הראש בריאד, הרגליים בג'נין

סעודיה. הטבעיות שבה דיברו נשיא ארה"ב וראש הממשלה על נורמליזציה בין ישראל לסעודיה היתה מדהימה. כמו שאמרו בעצמם, רק לפני עשור זה נדמה היה כמדע בדיוני. כעת, כך העריך גורם מדיני בכיר, יש סיכוי של יותר מ־50 אחוז שיושג הסכם.

הסכם כזה יהיה מבורך, בוודאי, אך מחויב לדון בתנאיו. לשלושה מהם יהיו השלכות דרמטיות, לא פחות, על ביטחון ישראל. הראשון הוא דרישת סעודיה לתוכנית גרעין אזרחית, מה שעלול לפתוח דלת להתגרענות מואצת של האזור. השני הוא דרישתה לשדרוג דרמטי ביכולותיה הצבאיות ההתקפיות וההגנתיות, באופן שיסכן את יתרונו האיכותי של צה"ל. והשלישי הוא הדרישה לברית הגנה סעודית־אמריקנית, שגם לה השלכות מיידיות על ישראל.

כל אחד מהנושאים האלה הוא עולם ומלואו. הדיונים בהם מתקיימים בינתיים בפורומים מצומצמים וסגורים, הרחק מעיני הציבור. רק לפני שנה, תחת ממשלה אחרת, התנהל כאן ויכוח ציבורי סוער על סוגיה זניחה בהרבה - הסכם הגז עם לבנון. חברי הממשלה הנוכחית, אז באופוזיציה, שתו לממשלה את הדם בקשית על כך שהם מסכנים את ביטחון ישראל. הדיון אז היה ראוי, ובסופו התקבלה החלטה. מתבקש לקיים דיון כזה גם כעת, בטרם החלטה, כדי לוודא שהכל ידוע ומונח על השולחן.

להסכם עם סעודיה יהיו מעלות רבות: מדיניות, כלכליות, ביטחוניות ודתיות. אבל יהיו בו גם לא מעט סיכונים, שאי אפשר לבטלם במילים יפות ובטקסים נוצצים. לבנימין נתניהו יש היסטוריה בעייתית בכל הקשור להסתרת מידע חיוני מהציבור: הסכמה ישראלית למכירת צוללות מתקדמות למצרים והסכמה למכירת מטוסי F-35 לאמירויות הן רק שתי דוגמאות, שניתנו תוך מידור והטעיה של מערכת הביטחון.

נתניהו נשמע אופטימי השבוע לגבי האפשרות לרבע את המעגל: גם להגיע להסכם, גם לערוב לביטחון ישראל, גם לגשר על הסוגיה הפלשתינית וגם לשמר את הממשלה הנוכחית. ימים יגידו אם צדק, אבל זה לא יגיע בחינם. ישראל תידרש לשלם מחיר, ולציבור הישראלי מגיע לדעת מראש מהו.
מקלות וגזרים

יו"ש. אסור לטעות: גם הסכם עם סעודיה לא יעלים את הבעיה הפלשתינית. הגדה והרצועה יישארו איתנו לנצח, על כל בעיותיהן שמונחות לפתחנו. העולם היה ויישאר אדיש, מותיר את ישראל להתמודד לבדה. הסעודים אולי יזרקו איזו עצם, אבל לא הרבה מעבר לכך. יהיו רבים בממשלה הנוכחית שיחגגו. הנה, הפלשתינים לא מעניינים אפילו את הערבים שנלחמו עבורם תמיד. במידה רבה זה היה נכון גם בעבר: העיסוק בסוגיה הפלשתינית אפשר לממשלים באזור למרק את מצפונם, ולא יותר. אבל לפלשתינים עצמם זה נתן איזשהו שביב של תקווה שהם לא לבד. כעת, אם ייזנחו סופית, הם יחפשו את הפתרון לעצמם בעצמם.

אי אפשר לטעון שישראל היא המדינה המוסרית בעולם, ואז להעניק חסות לרוצח של חפים מפשע. אי אפשר לצדד בחקירות קשוחות של מחבלים, ואז להתנגד להן כשהן מופעלות נגד רוצחים יהודים

בתקופות אחרות זה עשוי היה להיות פתח לעתיד אחר, טוב יותר, שבו כל הצדדים יירדו מהעץ וידברו תכלס ויתכוונו תכלס. זה לא המצב כעת. הפלשתינים עשו כל טעות אפשרית בעשורים האחרונים והרוויחו ביושר את החשד כלפיהם. גם ישראל הבהירה בכל דרך שאין לה עניין בפתרון המצב, אלא רק בניהולו. זה מתכון לצרות, בוודאי כשהרשות חלשה ועומדת ערב חילופי הנהגה, וכשברקע חמאס ואיראן עושים הכל כדי להבעיר את השטח.

במצב הדברים הזה נדרשת הנהגה נבונה ושקולה, שתדע להרגיע את השטח בשילוב של מקלות וגזרים. נוכחות סמוטריץ' ובן גביר בממשלה מבטיחה שההפך יקרה: הראש אולי יהיה בריאד, אבל הרגליים יבוססו עמוק במחנות הפליטים המדממים של ג'נין ושכם.

