ביום שצרפת תחזיר את המלך: מפת היורשים שמתחממים על הקווים

לואי דה בורבון לא אוהב להתראיין, אבל זה לא מונע ממנו להביע את דעתו ברשתות החברתיות, בעיקר בחשבון הפייסבוק שלו. בסוף חודש אוגוסט פרסם לואי פוסט ארוך במיוחד, לציון יום מותו של האיש שאת שמו הוא נושא - "המודל שלי", כפי שהוא מגדיר אותו - מלך צרפת לואי התשיעי. בפוסט החגיגי הזה התייחס לואי למצבה המדיני של צרפת היום, כולל שקיעתה של פריז ביבשת האפריקנית.

"מאז שנות ה־70, צרפת רואה בהדרגה את הריבונות שלה מידרדרת. תפקידה הדיפלומטי פוחת. התעשיות שלה מוקרבות על מזבחו של משחק הגלובליזציה. מערכת החינוך שלה ניזוקה קשות. השירותים הציבוריים שלה קורסים ואף הולכים ונעלמים בחלק מהטריטוריות שלנו. שקיעתה של הריבונות - אותו יסוד חיוני שעמד בלב פעולתם של מלכי צרפת, מהראשון שבהם ועד לשארל העשירי - הביאה לכך שקולה של מדינתנו נשמע פחות ופחות בקרב העמים", מזהיר לואי דה בורבון.

המאבקים הפוליטיים בצרפת היו מאז ומתמיד סוערים. הקומוניסטים והאנרכיסטים מצידה האחד של המפה, הימין הקיצוני מהצד השני. אבל יש גם צד שלישי, דיסקרטי יותר. זה של המלוכנים. עידן המלוכה הסתיים רשמית בצרפת ב־1870, עם הדחתו של נפוליאון השלישי, המונארך האחרון, ובכל זאת המלוכנים עדיין כאן. הם אמנם לא הצליחו עדיין לחדור אל תוך הפרלמנט הצרפתי, ואת הפעילים שלהם סופרים באלפים בודדים, אבל המונארכיסטים לא מתייאשים.

להפך. תנועת האפודים הצהובים, שביתת אוספי הזבל הגדולה, המהומות בפרברים בחודש יוני האחרון, הפופולריות הצונחת של הנשיא מקרון, השנאה הגוברת למהגרים, ואפילו מגיפת הקורונה - כל אלה משקפים לדעתם את ההתפוררות של החברה הצרפתית ומוסדות השלטון שלה. תחושת המיאוס הכללית מושכת את הצרפתים חזרה לימים טובים יותר, זוהרים יותר. המלוכה, הם אומרים, עשויה לאחד את הצרפתים מחדש ולהעניק להם תקווה.

ואם מדברים על מלוכה, מדברים כמובן על יורש. או בעצם על שלושה יורשים פוטנציאליים. אחד מהם, כבר הזכרנו, הוא לואי דה־בורבון (49), דוכס אנז'ו. השני הוא ז'אן ד'אורליאן (58), רוזן פריז. ויש גם את ז'אן כריסטוף בונפרט (37). כלפי חוץ, שלושת היורשים הפוטנציאליים שומרים על כללי משחק של ג'נטלמנים, אבל מאחורי הקלעים, אנשי החצרות שלהם מסירים את הכפפות. הבורבוניסטים והאורליאניסטים מתווכחים ביניהם מיהו באמת היורש של בית משפחת המלוכה הקאפטינגי, בעוד הבונפרטיסטים מזכירים להם כי המונארך הצרפתי האחרון לא היה מלך, אלא אחד בשם נפוליאון. המאבק על תואר "היורש" הוא אולי וירטואלי כרגע, אבל הוויכוח בין שלוש החצרות הללו לוהט, כאילו כס המלך בארמון ורסאי כבר מוכן ומחכה.

