חיוך בגודל של הפרלמנט הרומני

בית החולים אסותא בתל אביב הוא המקום שבו יצאתי לאוויר העולם והיכן שסיפור חיי החל. כאורח גוברין יהודאין, במקרה דנן משפחה חזונאישניקית שאליה נפלטתי מרחם אמי, מייד לאחר היוולדי נלקחתי לעיר התורה בני ברק, מתוך תקווה כי לכשאגדל אהיה רשכבה"ג - רבן של כל בני הגולה.

בשונה ממני בר המזל, אבי ואמי לא נולדו בארה"ק, אך זרע קודש הם. אבי נולד בפולין, למשפחת האדמו"ר מראדזין, ואמי נולדה ברומניה, בתו של רבה האחרון של העיירה הרומנית מרקולשט. במילים אחרות, עבדכם הנאמן הוא פריווילג אשכנזי בהשגחת הבד"צ.

גם ראדזין וגם מרקולשט היו בימיהן עיירות יהודיות, כך נאמר לי, ובשתיהן לא נותר ולו יהודי אחד חי. ואף מרקולשט עצמה, קרה הדבר, כיום כבר לא חלק מרומניה אלא ממולדובה.

כרגע אני בקרקוב, פולין. שנים אני מסתובב לי בפולין, אך מעולם לא דרכה כף רגלי ברומניה. לא הרי רומניה כהרי פולין. לפולין הנאצים פלשו, והם אלה שברוב המקרים רצחו את יהודיה, אך לרומניה אף נאצי לא פלש. הרומנים, על דעת עצמם, החליטו להצטרף לנאצים ורצחו מאות אלפי יהודים מבחירתם החופשית. למה? כי בא להם.

"אנחנו לא גנבים!"

בעיני רוחי, נצר למשפחה ענפה שנכחדה כמעט כליל, הם חיות אדם. הקיימת עילת סבירות כלשהי שאי־פעם אסתובב לי ברומניה? מובן שלא. ומתוך שכך, אני עולה על מטוס פולני וטס לבוקרשט.
אם אתה מגיע לבוקרשט, אמר לי פעם דניאל, יליד רומניה שגר בישראל, קח את מלון קפיטול, חדר 407. צריך להיות רומני ויהודי, כך לימדוני רבותיי, בשביל להגיד לכם איזה חדר באיזה מלון לקחת. כל הפרטים. "ברחל בתך הקטנה", כמו שהחרדים אומרים.

אני נוחת בבוקרשט בשלום. מזג האוויר היום, לו חשקתם לדעת, 39 מעלות צלסיוס.

אני מניח את מזוודותיי ב־407 ויוצא לרחוב הקריר.

הרומני הראשון שאני פוגש עונה לשם ניקולאה. ניקולאה הוא בחור צעיר, בשנות ה־20 לחייו, ובצהלה רבה הוא משתדל לצייר לי תמונה ורודה של רומניה. "הצוענים", אומר הוא לי, "עושים לנו שם מאוד רע. הם הולכים למדינות אחרות, גונבים, וכשתופסים אותם הם אומרים שהם רומנים, אבל אנחנו לא גנבים".

טוב לדעת. דרך אגב, שמעתי שבמלחמת העולם השנייה כרתתם ברית עם הנאצים, הנכון הדבר?

"בשנים הראשונות של המלחמה, אבל לא בשנים האחרונות".

למה החלפתם צד?

"כי הנאצים הפסידו, ואנחנו תמיד עם המנצחים".

שמעתי שאז רצחתם הרבה יהודים, זה נכון?

"לא הרבה יהודים. אבל כן, רצחנו הרבה צוענים".

כבר שעתיים לא אכלתי, מעשה שלדעת הפוסקים אסור מדאורייתא, ואני אץ־רץ לכפר על עבירה זו.

מהי המהות של להיות רומנייה? אני שואל את ויקטוריה, חיית אדם יפהפייה שנראית יותר כמו סקנדינבית מאשר רומנית, כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן עץ כשר למהדרין המבורך בוויסקי ובגבינות לרוב.

