חשש בגלבוע ממתקפת טרור: "דאעש זה לא רק בעזה, זה גם כאן"

"בטוח לעמוד פה?", שאלתי את ניצן אבירן כשאני צופה מבתי היישוב מירב הישר לעבר עיר הטרור ג'נין. הוא הביט לעברי והשיב: "לפני כמה ימים הגיעה לכאן שרה בממשלה. בהתחלה היחידה לאבטחת אישים סירבה לאפשר לה להגיע לכאן, ואחר כך הורתה לה להיות אך ורק מאחורי ג'יפ". הוא הניף את אצבעו ימינה: "אתה רואה את הבתים פה בצד? הורינו להם לא לשבת במרפסת בערב. זו סכנת נפשות".

קשה לתאר במילים את החשש שיש כרגע בציבור מפני חדירת מחבלים ומסע הרג רצחני נוסף. בערים וביישובים, במושבים ובקיבוצים רועדים מפחד, פשוטו כמשמעו, מפני אירוע דומה. באיתמר ובתל אביב, בקריית ארבע ובבאר שבע, אזרחים דורשים להתחמש ולהגן על עצמם מפני מתקפה שתסכן את חייהם.

הכניסות ליישובים ולמושבים שפעם היו פתוחים לכל, הפכו לעמדות מבוצרות עם לוחמים חמושים. כשעצרנו לצילום מיהרו לבדוק מי אנחנו, ובמקרה אחד הזעיקו את כיתת הכוננות. "יש תחושה שנותרנו לבד", אומרים כאן.

בשעה מוקדמת אנו מגיעים לגלבוע, כדי להיפגש עם התושבים שנמצאים בקו עימות כמעט לא מוכר. ניצים חולפים מעל ראשינו, ומצד ימין מתגלה לנו עמק יזרעאל במלוא תפארתו ויופיו, ולרגע התחושה היא של טיול. רגע אחר כך התחושה הזו חולפת באחת, כשעמדה בנויה משקי חול נגלית לצד הכביש. גם כאן - אנו במלחמה.

את שער הכניסה ליישוב מירב פותח עשהאל הורוביץ. הוא מתגורר ביישוב כבר שנים ארוכות, וכעת מגן עליו במסגרת גדוד ההגנה המרחבית, שומר על ביתו פשוטו כמשמעו, כמו רבים מתושבי האזור בימים אלו. "אנחנו גרים בשכונה החדשה ממש מול הכפר ג'ילבון. ירו עלינו כמה פעמים. יש כאן קליע שחדר לבית לפני שבועיים, שמעתי את שריקות הקליעים מעל הראש שלי", הוא מספר. "אני גרתי בהר חברון הרבה שנים. שם אתה יודע שיותר מסוכן, אבל אתה מרגיש שנותנים להם פייט. כאן אנחנו כאילו בצד השני של הגדר. אתמול זרקו שני מטענים על הכוח שמגן עלינו. דאעש זה לא רק בעזה, זה גם כאן".

ניצן הוא ראש אגף כלכלה בקיבוץ הדתי, ומשמש במקביל גם דובר היישוב מטעם צח"י (צוות חירום יישובי), ועוסק בין היתר בשיקום של קיבוץ סעד וקיבוץ עלומים בעוטף עזה, לאחר שהותקפו על ידי עשרות מחבלים ופצצות מרגמה.

כשאני אומר לו שהוא עוסק בפעילות בשני עוטפים - עוטף עזה ועוטף ג'נין, הוא נאנח ואומר כי התושבים נאבקים נגד המיתוג של האזור כעוטף ג'נין, אף שהוא מבין מדוע הדבר נתפס כך. "מצד אחד זה הגיוני, אבל מצד שני אנחנו חייבים לשדר לעצמנו, לילדים שלנו, שאנחנו סומכים על כוחות הביטחון ועל יכולתם למגר את זה".

עד 7 באוקטובר אזור ג'נין נחשב לאחד המסוכנים והנפיצים ביותר בישראל. לא מעט מקרים של ירי התבצעו כנגד היישובים באזור, ואף נעשו ניסיונות לשגר רקטות לעברם. המחבלים מגיעים לקרבת היישובים, מבצעים ירי או שיגורים, שעד כה כשלו, ולאחר מכן נמלטים.

