"אוסלו נכשל כי לא היתה מטרה משותפת"

זיאד אבו זיאד היה בין הבכירים הפלשתינים הבודדים שישבו בתוך החדר בשיחות בין יצחק רבין ויאסר ערפאת בימים שלאחר החתימה על הסכמי אוסלו. שליטתו בעברית והיכרותו עם החברה הישראלית הפכו אותו לאחד היועצים המקורבים לערפאת. הוא עקב אחר כל תנועה ומילה של רבין, העביר שעות במחיצת שני המנהיגים במסגרת הפגישות, ובחלק מהזמן היה לחוליה המקשרת ביניהם כאשר העביר מסרים באמצעות מקבילו הישראלי, אפרים סנה. אבו זיאד, שכיהן גם כשר לענייני ירושלים ברשות הפלשתינית, משוכנע כי הסכסוך היה בא אל קיצו אלמלא נרצח רבין.

"בתקופה שבה נכנסתי לשיחות היו שני אנשים בצד הישראלי שניהלו את העניין מול הפלשתינים, רבין ושמעון פרס", הוא מספר, "שמתי לב לכל מה שרבין אמר, ואני מתרשם שהוא היה כן ואמיץ, אדם שאם הוא משוכנע ברעיון כלשהו, הוא ידאג ליישם אותו. לדעתי, אם רבין היה נשאר איתנו יכול מאוד להיות שהיינו מגיעים להסכם של סוף הסכסוך עם הקמת מדינה פלשתינית. מצד שני, היה את שמעון פרס שהיה תחמן ודיבר בשתי שפות, ולא היה כן עם הצד הפלשתיני. הוא דיבר על מזרח תיכון חדש של שלום ועתיד של שגשוג ושיקר כי היה נגד מדינה לפלשתינים, בניגוד לרבין. לכן הימין הקיצוני בישראל רצח את רבין ולא אותו. אחר כך בא נתניהו, וישראל התחילה להתחמק ממחויבויותיה באוסלו".

אבו זיאד, שכבר חצה את גיל 80, נחשב לפרגמטי ולמתון, המבין דבר או שניים במנטליות הישראלית. בימים שבהם המונח "פרשנים פלשתינים לענייני ישראל" היה כמעט טאבו, הוא בלט כאחד החלוצים בתחום והיה בין היחידים שגילו סקרנות כלפי מה שמתחולל בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. זה הוביל אותו למפגשים ולשותפויות עם יהודים, וכך למד להכיר את עומק השיח, הגיוון והרבדים השונים בחברה. על דבר אחד הוא מסכים בלי היסוס - הסכמי אוסלו נכשלו. עם זאת, בניגוד לישראלים ולפלשתינים רבים שנוהגים להספיד את ההסכמים, הוא דווקא חושב אחרת.

"חלק מההשפעות של ההסכמים ניכרות עד היום", הוא אומר. "אני לא חושב שהסכמי אוסלו מתו כי יש להם תוצאות שעדיין קיימות בפועל, למשל נוצרה רשות פלשתינית. אולי ההסכמים נכשלו בכך שלא הצליחו להגיע לסוף טוב, אבל בכל מקרה הם השאירו אחריהם חותם וטביעות בשטח. הכישלון הגדול של אוסלו הוא שלא הצלחנו להגיע לקץ הסכסוך, לסיום הכיבוש ולכינון יחסי שלום הדדיים בין הפלשתינים לישראלים. זה כישלון של שני הצדדים".

אחת הסיבות, לדעתו, לכישלון ההסכמים, היא שלישראל ולפלשתינים היו ציפיות שונות. כל צד האמין שההסכם יוביל למשהו אחר. "הישראלי לא רצה לשמוע על מדינה פלשתינית, והפלשתיני חשב שיגיע למדינה משלו. כל צד הבין את הדברים כמו שהוא בוחר, לא היתה מטרה אחת מוגדרת ומשותפת, היתה הבנה שגויה. הפלשתיני חשב שאם הוא מכיר במדינה היהודית ומוותר על 78% מאדמת פלשתין ההיסטורית שעליה הוקמה ישראל ב־48', ישראל תסכים שיקים מדינה על 22% הנותרים. והישראלים חשבו אחרת: שאולי ייתנו לפלשתינים ממשל ניהול עצמי אך לא ירשו להם להקים מדינה עצמאית משלהם".