האיש שלנו בספרד

לואי דה בורבון - לואי ה־20 בפי חסידיו - הוא איש דיסקרטי. הוא אינו חובש כתר ואין לו שרביט. גם לא בהופעות רשמיות. ביומיום הוא לובש חליפה משובחת, עניבה תואמת ונעליים מצוחצחות. דמותו המושלמת של בנקאי בינלאומי מצליח. כזה שמבלה חלק ניכר מזמנו במטוסים, נע ונד בין מדריד, פריז, לונדון, מיאמי, ניו יורק וקראקס, בירת ונצואלה, שם מצויים המשרדים שלו. הוא מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו באחוזה מחוץ לבירה הספרדית, אבל הלב שלו, כך הוא אומר, הוא בעיקר בצרפת השכנה, "עם העם שלו".

הראיונות המעטים שהוא מעניק מוקדשים לתקשורת הצרפתית. אבל בצעד יוצא דופן, הסכים לואי דה בורבון לענות על שאלותינו, דרך המזכירות האישית שלו.

"הנסיך חי בעיקר במדריד כבר כמה שנים, אבל אנחנו יכולים לומר שהוא בהחלט מודאג מאוד ממה שקורה בצרפת", כך נמסר לנו מטעמו. "קודם כל, כאזרח צרפתי, כמובן. הוא מתעניין עמוקות בכל מה שקשור למדינה שלו. אבל הוא גם קשוב ומודאג בתפקידו כיורש ישיר של מלכי צרפת. מורשתו מחייבת אותו. לכן הוא עוקב בקפדנות רבה, אם זה בביקורים בצרפת או דרך הרשתות החברתיות והעיתונות המקוונת, אחר המדיניות הצרפתית, הכלכלה, הוויכוחים הגדולים שמציפים את החדשות".

הנסיך דה־בורבון, או בשמו המלא - לואי אלפונסו גונזלו ויקטור מנואל מרקו דה־בורבון - הוא נצר לשורה של משפחות ידועות באירופה. הצרפתים שיספו מזמן את גרונותיהם של המלכים שלהם, אבל תוארי האצולה בצרפת עוד עוברים מדור לדור, וכך כמובן גם הזיכרון ההיסטורי. דרך אביו, לואי דה־בורבון, הוא צאצא ישיר של המלכים לואי התשיעי, אנרי הרביעי ולואי ה־14. הוא גם נינו של מלך ספרד אלפונסו ה־13 וקרוב משפחה של משפחות אצולה נוספות בצרפת, בספרד ובאנגליה. מצד אמו, לואי הוא נינו של הגנרל פרנקו, אשר שלט בספרד ביד ברזל מאז 1939 ועד 1975, מורשת שאותה הוא מקפיד לטפח. או יותר נכון, הוא עוסק לא מעט במאמצים לטהר את שמו של הרודן הספרדי.

לואי גדל אמנם אל תוך עושר ואצולה, אבל ילדותו לא היתה פשוטה. כשהיה בן 9 התגרשו הוריו, והמשמורת עליו ועל אחיו הגדול הוענקה לאביו. שנה לאחר מכן נקלעו האב ושני בניו לתאונה איומה, בדרכם חזרה מחופשת סקי. פרנסואה בן ה־12 נפטר מפצעיו יומיים לאחר התאונה. לואי עצמו נאלץ לעבור שיקום ארוך ומתיש. עם מותו של אחיו, הפך לואי הצעיר ליורש המלוכה הלגיטימי.

כיאה לבן משפחת מלוכה, לואי דה־בורבון נשוי למריה־מרגריטה ורגס סנטאלה, בתו של אחד מעשירי ונצואלה. לזוג כאמור ארבעה ילדים. כל אחד מהם נושא תואר אצולה משלו. כיאה לנסיך מודרני, איש העולם הגדול, בתו הבכורה של הנסיך, אוג'ני, נולדה במיאמי, התאומים לואי ואלפונסו נולדו בניו יורק, וכך גם הבן הקטן שלהם אנרי.

