כשהיונים עפות: כך ריסק אוסלו את מפלגת העבודה

כדי להבין את האווירה, מה היתה מפלגת העבודה - המערך - בסוף שנות ה־60, מספר יוסי ביילין בשיחה איתי על מה שמצא בפרוטוקולים מ־68': "דיין אומר שצריך ללחוץ על הערבים שיעברו מעזה לגדה, ומשם יעופו לאן שירצו - ופרס משתיק אותו". שמעון היה יותר מאופק, אומר ביילין, וגם יצחק נבון לא התלהב מהתבטאויות משולחות רסן כאלה של משה דיין. זה היה אמנם דיון במזכירות רפ"י, אבל רפ"י חוזרת לחיק מפלגת האם (מפא"י), וכך מהגיפוף הזה נולדת בעצם מפלגת העבודה.

העבודה היא האבידה הגדולה של הסכמי אוסלו. היום, ממרחק של 30 שנה, גם אם נראה שההסכמים גרמו לנכות מדינית אסטרטגית לישראל, הנזק הגדול באמת היה בזירה הפנימית, והשאלה היא רק אם מפלגת העבודה היא הקורבן הגדול של תוצאות ההסכם עם אש"ף, או האבידה החשובה ברשימת האבידות. כי הגעגוע שהיא מעוררת אינו נוסטלגיה. הפוליטיקה הישראלית, המערכת הדמוקרטית, סובלת היום מפגיעה קשה ביותר עקב כך שהמפלגה המרכזית של השמאל התפוררה ואיננה, ובמקומה קמו שתי מפלגות של גנרלים ושל יוצאי התאגיד הביטחוני הפקידותי, המנגנון הטכנוקרטי האדמיניסטרטיבי, שמתנגש שוב ושוב עם הממשלה הנבחרת.

החלל שהותירה אחריה מפלגת העבודה פינה את מקומו לאווירת אנרכיה ולמנגנון שיפוטי שמתיימר להחליף את החיים הדמוקרטיים המפלגתיים; אליעד שרגא במקום שרגא נצר. גם אם אבא אבן כינה את הגוש הפוליטי הפנימי של המסדר הגדול שרגא נצר "אוליגרכיה פוליטית", זאת היתה דמוקרטיה; ומנגנון השיבוש באמצעים משפטיים של שרגא השני, נגד המערכת הפוליטית בכללותה, הורס את התרבות הדמוקרטית.

המפלגה שפוגשים בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 צעירי מפלגת העבודה, כדוגמת עוזי ברעם ומאוחר יותר חיים רמון ויוסי ביילין, היא מפלגה ניצית. לוי אשכול וגולדה מאיר היו ניצים אקטיביסטים לא פחות ואולי יותר מקודמיהם בביטחון דוד בן־גוריון, שמעון פרס ומשה דיין - טוען פרופ' אבי בראלי. ברעם, שהספיק מאז שהיה מזכיר המשמרת הצעירה בין 1965 ל־1969 להיות חבר כנסת ושר בממשלה, אומר שבהשוואה להיום גולדה לא היתה כל כך ניצית. אבל אני מכיר אנשי ימין, שגדלו על מורשת של ימין לאומי קנאי, שמשבחים את גולדה ורואים בה מופת של עמידה ואקטיביזם ביטחוני הרבה יותר ממנחם בגין שעלה לראשות הממשלה שלוש שנים אחריה.

גוש היונים

באותן שנים של לחימה ועמידה עיקשת של נוקשות מדינית כבר מתבסס בתוככי מפלגת העבודה גוש משמעותי של יונים. הם לא מהווים קבוצה. "אלה אבא אבן, חיים צדוק, יש"ש (יעקב שמשון שפירא). היוניות לא היתה המאפיין של כל אחד מהם", אומר יוסי ביילין. "אתה אומר ספיר - זה שר האוצר האולטימטיבי, אתה לא חושב עליו כעל יונה, כי הם לא העזו לבטא את עצמם בתחום המדיני מול גולדה. אנשים פחדו ממנה. היא היתה מהלכת אימים. 'אני לא מאמינה שיושב סביב השולחן אחד אפילו שחושב שהיום יום שני', זאת אמירה אופיינית שלה".

