המדינה שבדרך: ביום שאחרי נצטרך להיות צנועים יותר ומאוחדים יותר

ככל שמצטברות העדויות על מה שקרה ב־7 באוקטובר, כך הבטן מתכווצת והזעם גובר. חמאס פעל בשטניות מתוכננת: הרצח ההמוני, עריפת הראשים, גדיעת האיברים, האונס, החטיפות, שריפת הבתים - כל אלה היו חלק מתוכניות המבצע. האספסוף שבא אחר כך השלים את המלאכה, תוך שבזז מכל הבא ליד.

צריך להיות שטוף שנאה, עיוור או מלכת ירדן כדי לטעון שכל זה לא קרה. עדויות קיימות למכביר, לכל אחד מהסעיפים. ההסברה הישראלית אנמית ואיטית, וזקוקה לרענון דחוף. לשלוח את שר החוץ לאו"ם עם הקלטת זהב של רוצח שמתגאה בשיחה עם הוריו שהרג עשרה אנשים, זה פספוס ענק.

אלי כהן הוא לא האדם הנכון למשימה, והאו"ם הוא לא הבמה המתאימה. עדות כזאת (שהושמעה קודם לכן לכתבים הזרים בארץ, תוך שנאסר עליהם לפרסמה) היתה חייבת לפתוח מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה המובילים בעולם, ולא להיבלע בשולי דיון חסר חשיבות שנצבע בדבריו השערורייתיים של מזכ"ל האו"ם.

בישראל יש אנשי הסברה מוכשרים. רבים מהם היו עוזבים הכל ומתגייסים בצו 8, לו קראו להם. אבל העסק הזה, גם העסק הזה, מתנהל עם יותר מדי אגו ופוליטיקה. בדיוק כמו המטה לשחרור החטופים, שהצליח השבוע לגרום נזק של ממש עם החובבנות המביכה שאפשרה את הראיון של יוכבד ליפשיץ, רגע אחרי ששוחררה מהשבי. אי אפשר למנוע מאזרחים לדבר, אבל אפשר לבקש מהם, להדריך אותם, או לפחות לצלם אותם על ידי צוות ממשלתי ולהפיץ את הקלטת באופן מבוקר.

אל תחפשו אלטרנטיבה

כל מי שעובד עם המטה לשחרור החטופים מספר על בלאגן. חלקו מובן בהתחשב בכמות החטופים, בגילים שלהם, בחוסר הבהירות לגבי מצבם. חלקו האחר הוא תולדה של משחקי כוח מיותרים. גל הירש שגה כאשר הצטלם עם שתי החטופות הראשונות, כאילו שחרר אותן בעצמו ממנהרות חמאס. הוא גם טעה בשיחה הנוזפת שלו עם השגרירים הזרים, וטעה כשהחליט להעסיק את רעייתו במטה, וטעה כשתדרך את רעיית ראש הממשלה עוד בטרם פגש את המשפחות.

המינוי של הירש בעייתי לא משום שהוא חבר בליכוד: גם מאיר דגן היה חבר הליכוד וראש מטה יום הבחירות של המפלגה, לפני שמונה לראש המוסד (ואחד הטובים שבהם). המינוי גם לא בעייתי משום שהירש עובד אצל ראש הממשלה: התפקיד הזה דורש אמון גבוה וקרבה מיוחדת לקברניט. אבל המינוי הזה כן בעייתי משום שלהירש אין שום הכשרה מיוחדת לבצע אותו: הוא לא מומחה לחמאס, הוא לא מחזיק בקשרים באזור, הוא לא דובר ערבית, והוא אפילו לא נהנה מאמון מיוחד במערכת הביטחון. ומעל לכל, יש לו כבוד פצוע, שהוא נחוש לשקם אותו במקום ובזמן הכי פחות מתאימים.

סוגיית החטופים קריטית משום שגם היא מעכבת את המבצע הקרקעי. הטענה שהכוחות לא מוכנים מספיק יכולה להחזיק לנצח: תמיד אפשר לאמן אותם עוד, לצייד אותם עוד, לכתוש עוד את עזה מהאוויר. אבל כדי להכריע, כמו שהבטיחה הממשלה, צריך להיכנס קרקעית. לא בפשיטות קטנות, אלא במאסה גדולה. לשטוף את השטח כולו, ואז להתחיל לנקות אותו. זה ייקח זמן, יהיה לזה מחיר, אבל אין שום אלטרנטיבה. אחרת, חמאס יתאושש, יתחמש, ומתישהו יתקוף שוב. מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור לעופרת יצוקה ולצוק איתן.