אי אפשר להחזיר את הגלגל

אבל זה לא היה רק עניין של ציפיות. לפעמים הניואנסים נמצאים בפרטים הקטנים. הפער היה כל כך גדול, עד כדי כך שבדרך לחתימה בחרו הפלשתינים והישראלים להתעלם מהשאלות הרגישות ביותר. אבו זיאד: "לדעתי היה פגם בהסכמים עצמם כי כשהם נוסחו היו דברים שנשארו פתוחים. למשל, נכון שהפלשתינים הסכימו לדחות את השיחות בעניין ירושלים והחשיבו את זה כאחת מסוגיות הסדר הקבע, אבל בד בבד הם לא הצליחו לשכנע את הישראלים להקפיא את המצב עד לסיום השיחות בעניין זה. והתוצאה היתה שישראל המשיכה לשנות את המציאות בעיר תוך קביעת עובדות חדשות בשטח.

"כך גם לגבי המצב בגדה. היתה הסכמה אצל הפלשתינים שנושא ההתנחלויות יידון בהמשך במסגרת שיחות הסדר הקבע. אבל במקביל ההנהגה הפלשתינית לא הצליחה להתנות זאת בכך שישראל תסכים להקפיא בינתיים את הפעילות והבנייה בשטחים. ואז נוצרה מציאות שמכ־100 אלף מתנחלים בזמן אוסלו בגדה כיום יש בגדה ובירושלים כ־700 אלף. ובסוף אני חושב שהמשך מדיניות ההתנחלויות הישראלית בשטחים הפלשתיניים הכבושים היא הסיבה הראשית לכישלון המאמץ להביא לסיום הסכסוך ולהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל. אילולא הפעולות בהתנחלויות, הרחבתן וחיבורן בתשתיות ובאמצעי תחבורה לישראל, וסיפוח דה־פקטו של האדמות האלה לישראל, יכול להיות שהיינו מגיעים להצלחה של ההסכם".

הוא מתאר כרוניקה של טעויות ידועות מראש. כמעט בלון ניסוי. הלהט לדהור להסכם גרם לשני הצדדים לדלג במודע על הנושאים הכבדים מתוך הנחה שהם אינם פתירים בשלב זה, ועל כן יש להסתפק במה שיש. ההסכמים מלכתחילה היו מחוררים, מעורפלים. גם העובדה שלא נוסחו בצורה ברורה סיפקה לכל צד פתחי מילוט לטובתו. כששואלים את הפלשתיני מה היתה הטעות הגדולה של אוסלו, הוא בדרך כלל ישיב: "לא היה אזכור לכך שההסכם יוביל לפתרון שתי המדינות". הישראלי, לעומת זאת, יאמר כי האלימות ופיגועי הטרור הרצחניים, שהגיעו לשיאם באינתיפאדה השנייה, הרסו כל סיכוי להתקדם ביישום ההסכמים.

התרשמת שרבין היה כן ורציני ורצה לפתור את הסכסוך. מה לגבי הבוס שלך, ערפאת, שרבים בישראל עד היום חושבים שהוליך אותה שולל?
"ערפאת רצה הסכם שלום ורצה פתרון, והיה לו אמון ביצחק רבין. עד היום האחרון היה אומר 'שותפי ידידי יצחק רבין', ומדבר על שלום האמיצים. ולכן אם זה היה נשאר בין רבין לערפאת, אני חושב שהיה נמצא פתרון. אך אחר כך, כשבאו נתניהו וברק, ישראל התחילה לסטות מההסכם. כשהנשיא אבו מאזן הגיע לשלטון, הישראלים כבר הספידו את ההסכמים. נהיה מו"מ בין אבו מאזן לאולמרט, אך כאשר התקרבו להגעה להסכם, היו האישומים נגד האחרון ושמו אותו בכלא. המו"מ האמיתי הרציני היה בין שניהם כשהם נכנסו לעניין המפות. אנחנו כל הזמן אמרנו לישראלים: תגידו לנו רק דבר אחד - איפה עוברים גבולות ישראל, והם תמיד סירבו להגדיר".

