אחר צהריים מעורפל בקצה ערד. על ספסל בטיילת, גבר צעיר מגלח במכונה את ראשו של גבר מבוגר. "זה לא כל כך קל להיות קירח, בלי כלום", הוא מכריז. ברכס ממול מישהו הניח שער כנסייה שנחרבה בווינה, וכמה ילדים משחקים כדורגל לצידו. ענפי עץ פלפלון מסתירים את שלטי צומת הדרכים. שמאלה למצדה, היישר אל מלון המפונים הסמויים מהעין.
אחרי השבת השחורה, תושבי ערי הנגב המערבי עזבו, ברחו או התפנו מבתיהם בכאוס גדול. רובם ביזמות פרטית, חלקם בהכוונת אגפי הרווחה. כבר שלושה שבועות הם נעים, לרוב ללא הכוונה, בין בתי מלון שונים. איש ואישה לנפשם ולמשפחתם. אנו פוסעים אל המלון בקצה ערד, שקלטה 300 מפונים משדרות ומאשקלון. המספרים משתנים מדי שעה, שכן חלק מהמפונים נודדים הלאה, חלק חוזרים הביתה, לא תמיד מודיעים לאן.
לובי מלון ה"רוקסון" נראה חדש מהניילונים, מלא צווחות ילדים. סביבם אימהות ואבות עם סיפור פינוי בהול ודחוק. אצל כל אחד ואחת הפרטים קצת שונים, אבל הסיפור משותף לכולם, כתוב בתווי פניהם, במבטם הפעור בחוסר אמון מתמשך, בזוויות הפה שלא מאפשר יותר מקצה חיוך סדוק, בגבות המתכווצות שנעות בין הלם קפוא לזעם מוחלט.
"כל המשפחה שלי משוטטת, מפורקת. חלק באילת, בים המלח וכאן", אומרת ג' מאשקלון. "היינו צריכים להילחם כדי שיפנו אותנו לשבוע. למה אתה חושב שאנחנו לא רוצים להצטלם? העירייה הכתיבה לנו. ככה תקעו אותנו במלון לא מוכן, עד יום שני, וזהו. לא נתנו לנו ללכת עם המשפחה כמו לתושבי שדרות והקיבוצים. ולא שאני אומרת שלא מגיע להם, בטח אחרי מה שהם עברו, אבל למה לא כולם מקבלים את אותו הדבר? ולמה רק שבוע? כל השכונה שלי בלי ממ"דים ואין הגנה, טילים כל היום, וביום שני אני חוזרת מהייאוש כאן היישר אל התופת".
"המלון היה אמור להיפתח רק בינואר", אומר עידן לביא בקבלה, "אבל היה צורך, אז עשינו מה שאפשר וארגנו כל מה שיכולנו כדי לקלוט את המפונים. לא קל להם, חלק הגיעו לכאן בהפניית הרווחה, משפחות חד־הוריות או הורים לילדים עם אוטיזם. זה לא פשוט, אבל עושים מה שיכולים. דואגים להם לאוכל, לדברים שאפשר, מנסים להביא להם פעילויות, אבל זה קשה. הנה, עכשיו יצא מכאן קוסם. אני מקווה שהצליח לו".
ג': "זה לא שאנחנו לא אסירי תודה שקיבלנו את המלון. מצד אחד כל דבר יותר טוב מלהישאר בתופת, אבל המלון הזה לא ממש מוכן לקלוט אנשים. יש בעיות עם האוכל ועם הכביסות. אנחנו משתגעות שאין כאן מה לעשות, והילדים עוד יותר משתעממים. אני חיה כבר שבוע על מנה חמה, במבה, סיגריות וקפה שחור. חלק מהמשפחה שלי נשארו באשקלון, חלק ברחו לתל אביב, לחברים בצפון. אני אכולת דאגות לאלו ששם ואוכלת את עצמי על זה שאני כאן, והכי גרוע זה שאף אחד לא מדבר איתך, לא אומר לך משהו, לא אומר לך כלום".
שלושה שבועות לא דיבר איתכם שום גורם רשמי?