"להיות רומני אומר שני דברים: הדבר הראשון - זרום עם מה שיש. זה לא משנה אם זה נכון או לא נכון, צודק או לא. אתה פשוט הולך עם הזרם".

אם אני מבין אותך נכון, אני אומר לחיית האדם, מה שאת אומרת יכול להסביר למה רומניה עשתה את מה שהיא עשתה במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות היא הצטרפה לנאצים, רצחה יהודים וצוענים, וכשהנאצים עמדו לאבד את המלחמה היא הצטרפה לרוסים. במילים אחרות, רומניה הלכה עם הזרם.

"בדיוק", אומרת החיה.

מעניין. מה הדבר השני שמגדיר "רומנית"?

"קשרים. לא משנה מה שאתה רוצה להיות, מה שאתה רוצה להשיג, תמיד אתה צריך קשרים. אם אין לך קשרים לא תגיע לשום מקום ברומניה. אתה זקוק לניתוח בבית חולים? אתה חייב להכיר את הרופאים, אחרת תמות, במיוחד אם אתה מבוגר. אתה רוצה תעודת בגרות? אתה צריך שיהיו לך קשרים עם המורים, אחרת סביר להניח שתיכשל. אתה רוצה לסיים את האוניברסיטה עם ציונים גבוהים? אתה צריך קשרים. אתה לא תוכל לראות את הצגות התיאטרון הטובות שמוצגות ברומניה אם אין לך קשרים עם אנשי התיאטרון. לי, למשל, יש כסף, ואני יכולה לשלם כל מחיר עבור כרטיסים, אבל זה לא מספיק. זאת רומניה".

בעברית עסיסית, לו תמהתם, לא אומרים "קשרים" אלא "קומבינות".

להיות או לא להיות רומני

האם את גאה להיות רומנייה? אני שואל את החיה.

"בהחלט לא".

מה היית רוצה להיות?

"נורבגית".

נגיד שיש עכשיו, ממש עכשיו, מלחמה בין נורבגיה ורומניה, ואת מוכרחה להצטרף לאחד הצבאות - לאיזה צבא תצטרפי?

היא שותקת לרגע, חושבת, ואז אומרת: "לצבא הרומני".

מה???

"כששאלת לאיזה צבא אצטרף זה גרם לי לחשוב יותר לעומק, ואמרתי לעצמי: לנו, הרומנים, יש חוש הומור נהדר. זה לא קיים בנורבגיה. הם לא מצחיקים".

הרומנים מצחיקים?

"מאוד!"

תני לי דוגמה.

"קשה לתת דוגמה אם אתה לא מדבר רומנית".

מלצר יפה תואר עובר לידנו. מה זה אומר להיות רומני? אני שואל אותו.

"אנחנו, הרומנים, תמיד נמצא דרך להתחמק מצרות".

האם אתה מתכוון לומר שאתם, הרומנים, תמיד תמצאו דרכים להיפטר מהשטויות שאתם עושים ולהתחמק מעונש, גם אם רצחתם מישהו?

"בדיוק!" קופצת ויקטוריה.

אם אני מבין אותם נכון, רומנים הם בני אדם שלנצח ייפטרו מעונש על כל פשע, כולל רצח, אך לעולם לא יצליחו להשיג ולו כרטיס בודד להצגת תיאטרון טובה.

זה די מוזר לאוזניי, אם כי כנראה זה נשמע הגיוני ומשעשע אם אומרים את זה ברומנית.

ופתאום עולה בי, האדם שהיה אמור להיות רשכבה"ג, מחשבה: היכול להיות שהמדינה הזו היא מקום הולדתו של מה שאנחנו מכירים כ"הומור יהודי"? ביידיש, כמו ברומנית, זה יהיה מובן לחלוטין שמוישה'לה יתחמק ממאסר על שוד, שבר ורצח, ויחד עם זאת הוא בחייו לא יראה אפילו הצגת תיאטרון אחת בהבימה או בקאמרי.

האם הומור יהודי אכן התחיל כאן?

