאורך כל הדרך - וביקשו מאיתנו לקלוט כלבים מהעוטף. מייד פרסמתי עוד פוסט דחוף, שהתגלגל בכל מקום אפשרי, ובו כתבתי שאני חייבת גם מלונות, חומרי בנייה וידיים עובדות, כדי להקים עוד מתחמים בתוך החווה לשכן בהם את הכלבים שמגיעים. ההיענות היתה מדהימה: הגיעו מאות מתנדבים, ובתוך שלושה ימים הקמנו את כל המתחמים. נוסף על כך, בזכות החשיפה האדירה הגיעו הרבה אנשים לאמץ כלבים שחיכו פה שנה שלמה למצוא בית, וכך התפנה עוד מקום.

"את הכלבים שהגיעו מהעוטף לא יכולנו למסור מייד לאימוץ, כי חיפשנו קודם כל את הבעלים. ככל שהתקדמה המלחמה כך התחילו להגיע גם כלבים של משפחות מהצפון, שלא התאפשר להן להחזיק אותם במקומות שאליהם התפנו".

רבים מהכלבים נמצאו משוטטים ברחובות הערים הנטושות או בשבילי הקיבוצים, מוכי הלם ואבודים בין הבתים שנחרבו, והגיעו לחווה במצב נפשי קשה. "היו לנו פה כלבים פוסט־טראומטיים, ממש 'קפואים', במצב אפאתי, לא מתקשרים. אחרי ימים ארוכים של חום ואהבה שקיבלו מהמתנדבים פה, הצלחנו לגרום להם קצת להיפתח".

איך ניגשים לטפל בבעל חיים בפוסט־טראומה?

"דבר ראשון נותנים לו זמן להתרגל למקום, פשוט להיות כאן, מאפשרים לו את השקט שלו. אנחנו מצמידים מתנדבים שיהיו רק איתו וילוו אותו בחשיפה למקום, לאט־לאט, עם החום והמגע. זה תהליך שאנחנו מורגלים ומנוסים בו, כי גם בימי שגרה אנחנו קולטים כאן בעלי חיים שעברו טראומה. הנה, יש פה כלבה בשם מרי, שרואים אצלה התקדמות מטורפת. היא הגיעה מהדרום לאחר תחילת המלחמה, ולצערנו לא מצאנו אצלה שבב ולא איתרנו את הבעלים.

"בימים הראשונים היא סירבה אפילו ללכת, היתה עם ראש כפוף, שקטה, לא זזה ולא יצאה מהמתחם. היא אצלנו כבר שבועיים, ולאט־לאט הצלחנו להביא אותה למצב שהיא מטיילת בחוץ. זה תהליך שלוקח זמן, אבל הם חוזרים לעצמם".

לאחר שהשבבים נבדקים וככל שהדבר מתאפשר, יוצרת ענבל קשר עם הבעלים כדי לדווח לו כי הכלב נמצא. "חלק מהמשפחות ביקשו שנחכה עד שיוכלו לבוא לאסוף אותו, יש כאלה שלא הסכימו שנמסור את הכלב למשפחות אומנות, והיו מי שביקשו שנמצא לו בית כי להן אין אפשרות להחזיק בעל חיים בבתי המלון שאליהם פונו. יש גם כלבים שעדיין לא מצאנו את משפחותיהם כי הם היו בלי שבבים, ומובן שפרסמנו מודעות כדי לאתר אותן. אנחנו נותנים למשפחות את האפשרות שנשמור על הכלב עד שירצו או יוכלו לאסוף אותו, אבל יש גם כאלה שוויתרו עליו.

"בעלים ששומעים שהכלב שלהם אצלנו מאוד מתרגשים. המשפחות מחכות להם ומאוד מתגעגעות, אבל אין להן לאיפה לקחת אותם. אנחנו שולחים תמונות, סרטונים, הכל, כי אנחנו יודעים כמה הקשר הזה חשוב להן. אבל לא מדובר רק בכלבים או בחתולים: קלטנו גם ארנבים ושרקנים שנמצאו בתוך כלובים בבתים נטושים, עגל עיוור מהעוטף שמתנדבת הצליחה להוציא מהאזור, ו־110 תרנגולי הודו שלולנים שחררו כדי שלא ימותו בתוך הלולים ההרוסים. פעילים מארגון 'אנימלס' ו'חופש לבעלי חיים', וגם פעילים פרטיים, הגיעו אל הקיבוצים ופשוט הוציאו אותם משם".

המעט שאפשר לעשות

במתחם החתולים של החווה, על כרית גדולה, רובצת בנחת חתולה יפהפייה עם קולר אדום בשם פיונה. הלב מתכווץ כשענבל מספרת לנו כי בעליה הם רימון ויגב בוכשטב, שנחטפו לעזה מביתם שבקיבוץ נירים. השניים, שקרוביהם סיפרו כי ביתם היה "מלא פרחים, מוזיקה ואהבת החיה והאדם", גידלו חמישה כלבים וארבעה חתולים. את פיונה אימצו כשהגיעו לחסן את אחד הכלבים והווטרינר, שהכיר את רוחב ליבם, ביקש שיאמצו את הגורה העיוורת והנכה שחיפשה בית חם.