"רוצה לדעת מה ההודעה היחידה ששלחו לנו מאז שאנחנו כאן?", אומרת ע' משדרות, שולפת דף ומקריאה: "'לרגל המצב, החדרים במלון ינוקו והמגבות יוחלפו רק פעם בשלושה ימים'. זה כל מה שיש להם להגיד לנו".
ג' מתפרצת: "אין פה מטפלים, אין פה חוסן, אין פה עו"סיות ואין לאף אחד כאן מענה. הדבר היחיד שעיריית ערד יכולה לתת לנו זה להכניס את הילדים למסגרות. אני באתי לפה כדי לטפל בילדים שלי אחרי הטראומה שהם עברו, אז עכשיו אני אשים אותם במסגרות? אם אני לא רואה אותם אני נכנסת לפאניקה. פעמיים בגדו בנו - המדינה בגדה בנו, השאירה אותנו להתמודד עם האסון הזה לבד, בלי שום סיוע או מישהו שיראה שאכפת לו. מישהו שיבוא וידבר איתנו - כלום. ככה אנחנו, עקורים וזהו. אין מדינה, תתמודדי. והבגידה השנייה היא של ביבי, שבגד בנו כשמכר אותנו לחמאס. אני לא מתביישת להגיד, שיידעו כולם! ואני עוד הצבעתי לו".
"לא, לא. די, גמרנו, אין טעם לדבר עליו, אין ביבי יותר", אומרת ע'. "בבחירות האחרונות לא הצבעתי לו, כי הבנתי שהוא לא עושה כלום, הצבעתי לבן גביר. רצינו משילות - קיבלנו שר טיקטוק".
איזה פתרון אתן רואות למצב?
ר' משדרות: "לכבוש את עזה ולהקים שם יישוב בשם נובה. יש לזה מחיר, אבל מה עדיף? שבסבב הבא חמאס יהרוג עוד 2,000 אזרחים? אתה יודע איזה מזל היה לתושבי שדרות שהמחבלים נכנסו לתחנת המשטרה ולא טבחו בשכונות? אם למדינה אין פתרון קבע ליום שאחרי - שלא יעשו את המבצע הזה. אם אני חוזרת לשדרות ויש עוד סבב - המצב לא נפתר ולא יהיה לשדרות עתיד".
אובדן הילדות
מתחילת השיחה יושבת א' בצד, נעה באי־נוחות בכיסא. גבוהה, עיניים בהירות, פני תינוק מוארות ושיער חלק וגולש. בכל יקום אחר, סוכני דוגמניות היו רודפים אחריה עמוק לתוך עזה, כדי להציע לה חוזה לדגמן נעורים שופעי שמחה על שלטי חוצות. אבל משהו במבטה משדר מצוקה וכאב בלתי פתורים, הדברים בחדר מסתחררים סביבה עד שמצטברים למסה קריטית, והמילים בוקעות ממנה כמו התפרצות הר געש.
"אני לא יכולה לשמוע את זה יותר. אני תכף חוגגת 16, וכל החיים שלי אני לא מרגישה מוגנת. כל רכב או מטוס שעובר זה חרפון, אני לא ממוקדת, כל הזמן אני רק מחפשת לעשות משהו עם עצמי. אני לא יודעת איפה אני נמצאת, והכי גרוע זה שבעוד שבועיים אני שוב אחזור לבית ואמשיך להיות על כדורי הרגעה, ואני שוב אהיה במרכז חוסן כל היום. אני לא מבינה למה כל החיים שלי, במדינה שלי, אני לא מרגישה בטוחה. למה במדינה שלי צריך לברוח בכל סבב מחדש, להיות פליטים. יש דבר כזה בכלל? להיות פליט בתוך המדינה שלך?
"מרוב חרדה, הגוף שלי מחליט לשתק את עצמו כשאני שומעת אזעקת צבע אדום. לפעמים רגל ימין משתתקת, לפעמים יד שמאל. אחרי שנים לקחו אותי לטיפול בתל השומר, ושם אמרו לי 'פוסט־טראומה'. אתה קולט שמאז שאני ילדה בת שנתיים אני עם פוסט־טראומה? איך אמורים לחיות עם זה? כל סבב מחמיר את מה שהיה מאז הסבב הקודם".