תנו לגדל תרנגולת

התחיל או לא, פָּפָּנָשׁ נוחת לו על השולחן. מה זה פפנש? פפנש הוא מאכל של מלאכי השרת שבגללו, כך יש האומרים, היהודים הראשונים השתקעו ברומניה לפני מאות בשנים. פפנש בבסיסו הינו סופגניית חנוכה, אלא שהנסים שלו הרבה יותר מורכבים. קליפת הפפנש קשה, תוכו רותח ורך, ומעליו ומסביבו ים של שמנת רומנית וריבת תענוגות שהוכנו לפרטיהן מתחת לכיסא הכבוד ברקיע השביעי. לא פחות.

החיה ואני זוללים בתאווה עזה, ושפתותינו מלאות רינה.

וכשבחסדי שמיים הפפנש נח לו בתוך עמקי בטני, אני הולֹך לכיוון הקפיטול, בחיפושי אחרי עוד רומנים.

בדרכי אני פוגש יהודי בא בשנים, איש שומר תורה ומצוות. במילים אחרות, חרדי.

"בוא לבית הכנסת להתפלל בשבת. יש צ'ולנט טוב אחרי התפילה".

איזה בית כנסת?

"הכוראלי".

עוד לא שבת היום, אבל אני הולך לראות את "הכוראלי". לפני הכניסה לבניין אני רואה רכבי משטרה וכוחות ביטחון למיניהם, ועל אחדים מהרכבים כתוב שהם כוחות אנטי־טרוריסטיים.

בית כנסת עצמו יפהפה ונראה כמו היכל מלכות מימים עברו. אלא שאליה וקוץ בה: אם אני רוצה להיכנס פנימה ולחוות את המקום אישית, אני צריך לשלם. למה? בית הכנסת הזה הוא גם מוזיאון, וכניסה למוזיאון דורשת ממון. ודא עקא, אין עלי כסף רומני.

אני ממשיך את דרכי בחוצות עיר ופוגש את מיכאלה, צעירת ימים שכל נער רומני העובר לידה מכרכר בתאווה למראה דמותה. "אני מאוד גאה להיות רומנייה", היא שחה לי. בלבושה האלגנטי נראית היא כאילו היתה בתו של אדמו"ר, ולו הייתי פוגש אותה בניו יורק בהחלט הייתי מזהה אותה כחסידת סאטמר מוויליאמסבורג.

מה זה רומני בשבילך? אני שואל את הסאטמרית.

"אנחנו אנשים רכים".

רכים?

"אני מאוד מקנאה בפולנים ובהונגרים. האיחוד האירופי אומר להם מה לעשות אבל הם עושים מה שהם רוצים, לא מה שהאיחוד האירופי אומר להם. אנחנו עושים מה שהאיחוד האירופי אומר לנו. אנחנו רכים. אני שונאת את זה!"

אך עדיין את גאה להיות רומנייה?

"כן. היה נחמד לו נולדתי פולנייה, אבל נולדתי רומנייה".

מה כל כך רע בחוקי האיחוד האירופי?

"האיחוד האירופי אמר לרומניה שהיא חייבת לאסור על אנשים לגדל תרנגולות, חזירים או פרות בכפרים שלהם אלא אם כן הם חקלאים. אבל אנשים בכפר חיים מתרנגולות, חזירים ופרות. הממשלה לא שלחה את האנשים האלה לאוניברסיטאות, וכל מה שהם יודעים לעשות זה לגדל בהמות ועופות. אתה לוקח תרנגול, שוחט אותו, מבשל אותו, מערבב אותו עם אורז ותפוחי אדמה - ויש לך ארוחה לכמה ימים. אתה חולב את הפרה, ויש לך חלב. אבל מלפני כמה חודשים, בגלל האיחוד האירופי, הממשלה לא מאפשרת זאת יותר. מה יאכלו תושבי הכפר?"

שאלה טובה. מה תושבי הכפר עושים עכשיו?

"הם מגדלים תרנגולות, חזירים ופרות".

למרות שזה אסור?

"כמובן".

איך יכול להיות?

"אנחנו רומנים!"

הבנתי.

"אם אתה רוצה", אומרת לי הסאטמרית, "ואם יהיה לך זמן, בשבוע הבא אקח אותך איתי לעיר שלי, שנמצאת כשעתיים מכאן, ואבלה איתך את היום ואתה תראה איך אני חיה ואיך אנשים חיים ברומניה. אני גרה ממש ליד מנזר, ואם אתה מתעניין במנזרים אני אכנס איתך פנימה".
אני משוגע על מנזרים, אני אומר לחסידה.

