אבא, למה אומרים בושה לשופר?

1. "קְרָא בְגָרוֹן, אַל תַּחְשֹׂךְ! כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" - כך לימדנו הנביא ישעיהו במאה השמינית לפנה"ס, ונבואה זו קראנו ביום הכיפורים.

רוב שנותיי אני משתדל לא להתעכב על "הגידולים החלולים והריקניים" כלשונו של אהרן אמיר ז"ל, ולהתמקד בטוב, בהישגים ובאתגרים, ברוח הגדולה, בשינויים ההיסטוריים הכבירים שזכינו להיות חלק מהם. דורות רבים ייחלו לחיות בתקופתנו. חכמינו לימדו שההבדל בין ימות המשיח לזמנם הוא "שעבוד מלכויות בלבד", כלומר עצמאות ישראל.

לכן סברתי שיותר משיש להוכיח ולהגיד דברים "קשים כגידים", נכון יותר לחזק את היסודות הבריאים ובעיקר להראות שיש תקווה לאחריתנו. אנחנו נמצאים בתהליך ארוך של קוממיות, שבמהלכו חווינו עליות ומורדות, בזמן שהקו הדומיננטי הוא עלייה והתקדמות.

"כשירד הלילה לקחה אותה האסירה אל השדה ואמרה לה, 'הקפידי לצום היום כדי שאלוהינו ייתן לך חיים'... וכשסיימו אמרה, 'דודה, למה אנחנו מתפללות?', והאסירה ענתה, 'את יודעת שאנחנו עובדות לאל האחד, לאלוהי ישראל עמך'..."

2. אבל האירועים הקשים סביב תפילת יוה"כ ברחובה של העיר העברית הראשונה הם ציון דרך, ואין לעבור עליהם לסדר היום. כשנכנסתי לתפקידי כשגריר הביאו לפניי אירועים אנטישמיים שהגבנו עליהם בחריפות ובתקיפות.

גם אם הקהילה היהודית באיטליה נחרדה, שמתי לב שהמקרים לא עברו את סף התודעה שלי כאנטישמיים. הבנתי שחיינו במדינה עצמאית ניוונו את החיישנים ההיסטוריים להבחין במה שיהודי העולם חווים כהתקפה על זהותם. אני זוכר מקרה שבו איש ציבור קשר בין יהודים לכסף, מה שגרר סקנדל גדול, גינויים והתנצלויות. ואז נזכרתי ביהודי שקם מתוכנו והשליך שטרות כסף כלפי יהודים בבני ברק. הוא התגאה במעשיו וביקש מחברו לצלמו. אפשר לתאר אקט משפיל דומה כלפי יהודים בעולם?

יהודים מתפללים ברחובה של עיר בעיצומו של היום הקדוש לעמנו, חוזרים על המילים העתיקות שאבותינו ואימותינו מלמלו במרתפי האינקוויזיציה ובאקציות הנוראות במחנות המוות, הפתיחה המצמררת לתפילות יוה"כ: "בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת (עִם) הָעֲבַרְיָנִים", ומייד לאחר מכן "כָּל נִדְרֵי...".

ילד הייתי, וממקום מושבי ראיתי את אבי עם זקני הקהל עומדים שחוחים על הבימה, ובמנגינה עתיקה שיצאה מליבם צירפו את אלוהים ("המקום ברוך הוא") לבית דינם כדי להתיר לכולנו להתפלל עמהם מבלי לבדוק בציציותיהם ולחשב חשבונות. בכל שנה הייתי רועד ונרעש מגודל המעמד.

על כל נדרי

3. בתקופת האינקוויזיציה הספרדית יהודים שנאנסו להמיר את דתם השתמשו ב"כל נדרי" כדי להתיר את נדריהם לכנסייה הנוצרית. הנה עדות במשפטו של יהודי מומר מאראגון על סתיו 1469: "בעונת הענבים והתאנים היו... יוצאים אל המטעים... מטיילים הלוך ושוב במטעים ולא עבדו כל היום... היה אפשר לראות על פרצופיהם שהם כמעט מתעלפים או מתים. לא אכלו כל היום... כמה מהם הלכו יחפים... הם אמרו תפילות יהודיות...". מומרת אחרת העידה על דודתה, ויולנטה אלווארס: "כשירד הלילה לקחה אותה האסירה אל השדה ואמרה לה, 'הקפידי לצום היום כדי שאלוהינו ייתן לך חיים'... ואז פנתה אל השמש השוקעת, חשפה שערה ודקלמה תפילות... והעדה חזרה על המילים. וכשסיימו אמרה, 'דודה, למה אנחנו מתפללות?', והאסירה ענתה, 'את יודעת שאנחנו עובדות לאל האחד, לאלוהי ישראל עמך'...".