אלא שמאז הפלישה לעוטף עזה אין קשב ליישובים הללו, אף שהם צמודים לגדר ולבירת הטרור של יו"ש. הדבר אינו אומר שהמצב נרגע, אלא להפך. לאחרונה חיסל בג'נין מטוס קרב חוליה שהתכנסה במסגד ושתכננה לבצע פשיטה על יישוב, מחסום או מוצב באזור. במקרה אחר חדרו מחבלים את גדר המערכת באזור, השליכו שני מטעני חבלה, ביצעו ירי על כוח צבאי - וברחו מהמקום.

"בצה"ל מבינים את הסיכון. הצבא מבין את האיום ופועל בצורה מאוד טובה", אומר ניצן. הוא מצביע על כפר ג'ילבון, שמשתרך לאורך הגבעה מול היישוב, ומספר כי בעבר היחסים עם התושבים הפלשתינים היו טובים, אך הידרדרו במהלך השנים בשל פיגוע קשה שהיה במקום, וכן ההשפעה של נפת ג'נין על התושבים. בשבועות האחרונים הם סופגים אש מכיוון הכפר, אם ממחבלים שמתגוררים במקום או מכאלו שמגיעים ממחנה הפליטים.

"לשמחתנו לא היתה פגיעה בנפש, אבל החשש של התושבים גדול מאוד. בחלק מהמרפסות מרגישים כאילו אתה בתוך הכפר. ההנחיה שלנו היא לא לצאת למרפסות בערב, ואם אפשר להגיף את החלונות. זה לא נורמלי. תראה את החלונות שמופנים אלינו. בכל אחד יכול לשבת צלף שיכניס אותי ואותך בעינית. אנחנו רואים שהדינמיקה רק מסלימה, לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו".

מירב מאובטחת היטב גם על ידי צה"ל, אך ביישוב לא לוקחים סיכונים. "לפני שבועיים מחבלים חתכו את גדר המערכת, ירו לעבר היישוב, וכשכוח צבאי הגיע זרקו לעברו מטען, ירו וברחו. ואם זה קרה פעם אחת, חזקה שזה עלול להתרחש שוב. האופטימיים יגידו שדברים כמו בעזה לא יכולים לקרות פה, אבל ב־6 באוקטובר אף אחד לא האמין שיקרה מה שקרה יום אחר כך בעוטף. אין למחבלים האלו גבולות מבחינה ברברית. לכן אנחנו והצבא מביאים בחשבון את כל תרחישי האימים, כולל הכנות לפלישה אפשרית, ירי תלול מסלול או תקיפה באמצעות כלי טיס בלתי מאויש כזה או אחר".

סדק בתחושת הביטחון

תחושת הביטחון בכל היישובים והערים התערערה באופן קשה ביותר לאחר הטבח בעוטף עזה. מספר האנשים שמבקשים להצטייד בנשק אישי חוצה כל גבול, ויישובים וערים שתושביהם מעולם לא העלו על דעתם את הצורך להקים כיתת כוננות, זועקים כעת לעזרה ולסיוע.

כ־600 כיתות כוננות חדשות נפתחו בשבועות שחלפו מאז הפשיטה הרצחנית. קרוב ל־6,000 כלי נשק חולקו על ידי המשרד לביטחון לאומי והמשטרה לכיתות כוננות קיימות וחדשות. ביו"ש גויסו אלפי לוחמים שהחליפו את אנשי כיתות הכוננות, שיצאו למילואים, הקימו ביצורים סביב יישובים מאוימים, ואף חימשו אותם במקלעי מאג.

צה"ל מבין כי תרחיש של פשיטה אפשרי גם ביו"ש, והיישובים מבוצרים וחמושים בהרבה מאשר לפני המלחמה, אף שיש תושבים ביישובים שונים שמצביעים על פערים. אנו נוסעים בגלבוע, מקום שעל פניו נחשב לאחד השקטים ביותר בארץ, אך גם שם מרגישים את המלחמה היטב ואת האיום שנשקף מנפת ג'נין הקיצונית והמסוכנת.

ברגע אחד אנחנו ביער, נוסעים מעל מעברי פרות בכביש מתפתל, ורגע אחר כך מביטים בכפר ערבי שממנו מחבלים יורים לעבר יישובים ישראליים. ברגע אחד מדובר בנסיעה באחד מהמקומות היפים בישראל, ורגע אחר כך אנחנו עומדים מול שער מבוצר, מסבירים מי אנחנו בפני לוחם חמוש שבודק כל רכב ורכב לפני כניסה ליישוב.

