שונאים ללא הפסקה: האיבה התל־אביבית לשונה היא לא דבר חדש

סיפר לי מישהו כי באי אלו משקים, כמו זה של רוני, היו החברים מתארגנים בשבתות, לא כל שבת, לוקחים מקלות של טורייה - בלי להב הברזל, רק המקל - ויוצאים לירושלים כדי להכות חרדים. נכנסים לשכונות שלהם, מאה שערים למשל, ומכים. 

האיש נטוע עמוק בחולדה שאותה עזב, ורוני הוא רון חולדאי. הוא דווקא ריחם עלי ואמר את הדברים כדי להרגיע אותי שמה שאני מכנה פוגרום מוצאי יום כיפור בתל אביב הוא אירוע פחות חמור ממה שהיה נהוג בעבר. ההתנפלות על המתפללים נעשתה בדם קר ומתוך מחשבה תחילה, ובכל זאת אותם "חוליגנים", כלומר אותם בריונים, היו צריכים לעבור הכשרה נפשית אידיאולוגית ארוכה לפני שהיו מסוגלים להסתער על קבוצות מתפללים בחוצות העיר. זה מעלה את השאלה המדוברת בכל מקום לגבי "השנאה".

שנאה במחוזותינו היא דבר מוכר, וגם שנאה יוקדת עם תקוות ש־Z ,Y ,X ימצאו את מותם בדרך זו או אחרת. אבל ככל שאני מנתח את שנאות העבר לאישים שונים ולקבוצות אוכלוסייה, אני לא זוכר שנאה ששוברת את כל הסקאלות. שנאה מעוורת שלא מאפשרת דיון רציונלי, שיח תרבותי, גם תוך כדי "שנאה". לפני שמנסים לנתח את אופי השנאה הנוכחית, שהוא ייחודי, כמה דוגמאות. ידיד מלומד כותב ב"הארץ": "מעולם לא נחשפנו לברבריות היהודית כפי שאנחנו נחשפים לה בשנה האחרונה". "ברבריות יהודית", ביטוי מסוכן. בזמן שהם השתוללו ברחובות, בכבישים, ירקו פסוקי שטן נגד הממשלה, הגיב הציבור השמרני המורכב מאנשי ימין ודתיים במתינות והכלה שהפתיעה גם אנשי שמאל קיצונים. הכותב, דרך אגב, באופן מפתיע איננו אכול שנאה כלל באופן אישי.

אברום בורג משתמש בפתח מאמר חשוב במעוז השנאה בביטוי "הצד היהודי האפל". מתעסקים רק בצד הדמוקרטי, אבל מבחינתו הגיע הזמן לטפל בצד "היהודי", הרי מגילת העצמאות הצפינה בטקסט את החורבן הגלום ב"מדינה יהודית" או במדינת העם היהודי וגו'.

איש אקדמיה, פרופסור ידוע, כתב על שמחה רוטמן תחת הכינוי "רוטמנוויילר", ואת ציבור הבוחרים שמתארגן לרפורמה במערכת המשפט שיקץ ופסל את זכותו לשינויים במערכת המשפט משום שאיננו ראוי לכך. בלשון המעטה. כתבתי לו, כי "הצבר כדמות אינטלקטואלית הוא חלש עוד יותר מדמות העבר ההרואית שלו עם כל תחושת העליונות השוביניסטית". ציינתי שאני רואה ריקבון. אפשר להבין כשטוענים את כל זה נגד הימין, גם אם לא מסכימים. אבל רוטמן הוא "שרץ", לדבריו, ואני בטוח שיש ביטויים יותר גרועים.

עוד פרופסור עם שם נפוץ מדי כתב בתגובה למכתב שהפיץ פרופ' גדעון ביגר, ובו האשים את חבריו באטימות מוחלטת, כי "שר המשפטים הוא אויב שלי", "אלחם בו עד טיפת דמי האחרונה", "עד שהוא וחבריו ילכו מהארץ הזאת. גם בכוח".