חוויית המחדל של 1973 היתה מכריעה לגבי דור העתיד של המפלגה. זה גם מה שדחף את יוסי ביילין להיכנס באינטנסיביות לפעילות פוליטית: "הבנתי שהשטחים, במקום להיות רצועות הביטחון של ישראל זה האסון של ישראל"

אבל העובדה היא שפנחס ספיר, האיש הכל־יכול במפלגה, הוא בעצם יונה, ותחת כנפי היונה הזאת צומח יוסי שריד. כך שמספיר ומלובה אליאב ומיוסי שריד, בסיוע אגפי של אבא אבן, חיים צדוק ויעקב שמשון שפירא, מתחיל התהליך שיהפוך את מפלגת העבודה ממפלגה ניצית אקטיביסטית התיישבותית למפלגה יונית.

כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, אחרי ריכוך מדיני בדמות תוכנית רוג'רס ושליחות יארינג, הציג ספיר גישה מפוכחת, לא רואת שחורות אבל פסימית במידה מסוימת, ומה שמסתתר מאחורי התנסחויותיו זה נכונות לוויתור נרחב על שטחים. פנחס ספיר הולם ללא רחם בחבריו בדיון של צמרת המפלגה, אם כי האגרוף מרופד בכפפה: "יש הטוענים כי המושג 'חוטבי עצים ושואבי מים' אין בו עוד היום משמעות אקטואלית, אולם אני כשלעצמי אינני רואה את ההבדל בין משמעותו של מושג זה לבין המציאות שאנחנו עדים לה עכשיו", אומר שר האוצר על העובדים מהשטחים שמגיעים יום־יום לעשות את "העבודה השחורה", כדבריו.

ספיר לא רק מזועזע מהתנאים שבהם לנים הערבים גם ליד פחי אשפה, אלא הוא מודאג מכך שיש לעבודה הזולה "השפעה שלילית על המשק. אם יגדל המספר, היא תוסיף ותאט משך הזמן את ההתקדמות למודרניזציה ולאוטומציה בתחומי עשייה שונים".

הוא מתריע כי סיפוח השטחים יביא ליצירתה של "אזרחות נחותה", ושבימינו זה לא מתקבל על הדעת: "למותר לציין מה דמות תהיה אז לכנסת ישראל. ייווצר מצב שהערבים, כולל ערביי ישראל, יהוו לשון־מאזניים כמעט בכל נושא שיעלה על סדר יומנו... במשקלם זה הם יכריעו אפילו בעניינים שבין יהודים ליהודים, מה שאנחנו קוראים ביתר פשטות 'מלחמות היהודים'".

בעוד הנהגת המדינה מציגה לציבור דימוי של "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", אומר ספיר: "הלוואי שיכולתי להיות שותף לדעתם של אלה הרואים במצב הנוכחי שלום דה־פקטו". כלומר, הוא גם חושש ממלחמה. זה אותו ספיר שהמליך ב־1969 את גולדה אחרי מותו של אשכול, ושהעניק את הניצחון ליצחק רבין בהתמודדות שלו מול שמעון פרס על ראשות הממשלה לאחר התפטרות גולדה ב־1974.

מה ברל היה עושה

יש איזושהי טעות של חוקרי אוסלו ומוקיעי אוסלו כשהם מחפשים את הגורם למפולת בהתפתחות האידיאולוגית, המדינית, הנפשית של רבין ופרס. כל ההתפתחויות האלה של הקודקודים חשובות להבנת מהלך אוסלו, אבל התהליך שהפך את מפלגת העבודה ממפלגת הניצים (גולדה, דיין, גלילי וכו') למפלגה יונית מובהקת הוא, בסופו של דבר, שדחף את שני המנהיגים הניצים לשעבר רבין ופרס לקבל את נוסחת אוסלו. כבר כששמעון פרס הפך למנהיג העבודה ב־1977 הוא היה נץ שמגלה כי מחוז הבחירה שלו הולך ונהיה יוני, והוא חייב ליישר קו.