"ויהיה לנו אוכל רומני טוב ביחד", החיה שלי מוסיפה.

איך נפל עלי נס כזה שרומנייה רכה מזמינה אותי לסעוד איתה, לנסוע איתה, וביחד לזמר מזמורי אהבה לאם הבתולה במנזר חשוך? זכות אבות, אין לי מילים אחרות.

מאוד אשמח! אני אומר לה.

"אתה יהודי?"

איך ידעת?

"אתה לא אוכל חזיר, נכון?"

לא השבוע, אבל אולי בשבוע הבא.

"אתה נראה ממש חמוד. יש לי כמה ממתקים, אני יכולה לתת לך".

היא נותנת לי סוכריות רומניות. "אוכל מתוק לגבר מתוק", היא אומרת בחיוך רומני צנוע.

ואני עבדכם מחייך לי כל הדרך ל־407, שככל הידוע לי הוא החדר הטוב ביותר בקפיטול. אני נשכב על הספה, בפי סוכריה רומנייה, ומלקק להנאתי.

בואי כלה, בואי שרה'לה

ובערוב יום השישי בשבת אני הולך לקבל את דודתי, השכינה הקדושה, ברומניה.

"רומנים הם אנשים מאוד פשוטים", אומר לי יהודי בבית הכנסת של חב"ד כשאני אך מגיע.

כן, גם לחב"ד יש פה בית כנסת, ואם אני כבר עומד לזמר במנזר - למה שלא אזמר בחב"ד.
המקום מלא, פחות או יותר.

מי הם המתפללים?

אני אישית לא מכיר אף אחד מהם, אבל לפי מה שנראה לי הם טיפוסים די ידועים. לשמאלי, למשל, שני גברים עם חולצות טריקו הדוקות וכיפות לבנות צחות על ראשיהם, משהו בסגנון של החבר'ה הטובים מאשקלון. "אני קורא לכיפות האלה 'כיפות העמדה לדין'", אמר לי פעם ישראלי חמוד העונה לשם שחף.

שחף עצמו לא בבית הכנסת, אבל אני הרשכבה"ג כן, ואני מנסה לזרום עם הקהל.

תנו לי בית כנסת, תנו לי מנזר - אני זורם.

בשורה שלפניי חבורה של גברים שנראה כי הם מכירים זה את זה עוד מימי אדם וחווה, וכולם עם כיפות סרוגות על ראשיהם. "אני אדם מאוד לא קיצוני", אומר לי אחד מהם. מה זה אומר לא קיצוני? אני שואל אותו. "אני בחיים לא אעבור קווים אדומים". מהם קווים אדומים? "חיילים שמסרבים. אותם צריך לשלוח לכלא. מיידית. אתה מסכים, נכון?"

אני לא מבין בזה, ידידי.

"מה, אתה חושב שחייל יכול לסרב?"

שמעתי, אם כי אני לא בטוח, שלפעמים חיילים יכולים לסרב אם הם חושבים שהם קיבלו פקודה בלתי חוקית בעליל.

בליבי אני חושב על חיילים רומנים מימים עברו, אבל אני לא אומר לו את זה כדי שלא יקפוץ עלי.

"אתה שמאל קיצוני, קלטתי אותך", הוא אומר לי בחירוק שיניים.

"שמע מה אני אומר לך", אומר לי בחור צעיר עם כיפת העמדה לדין על ראשו, "אנחנו צריכים לזרוק את כל הערבים מהמדינה. אל תגיד שאתה לא חושב ככה. אתה איתי, נכון אחי?"

ביניכם לביני, אני לא איתו, אני עם מיכאלה.

אבל מיכאלה לא פה. פה כולם אנשים שלא אוכלים חזיר.

הקהל הקדוש שלפניי, אם אני קולט אותו נכון, הוא ימין מלא־מלא.