ילדותו הכואבת של לואי נותנת בו את אותותיה גם היום. המשפחה מבחינתו היא מעל לכל. המזכירות של לואי דה־בורבון אומרת לנו כי לאורך השנים, הקפיד ומקפיד הנסיך לשמור על איזון בריא בין חיי המשפחה שלו, עבודתו, והתחייבויותיו כיורש המלוכה הצרפתית. "הנסיך שומר בקפדנות על זמן לילדיו, שאותם הוא מלווה באופן יומיומי עם אשתו. הם אינם מוותרים על בילויים משפחתיים ועל מעקב צמוד אחרי החינוך של ילדיהם. לשם כך, הנסיך והצוות שלו קובעים מראש, חודשים ואפילו שנים, את הפעילויות שהוא מחויב להן במעמדו כיורש. זה מאפשר לו לארגן את לוחות הזמנים שלו, כדי לשמור על הזמן שלו עם המשפחה".

רשימת המחויבויות המלכותיות של לואי דה־בורבון מזכירה לא מעט את היומיום של המלך צ'ארלס בבריטניה או פליפה מלך ספרד. הוא מרבה להשתתף באירועים המנציחים את פועלם של מלכים צרפתים, באירועים המקדמים את התרבות הצרפתית ובפעולות פילנתרופיות. צרפת לא מכירה רשמית בתואר "יורש המלך", אבל לצורך העניין, כשמדובר באירועים היסטוריים למיניהם, מכירה בו כצאצא ישיר של לואי התשיעי.

הקומבינציה של בנקאי־יורש הפכה את לואי דה־ בורבון למומחה בגיוס כספים לתמיכה בעמותות מורשת שונות, וישנן כמובן גם התמונות ההכרחיות של הנסיך מעניק פרס ראשון בתחרות פינג־פונג לנוער בעיירה קמפיינה בצפון צרפת, או להבדיל, חמוש בעניבת פרפר בערב גאלה נוצץ בניו יורק. וכדי שאף אחד לא יפספס, מקפיד לואי דה־בורבון לפרסם את האירועים שבהם הוא משתתף גם בחשבון הפייסבוק הפתוח שלו וגם בשני חשבונות האינסטגרם - אחד בצרפתית ואחד בספרדית. נסיך דור 2.0 כבר אמרנו?

הנסיך השמרני מפריז

המלוכנים הצרפתים שומרים אמנם על נימוסים והליכות, ומקפידים שלא "ללכלך" בפומבי, אבל המבוגרים יותר ביניהם טוענים בחום שהיורש החוקי אינו לואי דה־בורבון, אלא ז'אן ד'אורליאן, נצר ללואי השמיני. תומכיו של ז'אן ד'אורליאן אינם מכחישים שלואי דה־בורבון הוא אכן נצר ישיר למלך הצרפתי האחרון. מנגד, הם טוענים כי מלך ספרד פליפה החמישי ויתר על זכות המלוכה הצרפתית ועל זכות הירושה לצאצאיו באמנה שנאלץ לכרות ב־1713 עם יריביו.

משום כך, לדעתם, יורשיו של לואי השמיני, ולא יורשי לואי התשיעי, הם היורשים הלגיטימיים. הוויכוח המר הזה בין היורשים הפוטנציאליים מתרחש בעיקר במאמרים היסטורים מלומדים, ובראיונות של "מקורבים". השלושה בדרך כלל נמנעים מלהגיע לאותם האירועים, כדי שלא להיתפס ביחד באותה התמונה, ולא להציף את הויכוח.

ז'ראר פול בן ה־77 הוא פעיל ותיק בתנועת המלוכנים, ותומך נלהב של ז'אן ד'אורליאן. הבלוג שלו הפך לאורך השנים לבמה מרכזית עבור הוגי דעות התומכים בהחזרת המלוכה לצרפת. בשיחה בינינו הוא חוזר ומצביע על הקשר העמוק של משפחת אורליאן לדורותיה עם צרפת ועם האומה הצרפתית, ומזכיר לי כי רוזן פריז - ז'אן הרביעי - הוא היחיד משלושת היורשים הפוטנציאליים אשר נולד בצרפת, למד בצרפת, שירת בצבא הצרפתי ובנה את חייו בצרפת.