בן אוליאל. בחסות שני השרים האלה נכנסה לכנסת לימור סון הר מלך. השבוע היא כינתה בצמד המילים "צדיק קדוש" את עמירם בן אוליאל, שרצח את בני משפחת דוואבשה בשנתם באמצעות בקבוק תבערה שהשליך לביתם בכפר דומא שבשומרון. סון הר מלך היא לא הראשונה שמתבטאת בנושא, אבל היא הרחיקה לכת מכולם בכך שהפכה רוצח נתעב לדמות מופת.

נהוג לא לשפוט משפחות שכולות על דברים שאמרו, אבל סון הר מלך - רעיה שכולה - החריגה את עצמה מהכלל הזה פעמיים. פעם אחת כשנבחרה לכנסת: על נבחר ציבור מוטלת חובה אחרת מזאת שמוטלת על אזרח פרטי. הפעם השנייה חשובה יותר: היא פגעה כמעט בכל מוסכמה אפשרית, ובעיקר (כפי שהיטיב לתאר השר משה ארבל) דילגה בקלילות מעל הדיבר השישי - "לא תרצח".

אי אפשר לטעון שישראל היא המדינה המוסרית בעולם, ולהעניק חסות לרוצח של חפים מפשע. אי אפשר לצדד בחקירות קשוחות של מחבלים שנשלחים למאסרי עולם מרובים, ואז לטעון נגד אותן החקירות ואותם עונשי המאסר כשהם מופעלים נגד רוצחים יהודים. כך מספקת סון הר מלך תחמושת חינם לשונאי ישראל.

סון הר מלך לבדה לא ממש חשובה: היא בעיקר עדות לטרלול שעובר על ישראל. אבל הנושא שווה אזכור, כי יש מי שעלולים להתפתות להאמין שבן אוליאל חף מפשע. למענם כדאי להזכיר שהוא הורשע וערעורו נדחה (כדאי לקרוא את דבריו של השופט השמרן יוסף אלרון), בין היתר כי ידע למסור בחקירתו - לא זאת שבה הופעלו נגדו "היתרים בחקירה" - פרטים מוכמנים שלא היו ידועים אפילו לחוקריו.

בן אוליאל ראוי לשבת כל ימיו בכלא, בדיוק כמו כל מחבל אחר. תנאי מאסרו, לעומת זאת, צריכים להשתנות. אין סיבה שימשיך לשבת בבידוד, והטענה שהוא עדיין מסוכן לא מחזיקה מים. אלא שבן אוליאל עלול לגלות שגם בכלא, מעטים - אם בכלל - ירצו בחברתו: גם לאסירים באגף התורני יש קווים אדומים.

נשים לוחמות. בימים אחרים, סוערים פחות, ההחלטה לפתוח את סיירת מטכ"ל ויחידות נוספות לשירות נשים היתה מעוררת דיון נוקב בהרבה. מחוגי הימין היו בוודאי מסתערים עליה בקלשונים, וטוענים שהיא הוכחה נוספת לחדירת תהליכים פרוגרסיביים מסוכנים לשורות צה"ל.

ספק אם זה המצב, אבל הביקורת ראויה לדיון. החלטת צה"ל נבעה בוודאי מאימת בג"ץ, ומהחשש שתקדים אליס מילר יחזור על עצמו. בצבא העדיפו לפעול בעצמם, בטרם יקבלו הנחתה גורפת פי כמה. כך הם גם יכלו לסייג את ההחלטה בעמידה בתנאים שוויוניים ובמספר מספק של נשים שיאפשרו את קידום התהליך.

צה"ל יידרש לעמוד בכללים שקבע, ולא לעגל פינות. מבקריו יידרשו לבחון את הנושא באופן ענייני, עד כמה שיוכלו. קשה לעשות זאת בכל הקשור למבצעים מיוחדים, שמטבעם חוסים תחת חשאיות. ובכל זאת, במסגרת האפשר, ראוי להזכיר שנשים משרתות כלוחמות במוסד ובשב"כ כבר עשרות שנים, ושגם בסיירת מטכ"ל הנושא נבחן כבר בעבר - כולל המלצה של מפקד היחידה בעבר וסגנו (שצורפה לעתירה לבג"ץ) שהדבר אפשרי ורצוי, ואף פותח אפשרויות פעולה מגוונות נוספות.

לפני שנים לא רבות נרשמה כאן התנגדות גורפת גם לשילוב נשים במערכי ההגנה האווירית, הגנת הגבולות, משמר הגבול ופיקוד העורף. היום הן מהוות 50 אחוז מכלל הלוחמים במערכים האלה, ובלעדיהן הגנת המדינה תיחלש משמעותית. מי שמלין על כך - מוזמן להציע אלטרנטיבה. בהינתן הפטור הגורף לחרדים ולערבים, רצוי לא לתקוף את אלה שמשרתות ותורמות, אלא להגיד להן: "תודה".