השאלה אם השנאה הפוליטית של העבר, גם העבר הרחוק, דומה. כמו ש"ימי צקלג" הוא ספר הדקדוק הפנימי של דמות הצבר, "זכרון דברים" של שבתאי הוא ספר הדקדוק הפנימי של צאצאי תנועת העבודה, ובייחוד האגף השמאלי שלה. לא להאמין כמה שנאה מאפיינת את האנשים העושים את שחיית הבוקר, צהריים וערב שלהם בים המוות: ויכוח קולני "בעניין רצח ארלוזורוב הסתיים בכך שאביו של גולדמן קם ממקומו ובפנים אפורות מחימה ומשנאה היכה בכל כוחו בשולחן וצעק 'פשיסט מלוכלך! רוצח! לכו אל היטלר!'... וראובן, ששפתיו וידיו רעדו מהתרגשות, שכן מעולם לא התקוטט ולא גידף איש, צעק אחריו 'קומוניסט! מנוול! שטן! אתם רצחתם אותו! אתם רוצחים את כולם!'".

השנאה נגד אריק שרון ומנחם בגין טרם קוטלגה. תל אביב של יעקב שבתאי מכילה בקרבה שנאות ששום חוקר של העיר לא ירד לעומקה והיא מקננת בנשמת תושביה הוותיקים וצאצאיהם: מדובר ב"שינוי פני האוכלוסייה בעיר, אשר תוך שנים מעטות התמלאה ברבבות אנשים חדשים, שבעיניו של גולדמן לא היו אלא זרים שפלשו לתוכה והפכו אותו עצמו לזר, אבל ההכרה הזאת לא הצליחה לרכך את השנאה שרחש לאנשים החדשים הללו ואת תחושת חוסר האונים והחימה שהקיפו אותו נוכח המגיפה הזאת, המשנה ומפוררת את הכל, אלא להיפך, השנאה והיאוש חלחלו בו מרים מתמיד וליבו את געגועיו...". שבתאי כתב את זה בשנות ה־70 תוך שהוא חושב על סביבתו בעשורים הקודמים, הרבה לפני "המהפך". יש לזה הסברים, אבל למה להיכנס לזה.

איזו מדינה

השאיפה היא כבר לא "מדינת כל אזרחיה" שבה אזרח אמור ליהנות מזכויותיו, גם כיהודי. השאיפה כעת היא פשוט "מדינה אנטי־יהודית"

מה שמתנגדי הרפורמה רוצים זה משטר לא מתפקד; הם לא רוצים דמוקרטיה כי דמוקרטיה זה משטר מתפקד, וביסודו חזק יותר ממשטרים טוטליטריים. כבר לא צריך לעסוק בניחושים כיצד נראית דמוקרטיה לא מתפקדת. רואים את זה בעיקר בארה"ב. זה לא רק שהקונגרס כל הזמן על סף גדיעת פעילות הממשל, על ידי עצירת התקציבים. הרפובליקנים מסוכסכים בתוך עצמם וחסרי קשב לבעיות שחורגות מעולמם הסגור. הדמוקרטים הפכו את מערכת המשפט לנשק פוליטי דרוך ולא נצור כאשר כל כמה זמן צץ עוד כתב אישום נגד הנשיא לשעבר טראמפ. הופכים באופן ברור את מערכת אכיפת החוק לכלי פוליטי. אדם כמו רוב מאלי מטופח ככלי דיפלומטי בידי הממשלים הדמוקרטיים, ובשנתיים האחרונות סבבו את פעילותו בנושא הגרעין האיראני "מומחים" לנושא האיראני שלא היו אלא סוכני השפעה איראניים. כך לפחות עולה מתחקיר שהתפרסם בתקשורת.

פרשנים מפסגת הזרם המרכזי כבר קושרים את המרוץ לנשיאות של שני מקרים גריאטריים, ביידן וטראמפ, למושגים של שקיעה וקריסה, כפי שקרה בבריה"מ בעידן של ברז'נייב וממשיכיו, אנדרופוב וצ'רננקו. יחד עם צרפת, בריטניה וגרמניה - אנחנו מקבלים תמונה של משטרים מערביים שקוראים לעצמם "ליברליים", אבל למעשה אלה משטרים שהפכו את מדינותיהם לחלשות, נסוגות, ובעיקר משדרות תבוסתנות ופייסנות כלפי משטרי הכאוס הבינלאומי. מומלץ מאוד לקרוא את ספרו הקלאסי של אליסטר הורן "כך נפלה צרפת". צרפת לא קרסה באבחת המגל של יוני 1940, אלא לאורך עשור של עיוורון, שחיתות, ריקבון מוסרי, תנועות ימין שהזדהו עם הנאצים, אויבי צרפת ותנועות שמאל שחתרו נגד בניין הכוח הצבאי וכרסמו במודע בחוסן הלאומי.