מועצות רבות לא מסתפקות בציוד שהעבירה המדינה, בין היתר מכיוון שבשל הביקוש העצום נוצר מחסור במספר כלי הנשק, שלא לדבר על ציוד נוסף דוגמת אפודים ושכפ"צים. כך, ראש מועצת שומרון יוסי דגן גייס תורמים ורכש ליישוביו לא פחות מ־3,000 כלי נשק.

מועצות אחרות ביו"ש מסייעות מניסיונן לרשויות חסרות ניסיון להתמגן ולהצטייד בהתאם. ראש מועצת בנימין ישראל גנץ, לדוגמה, השתתף בשבועות האחרונים בפגישות בדרום ובצפון וסיפק מידע ועצות ליישובים הלא מנוסים כיצד להיערך לאיום שעד כה נחשב תיאורטי בלבד. יש טענה שראשי עיריות ומועצות פחות מנוסים אינם מצליחים למגן את יישוביהם בצורה טובה מספיק, דבר שיוצר פער בעייתי במיוחד.

אמנם, אף אחד לא האמין שתהיה פלישה כל כך משמעותית לישראל, אך יש לציין כי חלק מהתחושה שאותה חווים כרגע תושבים רבים בישראל נשענת על מחדל שהחל לפני כמה שנים, הן בזמן ממשלת נתניהו הקודמת והן בימי ממשלת השינוי. בשני המקרים תחת שר הביטחון בני גנץ, אז נאספו רוב כלי הנשק שהיו בידי אנשי כיתות הכוננות בשל חשש מגניבות או במחשבה שהם אינם רלוונטיים. בחלק מהיישובים שבהם ביקרנו היו כלי נשק ספורים בלבד אל מול האיום, וגם ביישובי יו"ש, שנחשבים הרבה יותר מאוימים, נעשו צמצומים משמעותיים במספר כלי הנשק.  

ביישובים רבים נעשו תהליכים לאזרוח של מערכי ההגנה, שהיו במשך שנים באחריות צה"ל, חרף מחאות התושבים. כך, ב־11 יישובי עוטף ירושלים, חלקם צמודים לערים פלשתיניות, פורקו כיתות הכוננות וצה"ל דרש מהתושבים להחזיר את כלי הנשק, בטענה כי האחריות אמורה לעבור לידי משטרת ישראל. בסדרה של כתבות ב"ישראל היום" מחו התושבים על כך שהם לא מסוגלים להגן על עצמם, אך ללא הועיל. גם כעת, כשהצבא אחראי על היישובים, אומר גורם בצה"ל כי "המצב בחלק מהיישובים האלו מאוד לא טוב".

לוחמי כיתות הכוננות שעימם נפגשנו היו חמושים בחלקם ברובי M-4 חדישים, אך אחרים קיבלו רובי M-16, שנעשה בהם שימוש במלחמת וייטנאם. האפודים שעטו על גופם הם כאלו שהשיגו ממקומות שונים ומשונים והמראה בהתאם. אפודים כחולים, שחורים וירוקים, מהם מדוגמים ומשודרגים ומהם רפויים ומוזנחים.

הפיל שבחדר

באוגוסט 2022 פתחו רבש"צים מכל רחבי הארץ בשביתה במחאה על תנאי שכרם. שר הביטחון אז היה בני גנץ, והם הפגינו מתחת לביתו כשהם מחזיקים שלטים חריפים כמו "רבש"צים זה לא פוליטיקה, זה חיי אדם".

גנץ אמר אז כי הוא מתכוון לפעול בנושא, אבל הממשלה כבר נכנסה לתקופת בחירות. תשעה חודשים שלמים עברו מאז, הוקמה ממשלה חדשה, גנץ עזב את משרד הביטחון והוחלף על ידי יואב גלנט. המשרד לביטחון הפנים הפך למשרד לביטחון לאומי תחת השר איתמר בן גביר. ועדיין, אחד הרבש"צים שאותם פגשנו סיפר כי הוא מרוויח 4,000 שקלים בחודש על תפקידו בחצי משרה. "אין לי יום ואין לי לילה במשכורת רעב".

השר בן גביר אמר ל"ישראל היום" כי הוא פועל לתקן את המחדלים בכיתות הכוננות ומאשים את גנץ. "זה לא הזמן לחשבונות, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. היה מי שעצר את כיתות הכוננות ולקח את כלי הנשק, לאדם הזה לא קוראים בן גביר, קוראים לו גנץ. הוא, בהחלטה אומללה לדעתי, ביטל את כיתות הכוננות ואסף את כלי הנשק. זו החלטה אומללה, שאותה אני מתקן היום". עד כה מגנץ לא התקבלה תגובה. 