"חוק הגלות שנחקק בסיומו של עידן המלוכה, אסר על יורשים פוטנציאליים להתגורר בצרפת, מה שהביא את משפחת אורליאן לנדוד במשך שנים בין אנגליה, בלגיה ומרוקו. ובכל זאת, אביו של ז'אן, אנרי, הצליח לחזור למולדתו לפני פקיעת החוק ב־1950. גם כיום, המשפחה שומרת על קשרים הדוקים עם בית המשפחה המרוקני", מספר לי ז'ראר פול.

ההתעקשות של אנרי ד'אורליאן לחזור לצרפת שיקפה את השאיפה שלו ליטול חלק בעיצובה של צרפת של אחרי המלחמה. הוא בנה מערכת יחסים קרובה עם הגנרל ונשיא צרפת שארל דה גול, והיסטוריונים אף טוענים כי השניים דנו באפשרות שאנרי ירוץ בבחירות לנשיאות אחרי פרישתו של הגנרל. בשיחה איתי, ז'ראר פול חי את ההתרחשויות הללו כאילו קרו אך אתמול. הוא טוען באוזני במרירות כי דה גול חזר בו מהבטחתו לתמוך באנרי ד'אורליאן, מה שגזר על היוזמה הזאת סוף ללא תוחלת. "דה גול בהחלט לא שלל את החזרת המלוכה, וגם הביע עניין במועמדותו של הנסיך בבחירות לנשיאות. הייתה ביניהם הערכה הדדית. אבל בסופו של דבר, דה גול החליט לרוץ שוב, ונטש את התמיכה באנרי".

הבן, ז'אן ד'אורליאן, או בשמו המלא - ז'אן קארל פייר מארי ד'אורליאן - הוא כבר טיפוס שונה. הוא אינו מעורב בפוליטיקה הצרפתית, לפחות לא באופן ציבורי, מתרחק מהרשתות החברתיות ואינו מקדם באופן פעיל את החזרת המלוכה. "נסיך רציני, כמו שהיו עושים אותם פעם", כך תיאר אותו באוזני דיפלומט צרפתי בכיר. ובכל זאת, למרות חזותו השקטה, ז'אן ד'אורליאן בהחלט לא מפנה עורף למעמדו כיורש פוטנציאלי. לאורך השנים הוא הצהיר כמה וכמה פעמים כי הוא "עומד לרשותו של העם, ככל שיידרש". במקביל, הוא פעיל בשלל עמותות לקידום המורשת הצרפתית ולקידום מורשתה של משפחתו, ומטייל לשם כך לא מעט בעולם, הוא גם מקדיש לא מעט מזמנו לקמפיינים לשמירה על היערות הצרפתיים. "חקלאי־ג'נטלמן" בסגנון הבריטי.

החיבה של ז'אן ד'אורליאן ליערות ולמורשת של המשפחה שלו עלתה לו לפני כמה שנים בסקנדל. במשך שנים, התגורר הרוזן של פריז בטירת דרו, ממערב לפריז. אתר האינטרנט של הרוזן הכריז על הטירה והיער שסובב אותה כמקום מגוריו הרשמי של היורש. אך אבוי, לפני כעשור החליטו בקרן סנט לואי, המשמשת אפוטרופסית של נכסי משפחת אורליאן, לדחוק את הרוזן החוצה, בטענה כי הטירה פשוט אינה שלו.

העימותים המשפטיים בין הרוזן לנשיא הקרן נמשכו שנים. זה התחיל בניסיון לגרש את אמו של הרוזן מהאחוזה שבה התגוררה, ונגמר בטונים צורמים עוד יותר. הרוזן וחמשת ילדיו נאלצו לארוז את חפציהם ולעבור לגור במונטריאל שבדרום־מערב צרפת, לא רחוק מחופי הים התיכון. "לא מדובר בגלות וגם לא בבריחה. אני מעביר את משפחתי למקום בטוח יותר, עד שנוכל להבהיר את המצב", טען אז בחום ז'אן ד'אורליאן. חסידיו נשבעים כי נשיא קרן סנט לואי רודף את הרוזן מקנאה.