במה כל צד הרוויח והפסיד?
"אחרי רצח רבין הישראלים התחילו לסגת בהתמדה מההסכמים, ועיבו את הבנייה בהתנחלויות כדי לקבוע עובדות שימנעו כל נסיגה מהשטחים בעתיד. ישראל ניצלה את ההסכמים ואת תהליך השלום כדי ליצור מציאות שלא תאפשר הקמת מדינה, והמטרה שלה היתה לקרוע את הגדה כדי שלא תהיה רציפות טריטוריאלית לפלשתינים. במובן הזה ישראל הרוויחה מההסכמים. הצד הפלשתיני הרוויח בכך שקיבל חלק מהסמכויות לניהול, למשל אחריות על החינוך והעיריות, יש פספורטים, וכדומה. כלומר, בדברים הסמליים האלה הם הפיקו תועלת, אבל בתמורה לכך איבדו את האדמה. והסכסוך האמיתי בינינו לבין הישראלים הוא על אדמה".

העולם לא מעוניין

אבו זיאד לועג למי שמשתעשעים ברעיון של השבת הגלגל לאחור לימים שקדמו להסכמי אוסלו כאשר ישראל שלטה באוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון וניהלה את חייהם באמצעות הממשל הצבאי. לדבריו, המצב שמתפתח היום כבר לא מאפשר יישום מודל שכזה. "אם ישראל תנסה לחזור ולכבוש מחדש את השטחים הפלשתיניים, היא לא תוכל להשיב את המצב למה שהיה לפני אוסלו. היא תיכנס לתוך קן צרעות שלא תדע איך לצאת ממנו. הם כבר לא יצליחו להשיג שליטה על השטח על ידי ממשל צבאי כפי שהיה אז, וזה בגלל שהשטחים היום מלאים בנשק ובחמושים".

אתה עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות?
"אני לא חושב שיהיה מנהיג בישראל שיסכים לפנות את ההתנחלויות ולאפשר לפלשתינים מדינה. כל עוד זה תלוי בישראלים לבדם, לא יימצא ראש ממשלה שיסייע לפתרון שתי המדינות. רוב הציבור הישראלי הוא ימנים ודתיים. אין כיום שמאל בישראל. גם אם הממשלה הימנית הנוכחית תתחלף ותבוא אחרת - זה לא יעזור. הפתרון הזה יכול לשוב להיות אפשרי אם יהיה לחץ חיצוני על ישראל שיכפה עליה לקבל זאת, וזה יכול לבוא בשתי דרכים - או מארה"ב או מהקהילה הבינלאומית. האם אמריקה יכולה ללחוץ על ישראל? האם היא רוצה? לא. האם העולם יסכים להחרים את ישראל ולהטיל עליה עונשים כלכליים כפי שקרה עם דרום אפריקה? גם לא.

"במצב הקיים, הנוכחות הגדולה של ההתנחלויות והמתנחלים בגדה הפכה את עניין שתי המדינות לדבר כמעט בלתי אפשרי. לחץ סעודי? לא יכול לקרות בצורה הזאת, זה לא יעזור כי סעודיה לא יכולה לבדה, היחידה שיכולה ללחוץ על ישראל זו אמריקה".

מדברים על מדינה אחת כאלטרנטיבה.
"אי אפשר להכריח אדם להתחתן בכוח. היהודים לא יסכימו לשתף את הפלשתינים במדינה שלהם. הבעיה של היהודים היא שהם אומרים 'אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית', ולא יכולים להבין שאי אפשר שתהיה מדינה יהודית אם בתוך גבולותיה מנהר הירדן ועד הים התיכון יש 6.5 מיליון פלשתינים. איך תישאר יהודית? אם יש כיבוש אין דמוקרטיה, כי היא לא יכולה להיחשב דמוקרטית בעוד היא כובשת עם אחר, אלא אם כן היא מאמינה שהעם היהודי הנבחר הוא מהגזע העליון והאחרים לא בני אדם ואין להם ערך.

"אני שומע קולות בישראל שמדברים על עליונות היהודים. לאיפה יוביל את ישראל דיבור כזה? צריך שאלה מבין הישראלים שיש להם שכל יחשבו לאן אנחנו הולכים, ויחליטו: אם הם רוצים מדינה יהודית - הם צריכים לצאת מהשטחים הפלשתיניים, ואם הם רוצים מדינה דמוקרטית - הם צריכים לסיים את הכיבוש. אנחנו רוצים מדינה אחת עם זכויות שוות לכולם, אבל הישראלים לא רוצים, כי כך יאבדו את הרוב היהודי".