על הקמת כיתות הכוננות וחלוקת אלפי הנשקים הופקד סמפכ"ל המשטרה, ניצב אבשלום פלד. "מאז תחילת הלחימה אנחנו רצים - עובדים לילות כימים כדי לתת נשק ולבנות כמה שיותר כיתות כוננות". פלד אומר כי הוא מבין את החשש הכבד של התושבים, אך מזכיר שמי שהצילו אזרחים רבים בעוטף עזה היו שוטרים שהגנו עליהם בחירוף נפש, תוך הקרבת חייהם. "מערך ההגנה קרס, או לא היה קיים. אם השוטרים לא היו עוצרים את המחבלים בלחימה, הם היו ממשיכים הלאה. לצד זאת, אני מבין, גם כאיש ביטחון כבר שנים וגם מהקולות בביתי שלי, את הפגיעה הקשה בתחושת הביטחון של האזרחים".

במשטרה מבהירים כי כל כלי נשק שמגיע לישראל או יוצא ממפעל מגיע ישירות לכיתות הכוננות, תוך קיצור מאסיבי של ההליכים הביורוקרטיים. "שלחנו אנשים לארה"ב לאתר מפעלי נשק ובאישור אמריקני להביא אותם לישראל. אנחנו לא מחלקים נשק ברחובות כמו פלנגות, אלא מאגדים את כולם בכיתות כוננות סדורות או תחת המשמר האזרחי ומשמר הגבול", אומר פלד.

עם זאת, אומרים כל הגורמים הביטחוניים, מדובר בפרוצדורה שאורכת זמן. בשלב ראשון מתמקדים במשטרה בהשגת נשק ולא בציוד נלווה, מתוך הבנה שזהו הדבר הדחוף ביותר, אך זה יוצר תחושה שהרשויות לא מספקות ציוד. פלד אומר כי נעשה רכש של ציוד מיגון שחלקו הגיע אך טרם הועבר לכוחות וחלקו עדיין בדרך. נוסף על כך, אף שלדבריהם היישובים שנמצאים בסיכון גבוה הם בתיעדוף גבוה יותר, לא ניתן לספק להם את כל כלי הנשק שהם רוצים או אפילו חשים שהם צריכים. "נכון, יש יישובים שצריכים 18 נשקים ויש 15, אבל יש ערים גדולות שקיבלו רק מעט יותר כלי נשק מהם", אומר גורם ביטחוני.

ביו"ש ישנה תופעה נוספת ומאתגרת לא פחות. בניגוד ליישובים הדתיים והחילוניים, שבהם ניתן לארגן במהירות נושאי נשק ששירתו בעבר בצבא, בערים החרדיות אין מספיק אנשים ששירתו בצה"ל ועל כן לא ניתן לגייס אותם. בפיקוד מרכז בוחנים אפשרות להכשיר במהירות חרדים ללא עבר צבאי על מנת לשמש נושאי נשק כדי להתגבר על החוסרים. יצוין כי במקרים אלו לא מדובר בד"כ בצורך קריטי מיידי, מכיוון שכרגע ישנם לוחמי הגמ"ר (הגנה מרחבית) במילואים בערים הללו.

"הכוונה שלנו היא שבכלל היישובים בארץ יהיו כיתות כוננות מוסדרות", אומר פלד. "יש לנו כוחות מתוגברים מאוד, גם צבא וגם משטרה, ביישובים ובצירים, וללא שום קשר אנחנו ממשיכים להעצים את כיתות הכוננות. הבסיס הוא שבכל יישוב כפרי יהיו לפחות שמונה חברי כיתת כוננות מצוידים בנשק. כרגע, בתוך שבועיים, הקמנו 508 כיתות כוננות חדשות רק במרחב הכפרי. מטרתנו גם להרחיב את מספר רכזי הביטחון השוטף, כך שיהיה גורם משטרתי אחראי ביישובים. אני מבין את הלחץ הציבורי, את הדרישה לנשק, ואנחנו עובדים על זה. אנשים חייבים לדעת שהם יכולים לסמוך עלינו, שאנחנו בריצת אמוק כדי לתקן את הדרוש תיקון". 