4. ואז, כ־500 שנים מאוחר יותר, במדינתנו העצמאית, מגיעים יהודים ולעיני כולם הורסים ושוברים ומתפרעים, מושכים בטליתות, מפזרים סידורים, מכנים בכינויים נוראיים וצורחים "בושה" בתפילת "כל נדרי" ו"בושה" ב"נעילה". היו מתפללים שקיבלו מכות. באחד הסרטונים ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה: "אבא, למה הם אומרים בושה לשופר?". כיצד נכנה תקרית דומה בעולם? על אחוז אחד מהחרפה הזאת בניכר יצאנו בחריפות כתופעות אנטישמיות. הניסיונות להבין ולהציב את האירוע בהקשר מסוים הם תוספת חרפה, מכיוון שהם מצדיקים את התוקפן.

ראש העירייה לא הסכים לגנות, "כי לא היתה אלימות", ולדבריו "היתה פרובוקציה". יאיר לפיד: "הגיעו הנה מבחוץ גרעינים משיחיים וגזעניים שמנסים לכפות עלינו את הגרסה שלהם ליהדות". ושום גינוי לחרפה. תנוח דעתך, יאיר, איש לא כפה דבר; אנשים הגיעו מרצונם החופשי, בוגרים כמוך לבחור את "הגרסה שלהם ליהדות". גם בני גנץ לא התרומם לגודל המעמד ושחרר הודעה שהאשימה את רה"מ בנימין נתניהו. כמובן. הסיבה לרפיסות הגינויים נמצאת אולי בדברי מנהיגת המחאה, שקמה ברסלר: "הקיצונים הכהניסטים המשיחיים החליטו לפתוח נגד עם ישראל במלחמת דת דווקא ביום כיפור... לכל המבולבלים – זו לא יהדות". כמה נמוך, אוי לחרפה. הכינוי "מבולבלים" היה אזהרה לפוליטיקאים.

האיסור שלא היה

5. ובכן, בתשובת העירייה לביהמ"ש לא נידונה התפילה עצמה ברחובה של עיר. יתרה מזו, העירייה כתבה במפורש: "בכל מקרה רשאי כל המעוניין בכך לקיים תפילה במרחב הציבורי, ללא כל צורך באישור העירייה". פסק הדין לא אסר תפילה בהפרדה במסורת ישראל העתיקה. הדיון נסב על המחיצה בלבד ועל כך ש"לא תתקיים כל הפרדה מגדרית באמצעיים פיזיים", כלומר מחיצה חזקה החוסמת את המעבר במרחב הציבורי. בשנים עברו מיעוט (מאות אחדות) התפלל משני עברי המחיצה ואילו הרוב, כ־2,000 איש ואישה, התפללו במעורב.

בפעם הזאת כובדה החלטת העירייה וביהמ"ש ולא הוצבה מחיצה. גם המשטרה אישרה שלא היתה מחיצה. מעל הרחבה התנופפו ברוח דגלי ישראל שסימנו באופן סמלי את המרחב עבור מי שחפץ להתפלל בנפרד. הדגלים לא חסמו דבר. במסכת סוכה לימד רב אחא בר יעקב: "כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – אינה מחיצה". ורש"י הסביר: "ברוח מצויה – שהרוח מוליכה ומביאה". בלשוננו, כשהמחיצה מתנופפת ברוח רגילה די בכך לפוסלה מלהיות דופן של סוכה, משום שאינה מפרידה בין החוץ לפנים.

הסוכה קוראת לצאת מהבית המוגן אל הבית הארעי בתחילת החורף, כדי ללמדנו שלא כל מה שנראה יציב הוא אכן קבוע. הכל חולף, ומה שמחזיק את קירות הבתים הוא אותה אמונה המחזיקה את מחיצות הסוכה השבריריות. "צילא דמהימנותא" מכנה ספר הזוהר את הסוכה, צל האמונה. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת - שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ; אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר - שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". הקביעה העתיקה הזאת נפתחת ב"שיר המעלות", ואכן צריך להתעלות מעל המציאות כדי לראות מה באמת קבוע ומה חולף בחיינו.

הפורעים לא התעניינו בדקויות אלה; הם רצו להראות למתפללים שלא יוכלו להנכיח ברחוב את מעמד התפילה בציבור. כך חיללו את היום הקדוש, חיללו את השם וגרמו מפח נפש וצער לרבים בעם, שהבינו כי המחאה עזבה מזמן את הנושא המשפטי והגיעה לשורש: זהותה של המדינה. לשמחתנו, הרוב הברור בתוכנו בוחל בניסיון לסכסך בינינו סביב מסורת עמנו העתיקה. מכוחה נודעת לנו חיים, כפרטים וכעם.