50 שנה חלפו. כיצד ניצחנו ב73 למרות פוליטיקאים וגנראלים כושלים? הסידרה המצויינת ״האחת״ מספקת תשובה ברורה- רק בזכות הנשק הלא קונוונציונלי שלנו - רוח הלחימה, הרעות, והאמונה בצדקת הדרך. בדקות הסיום הטיס אלוף (מיל) גיל רגב נותן לנו אגרוף בבטן. נתניהו לוין גנץ לפיד אנא מכם צפו והתעשתו! pic.twitter.com/MWvveTuWcM

— yehuda shaffer (@ShafferYehuda) September 23, 2023

מול התופעות האלה של דמוקרטיות לא מתפקדות, ישראל מייצגת מודל אחר, אולי מודל חדש. בכל העולם המערבי יש השתלטות עקרונית וערכית של השמאל. כשהימין בשלטון הוא לא ממש משנה את המגמה. בישראל יש מגמה הפוכה שמתקרבת להגמוניה של הימין, והשמאל במצב של איבוד תקווה לחזור בדרכים דמוקרטיות לשלטון. התחזקות הימין בחברה הישראלית היא חלק גדול מהסיבה שהשמאל הבינלאומי שונא אותה. השמאל הישראלי תמיד ילך בעקבות הזרם העולמי.

זה חשוב בעיקר משום שהאיום הגדול על משטרים דמוקרטיים הוא מבחוץ. השמאל בישראל, שהיה פעם רחב אופקים, וכל ענן וכל סופה בבורמה או בקוריאה עניינו אותו, הפך לאוסף אליטות שהדבר המאפיין אותן הוא כוח וחומרנות; כמאמר שם ספרו של פרופ' יונתן שפירא, "עילית ללא ממשיכים". שהרי מי היו בני העילית החלוצית ששלטו בצמרת מפא"י והממשלה עד 1974, שאז עלו לגדולה רבין ופרס? הם היו חלוצים, מהפכנים, שהקימו יישובים מבראשית ומפעלים חברתיים ולאומיים שהגיעו לשיאם בהקמת המדינה ב־1948. הם ודאי לא העלו בדעתם שישבו שופטים בישראל ולא ימצאו את הידיים והרגליים שלהם בסוגיית מקור הסמכות והריבונות של המדינה היהודית. ממשיכיהם הם גנרלים בצבא שסוחבים על גבם מחדלים ומבקשים להסיח את הדעת מהבעיות המקצועיות בצה"ל של היום, ואנשי עסקים, מנהלי בנקים בדימוס ובפועל, אילי תקשורת ופרסום מפוחדים, אוליגרכים עם מיליציות שלובשות חולצות חומות־זית.

כדי להתמודד בעולם שסדריו וכלליו המקובלים בתחום ההסדרים הבינלאומיים מאז מלחמת העולם השנייה הולכים ונפרעים, הולכים ונפרמים, המשטרים הדמוקרטיים נזקקים לממשלות מתפקדות; בעיקר ממשלות שמוכנות להתעמת ולנקוט צעדים דרסטיים לפעמים, שכוחות תוקפניים ואנטי־דמוקרטיים מעריכים מראש שהן לא יעזו לנקוט. אז למה השמאל, עם כל התנגדותו לממשלות ימין, מבקש להכניס את הממשלה למצב של חוסר תפקוד ולהחליש את המדינה דווקא בעת שמתחייבת הרתעה מגובה בחוסן ובלכידות?

כמה שמות עולים על הדעת כמייצגים את המגמה: אלופים ורבי־אלופים דוגמת גיל רגב, שממליץ למעשה על סירוב לשרת בצה"ל; אהוד ברק, שמשתוקק לשפיכות דמים פנימית; רוני, שאוסר על תפילות יהודים בפרהסיה לפי המסורת היהודית מדורי־דורות ופוגע קשות בעיקרון דמוקרטי עליון והוא חופש הדת; וגנץ הנרפה, שתמיד יסיט את הוויכוח אל עבר נתניהו ולא יתייצב אף פעם על רגליו האחוריות.