עוזי ברעם רואה את נקודת השבר ביולי 2000, ולא בהסכם אוסלו עצמו. האשם הוא אהוד ברק ולא יצחק רבין ופרס: "קמפ דיוויד פגע פגיעה אנושה במפלגת העבודה, כי ברק הלך לנהל מו"מ בממשלה מתפרקת וחזר כשהוא לא מצליח להגיע להסכם"

אבל חוויית המחדל של 1973 היתה מכריעה לגבי דור העתיד של המפלגה. זה גם מה שדחף את יוסי ביילין להיכנס באינטנסיביות לפעילות פוליטית. "הבנתי שהשטחים במקום להיות רצועות הביטחון של ישראל זה האסון של ישראל", הוא אומר. "דיברו על כך שרמת הגולן שומרת על השטח שמתחתיה, אבל זה לא שמר עלינו. אז ירד לי האסימון במידה רבה".

ביילין היה עורך עיתון המשמרת הצעירה. פגישתו הראשונה עם שמעון פרס היתה ב־1963 ככתב של "מעריב לנוער" שנשלח לראיין את מי שהיה אז סגן שר הביטחון. בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים הוא נפגש עם חיים צדוק ואמר לו: "אני שומע את העמדות שלך (שהן יוניות מובהקות)". צדוק ענה: "כולנו היינו תחת השמיכה של גולדה. לא פשוט להיות נגד ראש הממשלה, לא פשוט ללכת להתווכח איתה".

זה גם היה מצבו של ספיר, מעיר עוזי ברעם.

היתה תנועה מקבילה. הצעירים בעבודה מושפעים במידה מסוימת מאנשים כמו עמוס עוז ומאווירת "שיח לוחמים". הוותיקים, שלא לומר הזקנים, רואים את אלתרמן וטבנקין, מאושיות תנועת העבודה, דוהרים ימינה. "ואני לא יכול להגיד לך מה היה עושה ברל אחרי ששת הימים, אם היה בחיים", אומר ברעם בשיחה שמתקיימת בקניון נרחב בגוש דן, שיכול להכיל בתוכו את טרמינל 3 ואת נמל התעופה הית'רו גם יחד. "אבל בן־גוריון לא הלך עם אלתרמן ולא עם גולדה".

הנגטיב של הליכוד

רעידות האדמה שזעזעו את החברה הישראלית מ־1967 עבור ב־1973 ועד המהפך ב־1977 תרמו להפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת שמאל יונית, על רקע קיטוב מדיני שכפה על המפלגה בידול מהליכוד. "1973 גמרה את השלטון של העבודה", מציג ברעם את התזה שלו. "לא בגלל הפנקס האדום והקיפוח הכרוך בו, וגם לא בגלל האפליה נגד המזרחים. עד 73' הציבור לא הסכים להחליף את השלטון, משום שהציבור לא נתן אמון בבגין; לא האמינו שהוא יכול לנהל את המדינה מבחינה ביטחונית. אבל לאחר שהעבודה נתפסה כאחראית למפולת של 73' בגין הופך ליותר לגיטימי. תוסיף על זה את יגאל ידין - הוא סודק את הקרקע המוסרית של העבודה. מפלגת העבודה וביטחון זאת חבילה אחת: רבין, בן־גוריון, אשכול".

שלושתם היו ראש ממשלה ושר ביטחון או שגילמו באישיותם את הביטחון. יום לאחר רצח רבין הוצע לשמעון פרס למנות את אהוד ברק, שכבר היה שר בממשלה, כשר הביטחון. אבל לא, פרס סירב. גם הוא רצה כראש ממשלה ללבוש את חליפת הביטחון.

לא היה פשוט מבחינה היסטורית להפוך את מפא"י, ואחריה העבודה והמערך, למפלגת הביטחון, מפלגה שמופיעה בחבילה אחת עם הביטחון. עד מבצע קדש ב־1956 מי שהיתה מזוהה כמפלגת הביטחון היתה מפלגת השמאל הסטליניסטית מפ"ם, עם מצביאי מלחמת השחרור וחוג קצינים בתוך הצבא שסר באופן חלקי למרות מנהיגי המפלגה. מינויו של משה דיין לרמטכ"ל, פעולות התגמול ולאחריהן מלחמת סיני והמפעל בדימונה הפכו את בן־גוריון לאישיות המגלמת את האחדות הפוליטית־ביטחונית.