באותה שבת שחורה הספיקו בני המשפחה לדבר עם בני הזוג ב־7 בבוקר לערך, כשרימון אמרה לאמה 'יורים לנו על החלון, יש מחבלים מחוץ לבית' - ומאז נותק עימם הקשר. אחר הצהריים, כאשר הגיע אביו של יגב עם כוחות הביטחון אל הבית ההרוס, הם מצאו אותו ריק. בני הזוג נחטפו, ואילו בעלי החיים ברחו ונמצאו רק כאשר חזרו לבית יום למחרת - למעט כלב אחד שלא נמצא עד היום.

ענבל, שקלטה ב"חוות השאנטי" את פיונה, כתבה בפוסט בפייסבוק: "יגב ורימון - אני מתחייבת לעשות עבורה כל שביכולתי עד שתחזרו בשלום מהשבי הנורא. אשמור עליה, אטפל בה, אגן עליה ואלטף אותה עבורכם. אני רואה עד כמה היא מטופחת ומבינה כמה אהבתם אותה. המעט שאני יכולה לעשות הוא לשמור על פיונה שלכם".

"לא כל בן אדם לוקח בעלי חיים נכים", אומרת ענבל, "זה מראה איזה אנשים טובים הם. אני מדברת על זה ויש לי צמרמורות. החלום שלי הוא להביא אותה אליהם על הידיים כשישתחררו, לתת להם אותה ולהגיד 'שמרתי לכם עליה הכי טוב שאפשר'. אני בטוחה שהם חושבים על בעלי החיים שלהם כל הזמן. בינתיים היא פה איתנו, ואנחנו מקיפים אותה באהבה כמה שרק אפשר".

התרומה של החווה בימי המלחמה באה לידי ביטוי לא רק בקליטת בעלי חיים שחולצו מהשטח או נמסרו על ידי משפחות שנאלצו לעזוב את בתיהן. ענבל: "יש בחור בשם אלכס גילר שהתגייס בתחילת הלחימה למילואים והביא לנו את הכלבה שלו, פנדה, כדי לשמור עליה, כי לא היה לו איפה להשאיר אותה. אחרי שלושה שבועות הוא חזר מהדרום ישר לכאן, למפגש המרגש עם הכלבה, ולא הבנתי איך השתחרר כל כך מהר. הוא סיפר לי שאח שלו, סלבה, נרצח במסיבה ברעים, ומאחר שאסור לו להיות בשל כך בשטחי הכינוס, לא התאפשר לו להמשיך לשרת.

"אז גם הבנתי: חמישה ימים אחרי שהחל את המילואים נודע לו על אחיו, אבל הוא המשיך לשמור עלינו במשך שבועיים נוספים, למרות האבל. הכלבה שלו היתה אצלי בכל הזמן הזה, ושמחתי שיכולתי לפחות לעזור לו בזה ולאפשר לו להיות שם. הוא אמר לי 'אין מה לעשות, עכשיו אנחנו צריכים לקום ולשמור על המדינה'".

משיבים את האמון

הדיבורים על אחדות ועל ערבות הדדית באים לידי ביטוי בחווה בכל יום מחדש. "המון אנשים באים להתנדב ונרתמים לעזור ברמה מטורפת. מחבקים אותנו בתקופה הזאת כמו שבחיים לא חיבקו את החווה, כולל תרומות בכל דבר. הביאו לנו הכל, מעל ומעבר.

"אני מאחלת לכולנו שזה יימשך גם אחרי המלחמה, שאנשים ימשיכו לעזור - לבעלי חיים ולבני אדם. אנחנו חייבים לראות את האחר, לגלות רגישות. אני אדם אופטימי ומאוד מאמינה באנשים, בנתינה. בכלל, הדור שלנו מתאפיין בנתינה אינסופית".

"חוות השאנטי" תמשיך בכל ימי המלחמה וגם אחריה לעשות את מה שעשתה גם לפני 7 באוקטובר - לעזור לכל בעל חיים במצוקה, מהדרום, מהצפון ומהמרכז. "אנחנו לא עמותה או כלבייה שאנשים יכולים להתקשר, לומר שרוצים למסור את הכלב ולהביא לנו", מדגישה ענבל, "אנחנו לוקחים את המקרים המאוד־מאוד קשים ושמים דגש על השיקום.

"אנחנו מחזירים לבעלי חיים שעברו מקרי קיצון את האמון בבני אדם, עוזרים להם להגיע לריפוי מלא, נפשי ופיזי, ורק אחרי כל זה גם למצוא בית. בעלי החיים שמגיעים לפה מקבלים את התנאים הכי טובים, עם הרבה חום ואהבה, ולכן חשוב שאנשים ימשיכו להתנדב, לעזור ולתרום - גם אחרי המלחמה".

לתרומה עבור פעילות חוות השאנטי לחצו כאן