והם שרים. מה הם שרים? "לכה דודי לקראת כלה". וכשהם מגיעים למילים "בואי בשלום עטרת בעלה" בקבלם את פני השכינה הם פונים בגופם לכיוון הכניסה. אני שר יחד איתם, מתחבר אליהם, ומאחר שאני מנסה כמה שאפשרי הדבר לזרום יחד איתם, אני מייד מזהה בעיני רוחי את דמותה של שרה'לה, המלכה הבלונדינית מקיסריה. איזו שמחה! בואי שרה'לה אהובה, עטרת בעלך!

"מזמור שיר ליום השבת", הקהל הקדוש אומר, ואפילו ערבי אחד לרפואה אין בנמצא קילומטרים מכאן.

ילדים טובים ירושלים

מה הישראלים האלה עושים פה? אני שואל נער חמוד שכיפה שחורה מעטרת את ראשו.
שלא כמו רוב המתפללים הנער הזה הוא לא ישראלי, אבל הוא מכיר אותם. "אלה ישראלים שבאו לבוקרשט בשביל הבנות והקזינו וכמעט כולם שוהים במלון רדיסון".

מה בנות? איזה בנות?

אישה חרדית המאזינה לשיחתנו מתערבת. "אל תגיד בנות", היא אומרת לנער, "אומרים 'מועדונים'. ברובם הישראלים פה בשביל המועדונים והקזינו, אבל יש גם אנשי עסקים, במיוחד נדל"ן", היא אומרת לי.

לוקח לי, בני־ברקי שכמותי, זמן להבין מי הן הבנות.

זונות. לכה דודי לקראת כלה. הכלה היא לא שרה'לה - הכלה היא מריה, או משהו בסגנון.

כמובן, מאחר שברומניה אנחנו, אין לי מושג אם מריה זו בשר ודם היא או פרי דמיונם של המספרים.

הקזינו, לעומת זאת, ניתן בידי לברר אם מציאות הוא או חלום.

אני לא מהמהמרים

ובהגיע יום ראשון אני הולך לרדיסון. חמש פסיעות לתוך הקזינו אחד השומרים, הר אדם, נעמד לידי במלוא הדרו ועוצר אותי לשיחה רשמית. "נרשמת?" הוא שואל. להירשם למה? "אתה לא יכול להיכנס מבלי להירשם. יש לך פספורט עליך?".

לומר לך את האמת, אני אומר לו, אני לא מהמר. אני באתי לפה רק כדי לראות מי הם המהמרים. שמעתי, ואני לא יודע אם זה נכון, כי כמעט כולם פה ישראלים. זה נכון?

הר האדם שומע את מילותיי אלה ופיו מעלה חיוך בגודל של הפרלמנט הרומני, שהוא מהגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם, ומרביץ לי קריצה ענקית עם עינו השמאלית שמטילה את צילה על כמחצית בוקרשט. "אני רואה שאתה כבר יודע הכל", אומר לי ההר, ומוסיף: "אתה לא צריך לבדוק, אתה כבר יודע".

ברדיסון עיניי ואוזניי מזהות את אחיי הישראלים בכל פינה ובכל חור, מלובשים בסגנון "עממי",

צועקים ורועשים כאילו כל שלידם חירשים. רובם, אני שם לב, מסתובבים עם שקי קניות מנופחים מכל טוב, חוץ מרולקס. רק המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, אלה שיש להם "קשרים" עם האליטות, עונדים שעוני רולקס. לא העם. העם בקזינו.

"אני מאוד שמח שחב"ד קיימים", אומר לי יהודי שכרגיל מתפלל ב"כוראלי", תחת הנהגתו של הרב רפאל שפר, "אם לא היה חב"ד החבר'ה מרדיסון היו באים להתפלל אצלנו".

הרב שפר, במידה שאינכם יודעים, הוא חזונאישניק, הכי חרדי שיכול להיות, אבל שלא כמותם הוא גם ציוני. הוא נושא בתואר מ"מ הרב הראשי של רומניה, אם כי הוא כבר די הרבה שנים הרב הראשי בפועל.