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
קולה של א' נשנק ועולה לאוקטבות גבוהות, דמעה מתגלגלת על לחייה. "15 שנים אני חיה בממ"ד, ולא יכולה לישון בחדר אחר או לצאת מהבית לשחק עם חברות. אני יודעת שאני מסיימת צבא, עושה את כל מה שאני צריכה לעשות בשביל המדינה הזו - ואז אני אומרת להתראות. אני מרגישה שלעולם לא יהיה לי כאן את האושר שאני רוצה".
אחת מהאימהות בחדר מתחילה לבכות ופונה אל א': "את מדברת כמו בוגרת כי איבדת את הילדות שלך, ואני חושבת לעצמי - איזו אמא מטומטמת אני. בחרתי לעבור לגור בשדרות, ועכשיו אני מבינה מה עשיתי. איך לקחתי מהילדים שלי את הילדות".
שתיקת דמעות משתררת בחדר. באור הדועך צרחות הילדים מתגברות. פעוט אחד זוחל לעברי על הרצפה, תופס לי את הרגל ומסרב להרפות, ילד שני צורח על אחיו ללא הפסקה. אלו לא צרחות משחק עליזות, אלו צרחות אימה בלתי פוסקות, המהדהדות את כל מה שלא ניתן לומר במילים, היישר מנפש ההורים. בחוץ הערב יורד, אט־אט יושבי הלובי הולכים לחדר האוכל, עטופים בשתיקת הדברים שנאמרו.
"תודה ששאלת מה שלומנו", אומרת אולגה בעברית עם מבטא זר. "לא דיברנו עד עכשיו כי לא שאלו, ולא ידענו איך אנחנו מרגישים. ואני שומעת, מקשיבה לדיבורים של אנשים עצובים. רע להם. אני גם רוצה שתכתוב תודה רבה מתושבי שדרות למנהל המלון ולצוות, כתבתי להם מכתב תודה על היחס המעולה. כולם פה עם לב פתוח, ומזה יש לי דמעות בגרון. בישראל יש חצי־חצי כל הזמן, חצי שחור וחצי לבן. עכשיו כל כך הרבה שחור, והנה - כל כך הרבה לבן".
רגע לפני שאני עוזב את המלון ניגשת אלי ד', כמנסה להסביר: "תבין, הגיעו לכאן הרבה אנשים שמטופלים ברווחה, וגם בתחתית של התחתית עדיין יש בושה. בושה להודות שאתה במצב כזה. אבל הייתי בדימונה לפני ששלחו אותי הנה, ושם זה סיפור אחר לחלוטין. לך לדימונה, תראה איך מטפלים שם מדהים במפונים".
אי אפשר לברוח
אנחנו מגיעים לכפר הסטודנטים "איילים" שבקצה דימונה. הקרוואנים הצהובים בולטים על רקע נוף הקדומים שנשקף מהמרפסת, משווים למקום אווירה של היאחזות נח"ל במאדים. בחצר המסעדה המקומית "סימונה" אני פוגש את בלה יעקובוב ואת בנה אליהו משדרות. חלק ממשפחה גדולה שנקלטה בכפר הסטודנטים, רגע לפני שהם עוברים לדירה בתוך העיר.
"קיבלו אותנו באהבה ובחום", בלה אומרת. "הכניסו אותנו לחדר מלא בתרומות, אוכל, בגדים, מצעים, מגבות. לא הרגשנו שחסר משהו, אפילו היה יותר מדי. עובדים סוציאליים מהעירייה וממשרד הקליטה עזרו לנו. קיבלנו דירה מרוהטת, כל מה שצריך. אני לא מרגישה כמו פליטה".
מה התוכניות בקרוב?