מעניין שהאחדות המפלגתית־ביטחונית הפכה את שני השונאים, גולדה ודיין, לבעלי ברית שהם כמעט ישות פוליטית אחת. "התזה הבסיסית של העבודה, שאותה ייצגו גולדה ודיין, היתה להחזיק את השטחים בכוח. שאין סכנה אמיתית. וראינו שהם מאוד מצליחים בדעת הקהל", אומר עוזי ברעם. "גולדה לפני שנבחרה כראשת ממשלה זכתה לתמיכה של אחוז אחד בציבור. לאחר מכן שני האריות, דיין ויגאל אלון, רבצו לרגליה".

מופע שנות ה־70

שנות ה־70 הן שנות המפנה. אלו שנים של קריסה מורלית ומדינית של המערב בהנהגת ארה"ב. וכך ישראל חווה שוב היחלשות, שלא לומר התמוטטות, של המשענת האסטרטגית שלה. עשר שנים קודם זו היתה צרפת שמפנה את אלג'יריה כשדה גול מתחיל בהפניית עורף לישראל, שמגיעה לשיאה באמברגו של 67' ויריית הזינוק לאנטישמיות המודרנית עם האמירה שלו על אותו "עם יהיר ומתנשא".

בתחילת שנות ה־70 המשטר האמריקני כמעט מתמוטט מול המהלומות בווייטנאם, ומבית עם פרשת ווטרגייט. נשק הנפט של ערב הסעודית מטלטל את המערב, אש"ף הופך לכוכב החדש הזוהר של הסלונים הרדיקליים, הקמפוסים והרחובות הזועמים של פריז, לונדון, רומא וברלין. השלטון השמרני הישן במערב אירופה מפנה את מקומו במהפך סימולטני: עולים שלושה מנהיגים סוציאל־דמוקרטים שאחד מהם הוא אנטי־אמריקני קיצוני ופרו־אש"פי בגלוי, אולוף פלמה השבדי, ולידו שני המנהיגים שהפכו את יאסר ערפאת למה שמכונה אורח הגון ומקובל בסלון.

אלו וילי ברנדט, שגם חתום על הסכמי כניעה מול אש"ף בעקבות הבליצקריג הטרוריסטי במינכן ב־1972, וקנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי. מפלגת העבודה, כחברה מרכזית באינטרנציונל הסוציאליסטי, הושפעה עמוקות מהמהפך האידיאולוגי ביקום הסוציאליסטי. משך שנות דור היה הסוציאליזם האירופי פרו־ציוני, והנה בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת וייטנאם הוא פונה נגד ישראל ורואה את ארגון הטרור הפלשתיני חלק בלתי נפרד ממהפכות השחרור הלאומי של העולם השלישי.

זה מביא לכך שבשנים 1975 ו־1976, כשרבין ראש הממשלה, הוא נפגש עם אורי אבנרי בכל פעם שזה חוזר מעוד מפגש רוטט עם עיסאם סרטאווי וסעיד חממי. רבין, לפי הדיווח של אבנרי, התנגד נחרצות לאש"ף וטען שהסכם עם הארגון ייצור רצף של אויבים - מטול כרם ועד בגדד. אבל נראה היה שהאמריקנים, בהובלת קיסינג'ר, הולכים בכיוון של מגעים עם אש"ף, למרות מגה פיגועי טרור שמקורם בביטחון הגובר של ארגוני המחבלים. לרבין היו, אם כך, סיבות טובות לשמוע דרך אורי אבנרי מה קורה בצד הפלשתיני שמנהיגי העולם המערבי נושאים ונותנים איתו.