ובעוד אחיי בני עמי מהמרים להם בקזינו, אני הולך ל"כוראלי" לפגוש את הרב שפר. כבוד תורתו מזמין אותי כאורחו יקירו למסעדה חלבית כשרה שליד בית הכנסת, ובה אנו מתיישבים זה לצד זה, כאשר הדר כבודו שח לי מהרהורי ליבו. אשתו ויוצאי חלציו בישראל, והוא לבדו פה לשרת את היהודים הרומנים, קהילה קטנה שהוא אביה הרוחני. המשבר החברתי בישראל מאוד כואב לו, הוא משתף אותי, והוא מאמין שהיהדות החרדית תשלם מחיר כבד בהגיע יום פקודה על הצטרפותה למה שהוא מגדיר "אנשי הזהות היהודית", שבשפה החזונאישניקית שבה אנו משוחחים פירושה אנשי "עוצמה יהודית" ודומיהם. מה שקורה בישראל, הוא משתף אותי, הינו קרע עמוק בין שני חלקי העם, אנשי התרבות והמעשה מחד אל מול אנשי הזהות היהודית בקזינו של רדיסון מאידך. ולגבי המפלגות החרדיות, הוא אומר לי, "הן לא רואות קדימה לאיזה בוץ הן מכניסות את הציבור".

"החלום שלי", כך הרב שפר, "הוא לשבת וללמוד כל היום". אשתו לא פה, אבל ספרי התלמוד כן – וזה מספיק לעכשיו. מה יעשה? האם יכריח את אשתו לבוא לבוקרשט כשהיא מעדיפה את בני ברק?לא, הוא לא יכול להכריח אותה. מה עוד יעשה? האם יכריח את אחיו החרדים להימנע מלשתף פעולה עם אנשי הקזינו? לא, הוא לא יכול. אז הוא יושב פה, ברומניה, ומבלה את זמנו בלימוד תורה ופוסקים. וכשהוא ב"כוראלי", אפילו אם רק הוא שם, לבד־לבד, שלוש ניידות "אנטי־טרור" של כוחות הביטחון הרומני עומדות דרוכות לשמור על חייו עם נשקיהם המצוחצחים.

והרב השפר הזה, איש מדהים באהבתו לאדם באשר הוא, מעדיף שניפגש במסעדה ולא בבית הכנסת, כך שאנשי הביטחון הרומנים לא יהיו נאלצים לעמוד שעות על גבי שעות ולשמור עליו מפני הטרוריסטים.

מתנחלת במילק־בר

במסעדה החלבית אין טרוריסטים, רק עטרת. עטרת היא בעצם מתנחלת, וכתובתה היא הר חברון. אבל בימים אלה היא מלצרית בבוקרשט, גרה פה ולא בהר. היא אוהבת את כולם, היא אומרת לי, את כל חברי הכנסת בישראל, ללא יוצא מן הכלל. כל ה־120.

אוקיי, לא בדיוק. בתשובה לשאלתי אם היא אוהבת גם את אחמד טיבי, היא שמה בי מבט כאילו הייתי אחד מהטרוריסטים שכוחות הביטחון הרומניים מקדישים את חייהם כדי ללכוד כל עוד רוחם בם.

הרב שומע אותנו משוחחים ומחייך. החזונאישניק הזה מבין עניין ולא מתערב. רק מחייך. עטרת יקירתי, האם את עומדת לחזור בקרוב להר חברון? עטרת לא יכולה להתחייב. מה שיהיה - רק האל הטוב יודע.

באתי לרומניה כדי לפגוש רומנים, ולמזלי המתעתע אני פוגש פה עוד ועוד ישראלים. מה יהיה?

השבח לאל שיש את מיכאלה. אלא שמעשה שטן, העסק פה קצת מסתבך. מיכאלה שולחת לי הודעה קצרה. היא רצתה, מאוד רצתה, לבלות איתי יום תמים במחשכי המנזר, אבל לצערה כי רב היא לא תוכל לעשות זאת.

ובאם עדיין ארצה ללכת למנזר, כך מתברר, אצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי.

כל התורה בהר סיני

כשעתיים נסיעה מבוקרשט שוכן לו כבוד מנזר סיני, ע"ש הר סיני כמובן.

מיכאלה או לא, מריה או לא, שרה'לה או לא - בהגיע ליל שבת הבאה למנזר סיני שם אני את פעמיי.