צריך לומר את הדברים בבהירות: חמאס לא יוכרע עד אחרון אנשיו. זה בלתי אפשרי, כי חמאס בלבבות והוא גם ביהודה ושומרון ובלבנון ובארצות המערב. אבל את היכולת הצבאית והשלטונית שלו בעזה חייבים לעקור בכוח. בדיוק כמו שהמערב עשה עם דאעש ואל־קאעידה: הרעיון חי, אבל בכל פעם שהוא מרים ראש הוא מותקף.

זה בדיוק מה שישראל עשתה במבצע חומת מגן. כל העולם בא אז ללמוד ממנה איך מנצחים את הטרור. עזה היא לא יהודה ושומרון וחמאס מודל 23' הוא לא חמאס מודל 02', אבל העיקרון צריך להיות זהה. אם הוא לא יהיה כזה, נהיה בבעיה כפולה: אף אחד לא ירצה לגור ליד הגבולות מחשש שהאויב יתקוף, והאויב יתקוף כי הוא יבין שישראל מורתעת וחוששת ממאבק. אם יש משהו שירחיק את המערכה הבאה, שירתיע את חיזבאללה - זה רק אם חמאס ועזה ישלמו מחיר כזה, שיהדהד בכל האזור ומעבר לו. כל מדינה חפצת חיים, במערב ובארצות ערב, מבינה זאת היטב, ויש לישראל אור ירוק מלא לפעול.

זה דורש החלטה מנהיגותית, צ'רצ'יליאנית, שאין מתבקשת ממנה. זאת אמנם לא מלחמת העולם השנייה וההשוואות לשואה מרחיקות לכת, אבל גם הפעם מתבקש שראש הממשלה יגיד לציבור ביושר את מה שנאמר אז: "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע. ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר. עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים מהי מדיניותנו? אשיב לכם: להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו ובכל העוצמה שהאל יכול להעניק לנו. אתם שואלים מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר. ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון אין הישרדות".

הם התאמנו, פה התעלמו

חמאס נערך כבר שנים למתקפה הקרקעית עליו. הוא הכין הגנה מבוצרת: מערכת מסועפת של אלפי קילומטרים של מנהרות, בתים ממולכדים, חביות נפץ, ואלפי לוחמים שמחכים בכל פינה. אחרי המתקפה שביצע ב־7 באוקטובר כדאי לקחת אותו ברצינות: זה תנאי בסיסי להשגת הניצחון.
הימים שנוקפים חושפים עד כמה המתקפה הזאת תוכננה לפרטים. השתתפו בה אלפי לוחמים (ההערכות נעות בין 1,500 ל־3,000). כל כוח אומן בנפרד, על מודל של היישוב או של התוואי שאותו תקף. לכל כוח כזה היה מפקד, ומתחתיו מפקדי משנה, עד לרמת הלוחם הבודד. כולם היו מתואמים ובקיאים במשימה: הם התאמנו עליה שוב ושוב, כולל בתקופה האחרונה.

ההנחיות לכוחות היו ברורות. הן נכללו בדף שנמצא בבגדיו של אחד המחבלים. לזרוע כמה שיותר הרג והרס, ולהביא לעזה כמה שיותר חטופים. חלק מהזוועות היו מתוכננות: מוחם של המחבלים נשטף בדברי מטיפים ובסרטונים שדיברו על עריפת ראשים והוצאת איברים, כולל מאנשים חיים. גם מעשי האונס לא היו ספונטניים: יש עדויות על מחבל שעמד לרצוח בחורה, וחברו צועק לו לעצור כי "זאת לאונס".

ישראל הכירה את תוכנית המתקפה הזאת: חמאס שאף לבצע אותה דרך המנהרות כבר במבצע צוק איתן. היא סברה כל העת שאם תהיה מתקפה, היא תבוצע כנגד יישוב או שניים ולא לרוחב כל הגזרה ולעומקה. לכן היא לא נערכה עם הגנה מספקת, ואף רידדה את הכוחות והאמל"ח לטובת הבט"ש ביהודה ושומרון. היא גם לא הבינה שחמאס עבר טרנספורמציה לדאעש: מתוכנית של הרג וחטיפה נקודתיים לתוכנית של מסע זוועות שיטתי. ומעל לכל, היא לא הבינה שבפעם הזאת לא מדובר בעוד תרגיל, אלא במתקפה אמיתית.