אז מה כן?
"סיפוח בפועל ומשטר אפרטהייד בגדה, שעם הזמן יתפשט גם לתוך ישראל. זה מה שקורה בשטח. עוצמתו של משטר האפרטהייד הזה גוברת כי הכיבוש שנמצא בגדה הופך גם לכיבוש דתי. הם מניחים את היסודות להקמת מדינת הלכה יהודית בגדה, ואולי ביום מן הימים תהפוך ישראל כולה לכזאת אם המצב הזה יימשך. והשאלה היא - במצב שבו יהיה משטר אפרטהייד או מדינת הלכה, האם זה יהיה מקובל על כל הישראלים? אני חושב שלא, ושם עשוי לצמוח מאבק של מתנגדים משני הצדדים. אבל זה מאבק ארוך, וגם אז איש לא יכול לדעת מה יקרה מכיוון שלא רק אנחנו הישראלים והפלשתינים נמצאים במגרש. יש מדינות באזור, יש שינויים בינלאומיים. אף אחד לא יכול להבטיח שהנסיבות שקיימות כיום לא ישתנו, אולי יהיו מלחמות, הפיכות, אסונות טבע - הכל יכול לקרות. האנשים האלה כמו סמוטריץ', שעושים סיפוח דה־פקטו, חופרים קבר לרעיון הציוני של ישראל המודרנית".

לא אותה אווירה

ברמאללה אומרים כי הגיעה העת לחשוב על "אוסלו חדש". אין הכוונה בהכרח לביטול ההסכמים הקיימים אלא פנייה למהלכים חדשים שיאותתו על אופק מדיני. "ישראל והפלשתינים נמצאים בשלב שאחרי הסכמי אוסלו", מודים הגורמים. "הפרק המדיני של אוסלו הלך. האג'נדה והעדיפויות בשני הצדדים השתנו. לא התמודדנו עם אוסלו כחבילה אחת, וכל צד לקח מההסכמים מה שהוא רוצה. ישראל לוקחת את החלק של התיאום הביטחוני - זה מה שאכפת לה, ואילו מה שמעניין אותנו זה החלקים המדיניים של ההסכם שכבר אין להם קיום. אנחנו במציאות אחרת".

אף שההסכמים לא באמת "עובדים", הפלשתינים נזהרים שלא להוציא להם תעודת פטירה רשמית. עם זאת, מובילי דעת קהל ופרשנים פלשתינים מציינים כי לא זו בלבד שרוח אוסלו והרעיונות המובילים שלו נעלמו, אף צד לא באמת מאמין שיש פרטנר. "העם הישראלי חושב שאין סיכוי ואין פרטנר, השיח של אוסלו כבר לא מקובל על החברה הישראלית שהולכת ימינה", אומרים ברמאללה, "נוצרה אווירה שישראל רוצה להגביר את מספר המתנחלים ולהפוך את ההתנחלויות לגושים גדולים ולגרש את הפלשתינים. הממשלה הזאת בונה מציאות חדשה בגדה, שגם אחרי שסמוטריץ' ילך אף אחד כבר לא יצליח לתקן את מה שעשה. באוסלו היתה אווירה שמתאימה לשלום, היו מפגשים, דיברו, וזה יצר אצל שני העמים קבלה של הדבר הזה. כיום הקשרים התנתקו, אין משא ומתן וזה משפיע על החברה".

בניגוד להערכות של גורמי ביטחון ומודיעין בישראל, אבו זיאד אינו סבור שאנו נמצאים ביום שאחרי אבו מאזן. אי אפשר להתחמק מהרושם שמתקבל מדבריו שישראל עוד תתגעגע ל"איש שלה" במוקאטעה. "בכל פעם שאבו מאזן רצה לעשות משהו, למשל לפנות למוסדות בינלאומיים, היה עליו לחץ מהאמריקנים ומהישראלים, והוא נסוג. הרשות הפכה לבן ערובה של המצב.

"אחרי אבו מאזן המצב יהיה גרוע פי מיליון, כי הוא היחיד שיכול לרסן ולשלוט על כולם. אין מישהו שיהיו לו הכריזמה והיכולת שיש לו לכפות את עצמו, להשליט מרות ולאזן בין הגורמים במערכת. יהיו בעיות, וזה ישפיע על השטח.

"אם הרשות תתמוטט ולא תהיה קיימת עוד, תהיה פאודה וישראל תמצא עצמה נאלצת לכבוש מחדש את הערים והכפרים הפלשתיניים, וכבר אמרנו מה עלול לחכות לה שם. אבו מאזן רוצה פתרון פוליטי מדיני, הוא מאמין בדרך בלתי אלימה כי הוא יודע שזו השפה שהעולם מבין".