ליד קיר המזרח, שרובו זהב כמו ארון הקודש בישיבת פוניבז' בבני ברק, עומדת קבוצה של ארבעה נזירים המשמשים כבעלי תפילה. ליל שבת היום, והסלסולים שאותם הם משמיעים בתפילתם נשמעים דומים כשתי טיפות מים לתפילת ערבית בשטיבלך של מאה שערים.

ולפתע הכומר מגיע. הוא מלובש בבגדים שהם שילוב של מדי הראשון לציון והרבי מסאטמר, חסידות שמוצאה ברומניה, ובידו הוא מחזיק גחלים שאותם הוא מפנה לכל הכיוונים בתנועות חזקות ומהירות כמו היה הרבי מ"תולדות אהרון" במאה שערים עם הלולב שלו בסוכות. מה הרעיון? אני לא בטוח, אבל נראה לי שהוא מנסה לגרש שדים, את השטן, או את שניהם ביחד.

ואז הכומר, עם זקנו הארוך, מהלך עם נרות, אולי כדי להזכיר לנו כי שבת החלה. לכו דעו. לכה דודי.

התפילה נמשכת. עכשיו היא נשמעת כמו קדיש דרבנן, ובסופה הוא פוסע שלוש פסיעות לאחור, בסגנון של "עושה שלום במרומיו".

הוא ממשיך להתפלל, ופתאום פונה לכיוון הכניסה, בסגנון של "בואי בשלום עטרת בעלה", ועוד פעם אני מדמיין לי את שרה'לה.

האם אני בטעות בחב"ד שבבוקרשט והחבר'ה לידי הם מהקזינו שברדיסון?

לא בדיוק. עם זקן ארוך כמו שיש לו, הר האדם ברדיסון לא ייתן לכומר הזה להיכנס.

פה זה לא חב"ד. סופי.

בעלי התפילה ממשיכים, ועתה הם מסלסלים בסגנון של "ונתנה תוקף". אם זה יימשך ככה, צץ הפחד בליבי, עוד מעט הם יתחילו לסלסל לי "כל נדרי". רק זה מה שחסר לי.

לשמחתי, לפני שצום יום כיפור מתחיל, הכומר יוצא – אך תכף ומייד שב הוא עם אוסף של פתקאות בידיו. מה זה? בחדר הכניסה לבית התפילה, רק עכשיו אני שם לב, ישנם שולחנות ועליהם דפים קטנים עם עטים, מיועדים לקהל הקדוש שבמנזר סיני. את שמותיהם ואת בקשותיהם לרפואה ופרנסה הם כתבו על הפתקאות הללו בכניסתם למנזר, והכומר עוד מעט קט יברכם, וישועתם קרובה לבוא. במילים אחרות, מה שרואות עיניי זה קוויטלאך. ממש כמו בחדר הכניסה לאדמו"ר מקרלין שליט"א.

זהו. או שהמתפללים שלפניי אינם אלא יהודים כשרים למהדרין מיהדות התורה, או שביהדות התורה כולם רומנים כפריים המגדלים למחייתם תרנגולות, ושאר יצורים לא עלינו. אחד מהשניים.

רציתי לפגוש רומנים, והנה אני פוגשם – קולם קול יעקב, וידיהם גם. האם אלה הם בני הרומנים שהכחידו את בני משפחתי?

פוסע אני שלוש פסיעות לאחור, מודע לעובדה כי לו תפרוץ מלחמה בין נורבגיה ורומניה אני, יליד אסותא, אצטרף לרומנים. לא נשמע לכם הגיוני? אמרו זאת ברומנית או ביידיש, ומייד תסכימו.
ובפרוס עלינו הימים הנוראים, אחיי ואחיותיי מרדיסון, עת פינו ירנן קבל עם ועדה "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו", תפילה אני כי אכן יכופר לנו ובשנה כי באה נשב כולנו תחת גפננו ותחת תאנתנו באהבה ובאחווה, שלום ורעות, מלקקים לנו סוכריות רומניות. שנה טובה. 

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר.
ספרו "חרדי וטוב לו" יצא השנה בהוצאת סלע מאיר