"ז'אן ד'אורליאן גדל אל תוך המחויבות המשפחתית כלפי צרפת. צרפת היא המהות שלו והגורל שלו. כאן הוא חי. כאן הוא מגדל את ילדיו. לואי דה־בורבון, לעומתו, מתגורר במדריד. הוא רק קופץ לצרפת מדי פעם. מה שחשוב לו, זה להגן על המורשת של סבא־רבא הגנרל פרנקו. הוא לא באמת רוצה לגור כאן. גם ז'אן כריסטוף בונפרט הוא לא באמת יורש פוטנציאלי. נפוליאון זה הרי לא משפחת מלוכה. אני לא חושב שיש לו באמת שאיפות כאלה. הוא מגלם את הזיכרון של נפוליאון. בזה הוא בעצם מתעסק", עוקץ ז'ראר פול בעדינות.

נפוליאון ובניו

אכן, כשמדברים על יורשים פוטנציאליים, ז'אן־כריסטוף נפוליאון בונפרט הוא כנראה זה שהכי פחות מכוון מטרה. אבל גם כאן, הכל יחסי. "נסיך נפוליאון" מצא את עצמו בתפקיד היורש הפוטנציאלי כבר בגיל 11! סבו החליט "לקפוץ דור" בהעברת התואר הנכסף. הוא חשד שעמדותיו הרפובליקניות־דמוקרטיות־סוציאליסטיות של בנו - אביו של ז'אן־כריסטוף - לא ממש תואמות את הייעוד הקיסרי. גם ההחלטה של הבן להתגרש, רחמנא לצלן, ללא אישורו של הסב, תרמה כנראה לצעד יוצא הדופן של העברת התואר ישירות לילד הצעיר.

ההחלטה של הסב הוכיחה את עצמה פוליטית. ז'אן־כריסטוף תמך בניקולא סרקוזי בבחירות של 2007, וגם סיפר לתקשורת כי הוא קרוב בדעותיו לתוכניתו הכלכלית (הקפיטליסטית) של הנשיא עמנואל מקרון. כל מה שמצופה כנראה ממומחה פיננסי שעובד בסיטי של לונדון.

הנסיך הצעיר לא ממש טורח להתבטא ברשתות החברתיות. הוא כמובן לוקח ברצינות את הטקסים השנתיים ב"אינווליד" בפריז - שם קבור נפוליאון הראשון - אבל לא מקדם אג'נדה לשיקומה של המונרכיה. אחד הפוסטים הבודדים בחשבון האינסטגרם הפתוח של ז'אן־כריסטוף, הוא סרטון וידאו קצר שמראה אותו לצידם של הנשיא מקרון ואשתו בריז'יט, בטקס לציון מאתיים שנה למותו של נפוליאון הראשון. כצאצא ישיר של נפוליאון, ז'אן־כריסטוף שיחק באירוע ההוא את תפקיד המארח.

ז'אן־כריסטוף - או בשמו המלא ז'אן־כריסטוף לואי פרדיננד אלבריק נפוליאון בונפרט - הוא אצולה מכל צד, איך שלא תסתכלו על זה. מעבר לייחוס הנפוליאוני, הוא צאצא של שושלת הבורבונים, של שושלת האורליאנים, של משפחת המלוכה הבלגית, ושל בית המלוכה ההאבסבורגי של אוסטריה. אחרי לימודים בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארוורד היוקרתית, עבר ז'אן־כריסטוף לעבוד בלונדון, בבית השקעות ידוע.

בכלל, החיים שלו הם לפני ולפנים בבירה הבריטית, כלומר בצידה השני של התעלה. מן הסתם, נפוליאון הצעיר לא באמת מצפה להפוך יום אחד למלך, או לקיסר. הנמכת הציפיות הזאת לא מונעת מ"הנסיך הענק" (גובהו 198 סנטימטרים, שני ראשים לפחות מעל נפוליאון המקורי...) לחיות את חיי חוג הסילון. תמונות החתונה שלו לפני ארבע שנים שטפו את הצהובונים באירופה, כמו גם ההודעה על הולדתו של הבן הראשון שלו לפני שנה, "יורש חדש לשושלת בונפרט".