הדבר נובע מקוצר הראות של השמאל לגבי הקשר עם האמריקנים. לא משנה שאמריקה שוקעת, ישראל צריכה קודם כל להשקיע את הונה בעוד מטוסי F35. כ-90-80 מיליון דולר לחתיכה. וששייקה ברקת או חבריו או בניו וחבריהם יקבלו מזה חתיכה. הדבר הנוסף - עולם מדיניות החוץ והביטחון שלהם מסתכם בפלשתינים, אבל עיקר מעייניהם הוא כלפי פנים.

כל דבר נמדד בתועלת הפנימית שלו, והברית עם הפלשתינים דרושה כדי לחבר לשמאל את ערביי ישראל, ויחד עם האמריקנים ובג"ץ להפוך את המדינה היהודית ללא־יהודית בפועל. תשכחו מ"מדינת כל אזרחיה". במדינת כל אזרחיה אזרח אמור לחיות וליהנות מזכויותיו, גם כיהודי. מתברר שאין דבר כזה. זה או מדינה יהודית או מדינה אנטי־יהודית. גם הם מבינים את זה ולשם הם חותרים.

ממש כמו בספרים

הספרייה הלאומית החדשה - המבנה המרהיב שנבנה בישראל זה יותר מיובל - משלבת בין הייטק ללואו־טק, בין העבר להווה, בין הפנים לחוץ

השאלה איך היה. דווקא בסדר, אם בסדר גמור מתייחס לפלא הארכיטקטוני הכי גדול בארץ מאז מוזיאון ישראל באמצע שנות ה־60. זאת הספרייה הלאומית בירושלים, בפינת הרחובות קפלן ורופין הגובלים במתחם השלטוני של המדינה.

כדאי לרשום - בעוד שתל אביב קושרת את עצמה בחבלי שמשון מחוספסים הקשורים בגולות של סיבים ללא יכולת התרה, בירושלים נפתחים באותה שנה, 2023, שני מבנים מיוחדים ויפים שמעצבים את החוץ העירוני לדורות. בנוסף לספרייה, שנראית כמו תיבת נח לספרים, גם בניין בצלאל במרכז העיר. כאן, כשאתה נכנס לסיור בקודש האסתטי הזה אתה עלול להיתקל בבן של לייבוביץ' או בגרוסמן וגם בידידים שיזכו לעבוד כמעשה שגרה בלב היופי הזה. קשה להחליט מה הייטק בפרויקט הזה של הספרייה הלאומית ומה לואו־טק; יש הרבה חיבורים ומיזוגים בין הגבוה לנמוך, כשהלואו־טק זה התכנון, הבנייה, הגימור שעוד לא נגמר.

אמרו כבר שהמבנה מתכתב, בייחוד מבפנים, עם שכנו הוותיק במוזיאון ישראל, היכל הספר? בייחוד הספירלה היורדת אל המצפה שרואים ממנו את סבך המסועים עם הרובוטיקה שמזיזה סלי ספרים וחומר ארכיוני אחר לפי הזמנה. אין מה להיכנס לפרטים. כבר בכניסה יש תחושת זרימה של מעגלים, שלא בהכרח מייצבת את חוש האוריינטציה. זה מה ששמעתי מאחד העובדים, אבל עדיין לא נמצאו שלדים של אנשים שאיבדו את דרכם במבוכים. בכל קטע של המבנה הנהדר יש איזה קיר פתוח למבט אל החיים השוצפים בחוץ.

באולם התצוגה, שמחזק את הרושם המוזיאוני שיש בכמה חלקים בספרייה, אפשר לראות פריטים שלא היו נגישים עד היום לבני תמותה, אלא אם כן הם ראש ממשלה או נשיא של מדינה חשובה. אחד מכתרי דמשק (ארם צובא), למשל, או ספר אוריגינלי של הרמב"ם, או הרומן "שירה" בכתב ידו של עגנון.

את העובדים קצת שכחו - מספר העובדים שהמשרדים תוכננו עבורם היה נכון ל־2010. כיום יש הרבה יותר. התוצאה היא שעובדי הספרייה הלאומית ביום חגם נמצאים על סף התקוממות. אבל זה יהיה מרכז אדיר של חיי תרבות, מוזיקה וכתיבה. כל יום בשנה הקרובה עמוס כבר בסיורים בקצב של 180 ביום, וכל הטיסות מלאות.