עד המחדל הבא

עובד נור מחכה עם כיתת הכוננות בראש הגבעה הגבוהה ביותר ביישוב גן נר, חמוש ברובה M-16. לא מדובר במראה קלאסי לראש מועצה אזורית גדולה, אך אלו ממש לא ימים רגילים. שלושה מהיישובים שנמצאים באחריותו הם צמודי גדר, ואחרים נמצאים במרחק של קילומטרים ספורים. ג'נין נראית היטב לעינינו, הבתים הפלשתיניים אל מול הגגות האדומים שעליהם דגלים ביישוב הישראלי. רק גדר וכוחות צה"ל מפרידים בין עיר המרצחים לבין בתי התושבים. גן נר ספגה לא מעט ירי בתקופה האחרונה, ועובד חושש שמדובר רק בהתחלה.

"ביישובים הצמודים לגדר יש כוחות מילואים כרגע, אבל כל יתר היישובים על קו התפר נמצאים בשליטת משטרה ומג"ב", הוא מסביר את החלוקה של הכוחות בשטח. "המדינה מתייחסת אלי כאל שתי זירות ואומרת לי 'תסתדרו'. לפני שבע שנים בערך המדינה לקחה ממני את כל כלי הנשק ופירקה את כוחות הכוננות והשאירה אותנו עירומים. יש כאן מאות מחבלים שרוצים לעשות אירוע דומה. יש התרעות חמות, ורק השבוע כלי טיס חיסל חוליה שביקשה לבצע פיגוע דומה לעוטף עזה - מכונית תופת שתתפוצץ על הגדר ועשרות חמושים שיתפזרו בין היישובים". 

"אין לנו כיתות כוננות שמסוגלות להתמודד מול דבר כזה. התחלנו להקים את כיתות הכוננות מחדש וביצרנו את היישובים, כולל ציוד מכני הנדסי לבניית סוללות. אנחנו נערכים למלחמה במובן הזה שאין מדינה. אנחנו לא סומכים יותר על המדינה, אלא סומכים על הכוחות שלנו, עובדים יום ולילה.

"המרחק מהרגע שמישהו מניע את הטנדר שלו עד היישובים שלנו זה שלוש דקות נסיעה. גדר המערכת פה היא גדר התרעה בלבד שאפשר לדחוף אותה עם היד. הם שורפים אותה כל לילה. בדחיפה היא נופלת. אם מישהו ירוץ עם אופנועים, 15 מחבלים שכל אחד מהם מקבל שם של יישוב ודוהר קדימה, אין לצבא כוח להתמודד מול דבר כזה", הוא טוען.

הצבא מודע היטב לכך שמדובר בגזרה חמה במיוחד, ולא מאפשר חדירות שכאלו. בגזרה נהרג בעבר קצין צה"ל בר פלח כשמנע ניסיון חדירה. מאז פרוץ המלחמה יש אף שינוי דיסקט בצה"ל, שמנהל מדיניות אגרסיבית מאוד נגד פעולות טרור. כך, כטב"ם חיסל חמושים בעת פעילות בג'נין רק לפני יומיים, דבר שלא היה קורה קודם לכן.

אך את התושבים, שראו כיצד הקונספציה גרמה לקריסת מערכות ההגנה, קשה לרצות. "מדובר במצב בלתי נסבל, והמדינה עוד לא סיפקה לנו את האמצעים שיכולים למנוע את זה. מבחינתי בארי זה גן נר, יזרעאל או עין חרוד. עוטף עזה זה עוטף ישראל. זה בדיוק אותו דבר. הם צמודים אלינו. הכוחות שיש בדרום הם פי אלף מהכוחות שיש פה, כי ישראל לא מתייחסת למקום הזה כזירה בכלל. לצה"ל יש אלף משימות כאן, כולל בעומק השטח.

"אף אחד לא נערך לזה פה. פירקו לנו את כיתות הכוננות ולקחו את הנשקים. אני עובר יישוב יישוב עם מאמנים של לוט"ר ומזכיר לאנשים מה זה נשק. עד לרגע זה אף משרד לא שלח לי שקל או אמר לי שזה בסדר מה שאני עושה. אין מדינה. הוצאתי כבר ארבעה מיליון שקל מהכסף של המועצה על מיגונים וביצורים. השאירו אותי לבד.

"הגיעו לכאן מילואימניקים עם ג'יפים מהבית, כי אין לצבא כלים. הם מבקשים ממני עזרה עם דלק ואמרתי בוודאי, אבל רק אבדוק קודם עם משרד הפנים, כדי שלא יאשימו אותי אחר כך בשחיתות ויגידו לי שאני גנב. פעם מישהי אמרה לי שאני ראש המועצה ואעשה מה שנכון, ואחר כך התקשרה שוב ואמרה 'אבל תזכור, רק דברים שבסמכותך'. אמרתי לה שכבר מזמן לקחתי את הסמכויות לידי כי אין מדינה ואני אעשה מה שצריך. אם ירצו להעמיד אותי לדין אחר כך - שיעשו את זה. אבל האחריות שלי היא לתושבים, ואין מישהו אחר שיעשה את זה".