למרות הברקזיט, אשר קירר את היחסים בין פריז ללונדון, חובבי היסטוריה יגידו כי לא במקרה מתגורר נסיך נפוליאון שלנו בבירה הבריטית.

ב־1870 מחליטים הצרפתים להשליט משטר רפובליקני בצרפת - מה שמכריח את המונארך האחרון נפוליאון השלישי לצאת לגלות באנגליה. בנו היחיד, הנסיך פיליפ, מקווה לעשות לעצמו שם, ולהוכיח את עצמו בשדה הקרב. הוא מבקש מהקיסר האוסטרי להצטרף לשורות הצבא שלו כדי להילחם נגד הטורקים, אבל הקיסר האוסטרי מסרב.

הנסיך האימפריאלי לא מוותר, הוא מתחנן למלכה ויקטוריה שתיתן לו להילחם בשורות הצבא הבריטי, ומצטרף בסופו של דבר לכוחות הבריטיים שלוחמים בדרום אפריקה נגד שבט הזולו. הסאגה מסתיימת בטרגדיה. הבריטים בורחים מלוחמי זולו העזים. רגלו של הנסיך נתקעת ברתמת הסוס, והוא נופל. עשרות לוחמי זולו מתנפלים עליו והורגים אותו, וכך גם את התקווה של הבונפארטיסטים שהנסיך האימפריאלי יחיה את השושלת. שגרירי צרפת בדרום אפריקה נוהגים לבקר במקום נפילתו של הנסיך ביום השנה למותו. הבונפארטיסטים של עכשיו מקווים שיום יבוא, וגופתו של הנסיך הטרגי תוחזר לקבורה בצרפת.

האצולה מחייבת

המהפכה הצרפתית עלתה למשפחות האצולה בדם. ובעצם, מרבית אלה ששרדו היו אותם אנשים שהצליחו לברוח מצרפת לאנגליה. מאז המהפכה של 1789, המושג מלך הפך לסדין אדום בעיני רוב הצרפתים, ובמערכת החינוך הציבורית מקפידים כבר דורות להנחיל לתלמידים את "ערכי הרפובליקה". תוארי אצולה עדיין מועברים מאב לבן, אבל אין להם שום משמעות חוקית. ובכל זאת, עבור שכבה מסוימת בציבור, יש חשיבות עצומה למילת השעבוד הקטנטונת "דה" בשם המשפחה של מאן דהוא, אשר מסמנת את בעליה כחבר במשפחת אצולה. מעין סנוביזם צרפתי.

אם לפשט את הדברים, נסיך חשוב יותר מדוכס, שחשוב יותר ממרקיז, שחשוב יותר מרוזן, שחשוב יותר מוויקונט, שחשוב יותר מברון. בצרפת כבר לא מחלקים רשמית תוארי אצולה כבר מאה וחמישים שנה, אבל במשפחות האצולה מקפידים הקפדה יתרה על כללי ירושת התארים. כך למשל, בנו של לואי דה־בורבון - שגם לו קוראים לואי - מתכבד מאז הולדתו בתואר דוכס בורגויין.

בנו הבכור של ז'אן ד'אורליאן, גסטון, מתכבד בתואר נסיך אורליאן. משפחות המלוכה וההיסטוריונים עוקבים בקפדנות אחרי חלוקת התארים. בצרפת אין משטרת תארים, אבל המורשת מחייבת. משפחות האצולה בצרפת קשורות כולן בקשרי דם ונישואים עם משפחות אצולה אירופאיות אחרות, ואין זה מקרה כנראה שנסיך נפוליאון התחתן עם אולימפיה, בת למשפחת אצולה אוסטרית־בווארית, ונינתו של הקיסר האוסטרו־הונגרי האחרון.