הכישלון הישראלי מהדהד, וככל שעובר זמן כך הוא מהדהד יותר. יש בו בעיה כפולה: הראשונה, במחשבה המוטעית שהיכולות המודיעיניות של ישראל יספקו לה כל מידע, בכל גזרה, בכל זמן. והשנייה, החמורה יותר, היא שאנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים ומבינים מה הערבים רוצים ומתכננים.

לכשל הראשון אחראי המודיעין: בשביל זה הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה. תרומתם של הקברניטים לעניין הזה היא בצורך להזכיר לעצמם שתמיד יהיו חורים שחורים והפתעות. זה קרה לאמריקנים בפרל הרבור ובפיגועי התאומים, וזה קרה לנו ביום כיפור ובשמחת תורה.

את הכשל המחשבתי חולקים הקברניטים שווה בשווה עם מערכת הביטחון: תפקידם לאתגר את הקונספציה בכל עת. עליהם גם להציב אופק ויעדים ברורים, שמהם ייגזרו תוכניות הפעולה. בעשור וחצי האחרונים ישראל התמכרה לסבבים והתמכרה לשקט, אבל סירבה בתוקף להגיד לעצמה איזה עתיד היא רוצה מול עזה - ולשאוף להשיגו.

התוצאה היתה חיזוק שיטתי של חמאס על פני הרשות הפלשתינית, והקהיה מתמשכת של החוד הצה"לי לטובת תקיפות מבוקרות מהאוויר. האלוף (מיל') יצחק בריק התריע על כך (לא בהקשר העזתי, אלא באופן כללי בהקשר של כשירות צה"ל למלחמה), כשטען שצה"ל חלול ויקרוס בשעת פקודה. תפקוד הצבא ב־7 באוקטובר מלמד שבריק דייק למדי. העובדה שאזהרותיו פורסמו בכל מקום, וגם נמסרו אישית לראש הממשלה, מניחה בוודאי חלק מהאחריות על כתפיו של האחרון.

בזבוז של זמן וכסף

אבל הצד הצבאי הוא רק חלק אחד של המשוואה. החלק השני הוא המערכת האזרחית. שלושת השבועות שחלפו מלמדים שהיא רקובה מהיסוד. אלמלא אזרחים טובים, וארגונים ועמותות, העסק כאן היה קורס לגמרי. השרים שביקשו לסרס את המערכת המשפטית בטענה שהיא מפריעה להם לשלוט, התגלו בחדלונם המוחלט. רבים מאנשי האמון שמונו לתפקידי מפתח, נחשפו כבלתי כשירים בעליל.

הטענה שהאירוע הזה גדול על המערכת היא מגוחכת. כבר שנים שישראל מתכוננת לתרחיש גרוע פי כמה, של רעידת אדמה או מלחמה עם חיזבאללה. היו לנו אסון הכרמל ואסון מירון כדי להבין שבאירוע חירום לאומי כלום לא עובד. תיקון: כלום, למעט ארגוני ההצלה ומנגנוני הביטחון, שנדרש להם זמן להתעשת מהמכה שספגו.

ישראל זקוקה לשידוד מערכות יסודי. למנהלים מקצועיים בכל התחומים, ומעליהם לנבחרי ציבור שאכפת להם מהציבור, ולא מעצמם. לו היה לשרי הממשלה כבוד ויושרה בסיסיים, הם היו מתפטרים - לפחות אלה מהם שמחזיקים במשרה פיקטיבית. למרבה הבושה, גלית דיסטל אטבריאן היא היחידה שעשתה זאת. עמיחי אליהו, אורית סטרוק, דודי אמסלם, מאי גולן ואחרים ממשיכים גם עכשיו לבזבז כסף ציבורי יקר, שנדרש למשימות חיוניות של ביטחון ושיקום יישובים ותושבים.

קחו, למשל, את גילה גמליאל. שרת המודיעין על פי תוארה הרשמי. אין לה שום אחריות למודיעין, היא לא קוראת מודיעין והיא לא מבינה במודיעין. מכאן שגם אין לה שום אחריות למתקפת חמאס, אבל צריכה להיות לה אחריות לעשרות מיליוני השקלים שהמשרד המיותר שלה מבזבז מדי שנה.

בתגובה לביקורת על משרדה הפיקטיבי פורסמה הודעה שהיא ממבו־ג'מבו שלם, שעיקרו הוא שהמשרד מקיים חממות טכנולוגיות ופועל להבאת גולים איראנים לארץ. בכל הכבוד, חממות קיימות בשפע, וגולים איראנים יכולים להיות מטופלים על ידי משרד החוץ. הם גם מספרים, במשרד המודיעין, על ניירות עמדה שהם כותבים. אחד כזה, שנחשף השבוע ב"כלכליסט", מלמד על רעיון להעביר את האוכלוסייה הפלשתינית מעזה לסיני. ללא ספק מדובר בגאונות צרופה: צריך לה רק הסכמה מצרית, שלא תינתן לעולם כי המצרים בחוכמתם ויתרו על עזה בהסכם השלום ועסוקים עד מעל לראש עם 100 מיליון הרעבים שלהם, ובוודאי לא רוצים 2 מיליון פלשתינים תומכי האחים המוסלמים שיאיימו על המשטר בקהיר.

ישראל של היום שאחרי חייבת להיות אחרת. צנועה יותר, מאוחדת יותר. כולנו נדרשים לכך, גם התקשורת. אבל התהליך חייב להתחיל מהראש. פחות "אני" ויותר "אנחנו". פחות "הוריתי" ו"הנחיתי", ויותר "אני אחראי". מי שלא רוצה, שיזוז הצידה. השבר הזה יקים מתוכנו רבים וטובים שייכנסו מתחת לאלונקה.

שוויוניות כערך וכצורך

גם מערכת הביטחון תידרש לשידוד מערכות. כל מי שנגע במחדלי 7 באוקטובר ילך הביתה. חלקם יניחו את המפתחות מיוזמתם: הרמטכ"ל, ראשי המודיעין ופיקוד הדרום, ראש השב"כ וראשי המרחב הדרומי, וסביר שגם שר הביטחון. ראש הממשלה יילחם, אבל זה לא יעזור לו: הציבור יגרש אותו, מתוך רצון לראות ישראל אחרת.

אבל הצד הפרסונלי הוא רק חלק קטן. תהיה כאן מדינה אחרת, ויהיה כאן צבא אחר. השירות לא יתקצר, הוא יתארך. צה"ל יידרש לכולם, כולל כולם, וכל מי שלא ישרת יתבקש לתמוך את המדינה בדרכים אחרות. גם כאן, מי שלא מבין את זה חי בסרט. לא יהיה עוד מצב שחלק ישרתו ויעבדו וישלמו מסים, וחלק יחיו על חשבונם.

צה"ל יידרש לשוויוניות הזאת לא רק כערך, אלא כי המשימות שלו יהיו אחרות. המחשבה שטכנולוגיה וגדרות יחסמו כל אויב התנפצה לרסיסים. יצטרכו עוד כוחות, הרבה כוחות, כדי לשמור על הגדרות בכל הגזרות, וכדי להיות בכוננות לכל משימה. הכוחות האלה יצטרכו להיות חמושים עד צוואר (מכספי המדינה ולא מתרומות), ומאומנים היטב למתקפה ולהכרעה בשטח האויב.

זה יעלה הרבה מאוד מיליארדים. חלקם יגיעו מהדוד סם, וחלקם מהמסים שלנו. בשנים האחרונות ההשקעה בביטחון קטנה כחלק מההתמכרות לשקט, והעיוות הזה יתוקן כעת. הלה־לה־לנד של כספים קואליציוניים ייגמר, פשוט כי אחרת המדינה תקרוס. גם כך אנחנו צפויים למיתון עמוק וארוך, שידרוש מכל ישראלי להתכווץ.

ישראל יכולה לאתגר הזה. היא יכלה לאתגרים משמעותיים בעבר, אם כי הפעם מדובר באתגר גדול ומורכב במיוחד - ביטחוני, כלכלי, מדיני, דתי, הסברתי, פוליטי, ובעצם מה לא. כדי לצלוח אותו היא זקוקה לשני דברים: ניצחון מובהק במערכה בעזה, ומנהיגות שתראה רחוק וברור, ותאמר לציבור את האמת הקשה כדי לרתום אותו למערכה הארוכה שצפויה לכולנו.