יניב בן שימול, הרבש"ץ של היישוב גן נר, מספר כי המצב באזור בעייתי. "אתה מרגיש את ההתחממות. אין לילה בלי ירי. אם הם יחליטו לחתוך את הגדר, הם ימצאו את עצמם במרחק מאה מטרים מהיישוב בלי שום דבר חוץ מאיתנו שיעצור אותם. יש צבא כמובן, אבל זה לא מתקרב למה שיש בעוטף עזה. אנחנו כבר לא ישנים, אנחנו על הגדר, אבל חייבים עוד ציוד ונשקים. מעולם לא דמיינתי שתהיה פלישה כזו, למרות שחדירה היא איום תמידי פה. ב־2019 בני גנץ סגר לנו את כל כיתת הכוננות והשאיר לי שני כלי נשק. התחננתי לעוד שני כלי נשק. קיבלתי תוספת לסוכות והייתי אמור להחזיר אותם אחרי שמחת תורה, אחרי 7 באוקטובר. את כל הציוד שיש לנו שנוררתי מחברים בחברת אבטחה. כל פעם קצת".

קבוצת לוחמים מחכה לנו ביישוב מגן שאול, גם הוא במועצה האזורית גלבוע. מדובר ביישוב שנמצא מאות מטרים בודדים ממעבר ג'למה, המעבר המשמעותי ביותר מכיוון ג'נין, וכזה שספג לא מעט מתקפות בחודשים האחרונים. ימים ספורים לאחר הפשיטה בעוטף עזה הגיעו מחבלים ברכב עמוס מטענים ונשקים למעבר, ניסו לבצע פיגוע קשה, וחוסלו. כל הלוחמים הם חברי כיתת הכוננות ובני המקום, שמשרתים כרגע בצו 8 כחלק מגדוד הגנה מרחבית.

התחושה באזור מגן שאול מזכירה באופן מטריד את עוטף עזה טרם המלחמה. טרקטורים עובדים בשדות, חממות יפהפיות שטובלות בירוק וצהוב של סתיו, ועיר פלשתינית שבה מאות מחבלים קיצונים ומסוכנים ניצבת במרחק יריקה. רק גדר מתכת פשוטה מפרידה בין האיום לבין הפסטורליה שמעבר.

"אנחנו מוקפים בשני כפרים ערביים־ישראליים, צנדלה ומוקבלה, וסמוכים מאוד למעבר ג'למה. בשומר החומות היינו בעוצר של ממש בגלל התפרעויות של ערביי ישראל. בשבועות האחרונים הגיעו כמה פעמים לכאן קליעים מג'למה. הירי, המטענים וההתרעות מחמירים. הם מתקבצים 2,000 איש ומתקרבים לגדר, ואף אחד לא יכול להשתלט על זה. בוא נגיד את האמת", אומר בן שמואלי, הרבש"ץ. "מה מפריד ביניהם לביני? רק המעבר. אם הם יעברו, אנחנו נהיה הדבר היחיד שיפריד בינם לבין התושבים. לא למדנו כלום. תנו לנו את האמצעים, נדע להגן על עצמנו".

"אני לא מבין איפה המדינה עד עכשיו. במגן שאול היו צריכים להנחית 30 כלי נשק ו־30 שכפ"צים קרמיים. כרגע את כל כלי הנשק קיבלנו מהצבא, כלום לא מהמשטרה או מג"ב", אומרים עידו שינו ונתי מועלם, שניים מהלוחמים.

"אם אין לנו נשק לא שווים אלף ביצורים. את הווסטים אנחנו מקבלים מקומבינות עם חברים. ניסינו להשיג פלטות קרמיות שבורות, שיהיה משהו. אנחנו זרוקים על הגדר ומנסים לעשות את המקסימום", מבהיר אסי יצחקי. "אף אחד לא ישן בלילה מאז 7 באוקטובר. אנשים פה יורדים לגדר בלי קשר לשעות השמירה שלהם ועוזרים לאבטח. אנחנו רואים את הלחץ של המשפחות ועושים יותר ממה שצריך כדי שיהיה רגוע".