יחסי האהבה־שנאה של הצרפתים למלוכנות ולאצולה צצים מדי פעם גם במערכת הפוליטית. התקשורת בצרפת השתוללה ב־2016, כאשר חברת הפרלמנט מאריון מארשל לה פן - אחייניתה של מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן - השתתפה בכנס של מלוכנים. מתנגדיו של הנשיא מקרון, למשל, מאיירים אותו לא פעם כשכתר על ראשו, ולא מדובר במחמאה. בלי קשר, במעין בדיחה של ההיסטוריה, נשיא צרפת נושא באופן מסורתי גם בתואר "נסיך משותף" של נסיכות אנדורה השכנה, ואמור לבקר ב"ממלכה שלו" לפחות פעם אחת בכל מנדט.

כמו ז'אן ד'אורליאן, לואי דה־בורבון נזהר מלקרוא פומבית להשבת המלוכה, שהרי זה לא "פוליטיקלי-קורקט". ההתייחסות שלו לאפשרות הזאת מעודנת וזהירה. "כיורש הלגיטימי של מלכי צרפת, הנסיך עומד לרשותה של צרפת אם תרצה לחזור למשטר המסורתי שלה, אשר הפך אותה בזמנו לאומה גדולה. הוא תומך בשיקומה של המלוכה, ככל שזו תוכל לסייע לצרפת להתמודד עם אתגרי המאה ה־21", מוסרת לנו המזכירות של לואי דה־בורבון. ברור לו, כמו לשני היורשים האחרים, שהמודל של מלוכה אבסולוטית אינו רלוונטי לימינו, אבל מונארכיה חוקתית - למה לא? איש הרי לא חושד שבריטניה, למשל, עם המלך צ'ארלס שלה ושלל הנסיכים והנסיכות שם, אינה דמוקרטיה יציבה.

"מוסד המלוכה הוכיח את עצמו במשך מאות שנים. יש אלו שרואים בו מוסד קשיח וחסין לשינויים. אבל לאמיתו של דבר, היכולת שלו להשתנות ולהתאים את עצמו לזמנים חדשים יכולה להפוך את מוסד המלוכה לכלי רב־תכליתי בשירותם של צרפת והצרפתים, ולא חשוב באיזו תקופה אנחנו נמצאים. בשמונה המאות האחרונות, המלוכה השתנתה והתפתחה. מממלכה פיאודלית אל מונארכיה תחת חוקה. אם מוסד המלוכה ישוקם ויוחזר, הוא יותאם ללא ספק לרוח הזמן", נמסר מטעמו של לואי דה־בורבון.

ויש לו עוד נימוקים. "שנות המלוכה היו ללא ספק תור הזהב של צרפת. המלוכה, אפשר לומר, 'עיצבה את צרפת'. ההיסטוריונים מודים בכך. המונארכיה היא צורת הממשל הארוכה ביותר לאורך ההיסטוריה של צרפת. אנחנו מדברים על כמעט 1,000 שנים, שכוללות את רגעי התהילה העשירים ביותר שלנו, כפי שמעיד ארמון ורסאי. העיקרון המלוכני עדיין קוסם לצרפתים. אנחנו הרי רואים איך הצרפתים עוקבים בלהיטות אחרי חדשות משפחות המלוכה באירופה, בעיקר בקרב שכנינו האנגלים ובמונאקו. ברור שמלוכה תביא איתה יציבות, אחדות וזיקה מחודשת למורשת - אותן פונקציות שצרפת כה נזקקת להן".

הקשר הישראלי

ישראל והיהדות הן סוגיות רגישות עבור שלושת היורשים שלנו. בסוף המאה ה־19, בעיצומה של פרשת דרייפוס, קמה בצרפת תנועה לאומנית בשם Action Française ("פעולה צרפתית"). בהשפעתו של הוגה הדעות השמרן שארל מוראס, הפכה התנועה האנטי-דרייפוסארית הזו לקבוצה מלוכנית, צבועה בגוונים אנטישמיים. בתקופת מלחמת העולם השנייה הלכה והתגברה הטרמינולוגיה האנטישמית של הקבוצה.