"השאיפה היא לחזור לשדרות, למרות כל מה שקורה. אני לא מפחדת. אנחנו שם מ־92'. עברנו לאשדוד בגלל הקסאמים, אבל אחרי חמש שנים הגיעו הקסאמים לשם, אז אמרנו: אם כבר קסאמים - עדיף בשדרות. חזרנו הביתה. אנחנו יהודים, זו הארץ שלנו, ואנחנו חייבים להיות פה חזקים. עליתי מאוזבקיסטן כי שם שרפו לנו את הבתים, וגם שם היו מחבלים. ברחנו כי זה לא שלנו, אבל פה זה שלנו, אי אפשר לברוח. שמעתי אנשים שרוצים לעזוב עכשיו את שדרות, זאת טעות גדולה".
"למרות הפיגועים והטילים", מוסיף אליהו, "תמיד היתה לנו תקווה שיהיה שלום איכשהו. עכשיו, כשהם הראו את הפנים האמיתיות שלהם, יש הבנה שזה או הם או אנחנו. האירוע הזה רק מחזק את הדעות שהיו לי קודם. המדינה מפחדת לקחת סיכונים בשביל הביטחון של עצמה, ולא פועלת עד שמאוחר מדי. החליטו לפעול רק אחרי שנרצחו 1,400 אנשים, וזה מאוחר מדי בשבילם, אבל לשאר העם זה יהיה טוב יותר. אנשים לא מבינים שלא משנה מה הדעות שלך - כל עוד אתה יהודי וגר בישראל ירצו להרוג אותך, ועם זה צריך לחיות כאן".
חזקים בשביל הילדים
לא רחוק מכפר איילים, בדירה לא רחבה במיוחד, מתגלה הנדיבות הישראלית בכל כוחה. אסתר ואוהד רוחפור־סוויסה מדימונה מארחים את איריס ודודו גבאי מאופקים. "כתבתי לבני ביטון, ראש העיר של דימונה, ובתוך שעה הוא מצא לאיריס ולדודו בית", מספרת אסתר. "מצאו מסגרות לילדים, ונתנו להם תחושה שרואים אותם".
איריס: "כשהבנו שיש מחבלים באופקים הייתי בהיסטריה. כיסיתי את הילדים בשמיכות, סגרתי את הארונות ואמרתי 'זהו, אנחנו לא יוצאים מפה חיים'. חמותי אמרה 'קודם כל אני ראשונה, שיירו בי, שלא אצטרך לראות את האחרים מתים'. בשכונה שלי נרצחו 14 איש. משבת בבוקר עד יום ראשון ב־2:00 בלילה היינו למעלה בחדר, יושבים ומחכים שיבואו השוטרים וישחחרו אותנו. לקחתי את מה שהיה וטסתי לאילת. פינינו את עצמנו על חשבוננו, לקחנו מזוודה עם בגדים, וזהו. לא הייתי מסוגלת לחכות, ואני לא יכולה להיכנס לבית שלי מאז".
ואיך אתם מאז? את נראית עייפה מאוד.
"אני מנסה להיות חזקה בשביל הילדים שלי. אני לא מצליחה לישון, נרדמת בקושי ב־3:00 ומתעוררת ב־5:00. הקטן שלי, בן 3, קם באמצע הלילה וצועק 'אזעקות! אזעקות!'. עד שהצלחתי לגמול אותו, אני רק עוזבת אותו והוא מתחיל 'לפספס'. הילדים שלי לעולם לא ייצאו יותר לבד לרחוב. גם בדימונה היה פיצוץ אמש, והילדים ישר הסתכלו עלי והתחילו לבכות. בים המלח היו פסיכולוגים שהסתובבו בלובי, אז תפסתי אחת ואמרתי לה 'תעזרי לי', והיא דיברה איתי".
את רואה את היום שאחרי?
"לחזור לאיך שהיינו - אני לא יכולה לחשוב על זה. אני מתה לחזור לבית שלי, אבל אני סוג של פליטה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי שם. אין לי ממ"ד או מיגונית ליד הבית. האעזקות הן שגרה. לא חשבתי שזה יגיע לאופקים, אבל זה לא עוד סבב, זה משהו אחרי לגמרי. עובר פה טנדר לבן, וכל הילדים בשכונה צורחים 'אמא, אמא, מחבלים!'".
אחר כך היא משתתקת, בפנים ריקות מהבעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו