מתחת לפני השטח מתנהלת תחרות אסטרטגית בין ישראל לאיראן

הייתי בשדות תות. זה מקום טוב. מקום שבו המפקד מודה ברצון: אם אתה האדם הכי חכם בחדר, סימן שאתה בחדר הלא נכון. כמה מוסדות קיימים בארץ, המלאים באנשים מלאים תחושה שהם הכי חכמים בחדר ומרגישים עם זה נפלא. לא בשדות תות. שם האתוס החקלאי הוא שאתה חופשי להגיד למפקד שהוא טועה. שזה בדיוק הפוך ממה שהוא חושב או מתכנן. כדאי לך להקשיב. אמנם בהיאחזות שדות תות לא ראיתי ספרי שירה על מדפים, אבל ראיתי תמונות דיוקן בפתח לשכת המפקד שמבטאות את החלוקה המוכרת של צה"ל לשלושה חלקים: גבורה, חזון וגאוניות. חנה סנש, בנימין זאב הרצל ואלן טיורינג.

"בלי אלן טיורינג, מפצח האניגמה, לא היינו מנצחים במלחמת העולם השנייה", אומר מפקד שדות תות, "או שזה היה לוקח עוד כמה שנים". ואפשר רק לדמיין את ההספקים של הרוצחים אם היו מקבלים עוד כמה שנים. לפני קרוב לשנתיים (בדצמבר 2021) אמר ראש המוסד ברנע, כי הוא "מתחייב שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני". השבוע הוא העלה את רף הענישה של ישראל נגד המנהיגים בטהרן.

בכיר במודיעין אמר לאחרונה, כי הוא מזדהה עם דבריו של ראש המוסד. "אני חושב שזה חוזה בינינו לבין אזרחי המדינה. קיבלנו את המקום מאבא ואמא וסבא וסבתא, וזאת מחויבות שלנו. יש לנו מחויבות לדאוג שאיראן לא תהיה גרעינית. ולא אלמן ישראל", הוא אמר. "זו מחויבות שכוללת את כל היכולות".

מוטו חשוב שיחידות שונות במודיעין פועלות לפיו הוא - השלם גדול מסך כל חלקיו. "אנחנו חיים בעידן של חיבור בין יכולות. יש יכולות מדהימות במוסד ויש יכולות משמעותיות גם 'כאן'. זאת לא אמירת סרק. מדובר בחיבורים בין גופים שונים בתוך ישראל וחיבורים בינינו לבין גופים דומים בעולם. גם הרמטכ"ל קיבל החלטה לגבי המחויבות של צה"ל במערכה הכוללת. יש כיום תחרות - כמו שיש תחרות אסטרטגית בין ארה"ב לסין, כך יש היום תחרות אסטרטגית בין ישראל לאיראן".

השינוי המשמעותי שחל בשנתיים-שלוש האחרונות הוא שאיראן הגדירה את ישראל כאויב הראשי שלה. "זה אתגר חדש" שלא היה בעבר, ויש ויכוח במודיעין אם זו התפתחות מהותית למשטר ולאידיאולוגיה הקיימים כיום באיראן. או שאנחנו הבאנו על עצמנו את ההתפתחות הזאת. תם עידן השטן הגדול והשטן הקטן. יש בעיני האייתוללות ומשמרות המהפכה שטן אחד והוא ישראל. "זה מטיל עלינו אחריות מאוד גדולה", אומר בכיר במודיעין.

בתחרות האסטרטגית בין ישראל לאיראן, לראשונה ב־75 שנות המדינה, האויב העיקרי של ישראל לא נמצא על גבולה אלא במרחק 1,500 ק"מ. הביטוי "תחרות אסטרטגית" לקוח מהזירה העולמית. בצה"ל ובמוסד רואים שלושה נדבכים שבאמצעותם ישראל יכולה לנהל את המערכה נגד איראן ברמה הלאומית: 1. עליונות מודיעינית, 2. עליונות טכנולוגית, 3. שימור וחיזוק היחסים המיוחדים עם ארה"ב. יעד נוסף ליצירת עליונות ישראלית הוא חתירה ליציבות אזורית, ופרויקט השינוע הגדול מהודו דרך ערב הסעודית וישראל מבסס את היעד הזה.

שני הסעיפים הראשונים נראים כיסודות יציבים שהושגו בעמל של שנים; עכשיו הנדבך האמריקני מתייצב. במודיעין מציינים שיחידה כמו 8200 נתפסת כיום באקדמיה הבינלאומית ובמרכזי הפיתוח כטורבינה שנמצאת במרכז העולם הטכנולוגי. המנהלים הבכירים ביותר בעולם עולים אליה לרגל. לחוש את סוד הקסם, את הטעם המיוחד. הדנ"א של יחידה כזאת הוא של תחושת מסוגלות בלתי מוגבלת. מנכ"ל פורד העולמית שמע שם שאם תתקבל החלטה לבנות מכונית פורד - ביחידה יידעו לעשות אותה יותר טוב מפורד המקורית. אם לפני כ־15 שנה ישראל היתה מעורבת בפעולת סייבר הרסנית באיראן, קשה לדמיין למה היא מסוגלת כיום לאור הזינוקים הקוואנטיים שהתרחשו מאז. אלו היכולות שמאפשרות לבכירים באמ"ן להבטיח שהמחויבות למנוע מאיראן נשק גרעיני היא בגדר חוזה.

50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור המודיעין סוגר את המעגל ומרפא את הפצעים. העיסוק האובססיבי של החברה הישראלית במלחמת יום כיפור הוא אולי גורם מעכב. בצה"ל, במודיעין, נמצאים במחוזות אחרים - מחוזות שמשרים תחושה אופטימית. לפני כמה שבועות הוא ערך אירוע משותף של קצינים במודיעין עם עמוס לוינברג. מעין טקס סליחות שנעשה בחריקת שיניים אבל נועד לסגור היסטורית את הנושא הכאוב ביחידה. לוינברג אמר לקצינים כי אינו מצפה לסליחה, אבל מה בקשר למעט חמלה?

למרות השימוש האנטי־דמוקרטי שקצינים במילואים ביחידות בולטות של המודיעין עשו בשם יחידתם, כשמדברים על הפעילות האמיתית מול איראן וחיזבאללה הקברניטים לא מזכירים שום השפעה פוליטית. היעדים ברורים ומוסכמים, והתחושה היא שהאויב נמצא בקצות האצבעות של אנשי 8200. אם יש משהו שמטריד את המודיעין - אלו כמובן הפתעות. יש הרבה יוזמות, ויוזמה מטבעה מונעת הפתעה. אבל תמיד יש משהו שאתה לא יודע מהו שעלול להנחית הפתעה גדולה. חשש כזה מקורו בזירה הגלובלית - סין ורוסיה. ישראל בנויה לתחרות האסטרטגית עם איראן ושלוחיה, בעיקר חיזבאללה, אבל המעצמות העולמיות רואות בישראל מעצמה טכנולוגית מהדרג העולמי העליון. במודיעין זוכרים את היכולות של סין, זוכרים חומרים שדלפו מה־NSA והחדירה לפנטגון (שבוצעה בידי הסינים). כך שאם הסינים רוצים לחדור למקומות הרגישים ביותר, זה אתגר מאוד גדול ומטריד.

יוצאים מהניאונים

חוליות קטנות ומשוכללות של אנשי 8200 שנמצאים היום עם הכוח הלוחם בלב השטח הן בדיוק מה שהיה חסר ב־73', והמחיר ששילמנו ידוע

כשפגשתי את ברוך קמיל בבית קפה ירושלמי דיברנו בהתפעלות על מה שנהייתה היחידה מאז הימים הרחוקים של 1973. אם מישהו בטהרן משאיר אחריו איזה ענן, ביחידה מסוגלים לבצע אנאליזה של התפריט, זה מה שקמיל אמר. אבל היחידה לא מסוגלת, אפילו כיום, לפתור את בעיית הקיבעון המשפטי שמאפיין את המערב בכלל ואת ישראל בפרט. האויבים שמנהלים נגד המדינה את "העימות המתמשך" גילו, ולא מהיום, שזאת חזית תקיפה אידיאלית. עוד בשיא המלחמה הקרה, בסוף שנות ה־50, כתבו מחברי הספר האמריקני "עימות מתמשך" (1959, הוצאת הרפר), שהקומוניסטים והסובייטים נעזרים בחשיבה המשפטית שמאפיינת את המערב כדי לקדם את האסטרטגיה שלהם.

אז זה סוג של איגוף אנכי שלמודיעין המתוחכם והמתקדם ביותר אין עליו מענה. אבל בכל זאת, בהשוואה למודיעין של 73' וליחידה 8200 באופן מיוחד, הרמה עלתה בסדרי הגודל. גם ב־73' היתה שותפות של היחידה עם היחידות הקרביות ברמה הטקטית, אבל כיום מה שבעבר היה מסורבל וכוללני הפך לחוליות שמסוגלות נקודתית לחבור בשטח לפעולות של יחידות כמו דובדבן, ולייצר במיידי את המודיעין הנקודתי הדרוש להתמודדות עם מטרות.

בפעולה הגדולה האחרונה שנערכה בג'נין השתתף גם צוות של 8200, בשטח. זאת יחידה אורגנית של 8200, שנקראת גדס"מ (גדוד סיגינט מבצעי). בימים של ברוך קמיל קראו לזה גנ"ד (גדוד נייד). הגדס"מ הוא יותר משוכלל, הוא מעין מיקרוקוסמוס של היחידה כולה. כשברוך קמיל ירד בתחילת מלחמת יום כיפור לאוגדה 162 של ברן אלו היו שני זחל"מים עם מקלטים לרשתות טקטיות של שריון ושאר יחידות השדה המצריות.

אני במקרה נספחתי לצוות שחבר לחפ"ק של אריק שרון באוגדה 143 כשמפקד הצוות היה אריק הדר.

"אנחנו היינו החמצן של החפ"ק האוגדתי מבחינת מודיעין", סיפר ברוך, שחבר לאוגדה 162 ב־12 באוקטובר לאחר מסע תלאות בציר הצפוני של סיני לבלוזה, ומשם במסע לאיתור מפקדת ברן. מי שקיבל אותם שם, דאג להם והבין מה הם יודעים לעשות היה יעקב עמידרור, שהיה קצין מודיעין בחפ"ק. "התפקיד העיקרי היה להסביר מה האוגדה צריכה, וקיבלנו מעמידרור את הפירוט של מה שצריך", אומר ברוך. "אבישי בן צבי (הב"ר של הצוות) היה מדבר עם בבל (בסיס היחידה באום חשיבה). היה לנו תק"ש (תיבת קשר; א"ל). זיהינו את האויב, והחומר עבר ישירות לחפ"ק האוגדה (בלי כל התיווך)".

נקודת אזהרה

"כבר בראש השנה חשבנו על מלחמה", אומר ברוך קימל. "האווירה היתה של מלחמה מעבר לדלת. לא היה צריך בשביל זה את אלי זעירא"

סגן אבישי בן צבי הצטרף לצוות הגנ"ד של ברוך במקרה. לא היה לו תפקיד, הוא לא היה מצוות, כמו לא מעט קב"רים (קצין בינה רשתית; א"ל) במילואים. "אני זוכר אותו עם התיק שלו", נזכר ברוך, שגם הוא פיקד על הצוות רק משום שהחליט בעצמו שהוא רוצה לעשות את זה. מפקד הגנ"ד שמחה ביברמן רצה אותו על ידו או לשמור אותו לתפקידים אחרים. "הוא שואל: 'מי יפקד?', אני אומר: 'אני'. בסוף הוא אמר 'בסדר'".

"לדעתי, כבר בראש השנה חשבנו על מלחמה", אומר ברוך. "התעסקנו בארגון ובבדיקה של ציוד. האווירה היתה של מלחמה מעבר לדלת. לא היה צריך בשביל זה את אלי זעירא וגם לא את יוסי זעירא (ראש ענף קב"ר ב־8200; א"ל). הלכנו כל הזמן ל'שופר' לדלות ידיעות. ביברמן כל הזמן מלמל: המצב לא טוב, לא טוב, לא טוב. הוא דרש לארגן מחלקה נוספת".