ז'ראר פול טוען כי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התנערה התנועה מהאג'נדה האנטישמית שלה, אבל חיפוש קצר בגוגל מגלה מציאות מורכבת יותר. קבוצות קיצוניות במיוחד בתוך התנועה מחוברות עדיין לדמויות אנטישמיות ידועות ולמכחישי שואה.

התנועה בכללה ממשיכה להניף את דגל המלוכה, ואפשר לומר שזאת הפלטפורמה המרכזית היום לתומכי המונארכיה בצרפת. חבריה - בין שלושת אלפים לארבעת אלפים פעילים, כך מעריך ג'ראר פול - רואים בז'אן ד'אורליאן את היורש האמיתי. בשבוע האחרון של אוגוסט ארגנה התנועה מחנה קיץ לכ־400 צעירים. "אנשים צעירים מתעניינים במונארכיה, כי הם מרגישים רחוקים מהמערכת הפוליטית שלנו. הם עייפים מהשבר החברתי העמוק, ומחפשים אידיאל חדש".

אבל מהו בדיוק האידיאל החדש הזה? "האג'נדה האנטישמית בזמנו, בתקופת דרייפוס, היתה קשורה בעיקר לזהות הקתולית של התנועה. הם שאפו לצמצם את השפעתם של היהודים. אבל כל זה כמובן מאחורינו. בשנים האחרונות אנחנו מקיימים דיאלוג עם יהודים-צרפתים משפיעים כמו עורך הדין ויליאם גולדנדל והעיתונאית אליזבת לוי", מספר לי ג'ראר פול.

"הצרפתים עוקבים בלהיטות אחרי חדשות משפחות המלוכה באירופה, בעיקר בקרב שכנינו האנגלים ובמונקו. ברור שמלוכה תביא איתה יציבות, אחדות וזיקה מחודשת למורשת - הפונקציות שצרפת כה נזקקת להן"

חשוב לסייג את דבריו. תנועת Action Françaiseמזוהה בצרפת עם הימין הקיצוני הקשה, והקהילה היהודית בצרפת באופן כללי מתרחקת מהם כמו מאש. לא בגלל המדיניות המלוכנית שהם מקדמים, אלא לאור התפיסות הלאומניות של התנועה, בעיקר נגד המוסלמים בצרפת. מנגד, בקהילה היהודית לא מתנגדים לקשרים ולדיאלוג עם היורשים הפוטנציאליים. מנהיגי הקהילה בירכו, למשל, על ביקורם לפני שנתיים של ז'אן ד'אורליאן, אשתו וחמשת ילדיהם בבית הספר היהודי אור התורה בטולוז. אותו בית ספר שאיבד שלושה מתלמידיו וכן מורה בהתקפת טרור קשה בשנת 2012.

לואי דה־בורבון מעולם לא ביקר בישראל, אבל אינו מסתיר את שאיפתו לבקר אצלנו. לואי התשיעי - "המודל שלו" - היה אחד מהמלכים האדוקים ביותר בצרפת, עד שזכה לכינוי "לואי הקדוש". אבל האדיקות הזאת עלתה לנו, היהודים, בדם. תחת שלטונו של לואי התשיעי נשרף התלמוד בפריז, ויהודי צרפת גורשו מכל נחלות המלך. באחד משני מסעות הצלב שערך לואי התשיעי הוא הגיע קודם לעכו, ואחר כך לקיסריה. את שרידי חומת הביצורים המרשימה שהקים לואי התשיעי בקיסריה, עם המגדלים ואשנבי הקשתים שלהם, אפשר לראות עד היום, בביקור בפארק הארכיאולוגי.

"לנסיך, כמו לכל הקתולים, יש זיקה גדולה לארץ הקודש. אלו הם השורשים של הדת שלנו ויסודות הציוויליזציה שלנו. כמו כל אלה שעדיין לא הגיעו לשם, הנסיך חולם בכל מאודו לבקר בישראל", כך אומרת לי המזכירות של לואי דה־בורבון. דוכס אנז'ו, כך נראה, אולי היה מעדיף שמישהו אצלנו ירים את הכפפה.