השווינו קצת רשמים. ברוך קמיל קיבל אוריינטציה על מה עושים בשטח מסרן יעקב עמידרור, ובטאסה, המקום של מפקדת שרון, איש הקשר שלי היה חיים שפירא ז"ל. אבל כבר בבוקרו של ה־8 באוקטובר כשהגענו ניגש קמ"ן האוגדה, אל"מ יהושע שגיא, וזרק לעברו של אריק הדר משפט בלתי נשכח: "נו, אז תתחיל לעשות עכשיו את מה שאתה מלמד בבה"ד". אני שמעתי נימה קלילה של זלזול, וזה אולי הבדל שנות האור בין אז להיום. אם כיום יש איזה "מצב", בסבירות גבוהה שהרמטכ"ל מתקשר למפקד יחידה 8200. ב־73' הרמטכ"ל הסתובב עם ראש אמ"ן כמו עם מימיה בחגור, אבל לא טרח להרים טלפון למפקד היחידה יואל בן פורת.

האירוע העיקרי, המיתולוגי, של הצוות של ברוך קמיל היה השמדת חטיבה 25 של השריון המצרי, אירוע שרבים לוקחים עליו קרדיט. "אבישי הביא את הידיעה על חטיבה 25, שנמצאת בתנועה צפונה (בצד המזרחי של התעלה) לכיוון ראש הגשר, במטרה לסגור אותו. זאת היתה התרעה להכין להם מארב מזנק", נזכר ברוך. "ואוגדת ברן, בתיאום עם כוחות אחרים, השמידה את החטיבה. זה אירוע שגם עיכב את המעבר של האוגדה לגדה המערבית של התעלה, אבל גם העלה מאוד את המורל לאחר שבוע וחצי מתסכלים.

"ב־22 באוקטובר, היום שבו הוכרזה הפסקת האש הראשונה, הם היו עם החפ"ק האוגדתי בג'בל ג'ניפה, עמוק בשטח מצרים. "התחילה הפגזה, קודם היתה התרעה להפגזה לקראת נחיתת המסוק של שר הביטחון. נאמר להיכנס למיגונים. הייתי יחד עם אבישי בבונקר קשר מצרי, היתה שם גם סוללת נ"מ מצרית. אנחנו תופסים מחסה. בדופן אחד אני, בדופן שני אבישי. ראיתי שהוא חטף רסיס פגז בראש. חשבתי שהוא נפצע. הודעתי לעמידרור שאבישי נפצע. עמידרור הגיע ואמר שנהרג. ראיתי אחר כך גיליון של 'הארץ', יומיים אחרי, עם מודעה לקראת החתונה של אבישי בן צבי עם בח"ל עכסה".

היחידה הורידה חיילים להאזנה טקטית מקרוב עוד לפני פרוץ המלחמה. סמ"ר דודו כנען (2 מ' בערך) ירד כבר יומיים או שלושה קודם, יחד עם אלחוטן, למעוז פורקן שמול איסמעיליה. פגשתי אותו בטאסה לאחר החילוץ המשוגע של אנשי המעוז ב־9 באוקטובר על ידי טנק של חטיבה 14. בהמשך ניסינו להתקרב יותר לקו. קצין פלוס אלחוטן (אריק הדר ואחריו אני עם דוד ספרן) הצטרפנו לנגמ"ש המודיעין של חטיבה 421 עם מכשיר קשר שלל שאריק שלף מטנק אויב שנפגע.

בג'ניפה פגש ברוך את יואל בן פורת, מפקד היחידה, שירד לקו אחרי שאבישי נהרג. "אני זוכר שהוא הסביר לנו את המשל שלו על תנועת המטוטלת", מושך ברוך את החוט הפילוסופי שרקם יואל. "הוא הסביר שזעזוע של כמה מעלות למעלה, אצל הקודקודים, יוצר למטה תנועת מטוטלת הרבה יותר גדולה שמורגשת הרבה יותר חזק". עובדה, היא מורגשת עד היום.