ב־1981 היתה נקודה שסימנה נוכחות יונית בולטת בעבודה. "מנקודת ראותי, כשבגין הביא את סיפוח הגולן (נובמבר 81') הוא הביא את זה בהינף, מפלגת העבודה נתפסה בהפתעה", אומר ברעם. "זה כמו שביבי יפתח את מושב החורף בבליץ מהיר של חקיקת שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. העבודה היתה בדילמה. שבס וכץ־עוז עשו קמפיין של העם עם הגולן, ואז הסיעה מתכנסת להחליט מה עמדתה. פרס מציע שהסיעה כולה תימנע; הוא, כראש אופוזיציה, יגיד שלא יכולים להתנגד לחוק הגולן. הסיעה מקבלת החלטה. רוב הסיעה מצביע כדעתו של שמעון פרס, אבל עמוס הדר, שלמה הלל ושושנה ארבלי־אלמוזלינו הצביעו בעד סיפוח (הגולן). יוסי שריד, נחמיאס, אורה נמיר ואני הצבענו נגד. וזה חשף את המחלוקת הפנימית שקיימת במפלגה".

לאורך שנות ה־70 גולדה עדיין הטילה את חיתתה על המפלגה, כאילו אפשר לדמיין את לברון ג'יימס יושב פצוע על הספסל וגוער בשחקנים מהקו, בניגוד להוראות המאמן. "האמירה הכי נוראה שלה", נזכר ביילין, "היתה 'מגיע לבגין ולסאדאת פרס אוסקר ולא פרס נובל'. אני הייתי נוכח בישיבה כשהיא אמרה את זה. תפרגני לבגין, לעזאזל - הוא הצליח במקום שאת נכשלת". כשנשאל אם ילך לראות את הסרט "גולדה", אומר ביילין ללא היסוס: "אני לא אלך לראות! בעיניי היא ראש הממשלה הכי גרועה שהיתה בישראל. היא היתה נוראה, איומה. והיא היתה מפחידה כמו שילד בכיתה א' יכול להפחיד ילדים אחרים בכיתה".

לובי השלום

באותה תקופה של 1978-1979 קמה תנועת "שלום עכשיו". פתאום היתה תנועת שלום חוץ־פרלמנטרית גדולה ואקטיביסטית, מובלת בידי צעירים בוגרי מלחמת יום הכיפורים, שהחלה לזנב במפלגת העבודה. הם היו מהסביבה החברתית־פוליטית של תנועת העבודה. שלוחות חזקות באקדמיה, בתקשורת. כשהגיעה שנת 82' עם מלחמת של"ג, נתנה המפלגה, בהנהגת רבין ופרס, גב להחלטה של ממשלת בגין ושרון לצאת למבצע. אבל בספטמבר באותה שנה, בעקבות הטבח בסברה ושתילה, התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר עד אז בישראל. יש ויכוח על המספרים, אבל היא זכורה כהפגנת ה־400 אלף. זה היה במידה רבה טקס החתונה של מפלגת העבודה עם שלום עכשיו, כששמעון פרס, יו"ר המפלגה, הוזמן לנאום בהפגנה. לכאורה זה היה עדיין פרס של "כעת מחר", ספר שבו טען בצורה המשכנעת ביותר כי מדינה פלשתינית של אש"ף תהרוס את ישראל. רבין, רק תמול שלשום, בחודשים הראשונים למלחמה, הפך למעין יועץ של שרון כשהטיף להידוק המצור על ביירות.

אבל ב־1988, לאחר הבחירות, כשהיתה הדילמה אם להצטרף לממשלת אחדות בראשות שמיר או להישאר באופוזיציה, כבר יכול היה עוזי ברעם, מזכ"ל המפלגה, להציב גוש של 17 יונים שדרשו ללכת לאופוזיציה. "כשרבין ופרס רואים ששמיר יכול להקים ממשלה בלעדיהם, ושמיר לא רצה להקים ממשלה צרה, רבין מתחיל לנהל משא ומתן על ממשלה משותפת", נזכר ברעם.

"אני מקים קבוצה של 17 ח"כים, ובתוכם בורג, פרץ, ביילין, וגם אנשים יותר ניציים מהמרכז כמו מיכה חריש ומיכאל בר־זוהר. אנחנו מתנגדים לאחדות עם שמיר. אנחנו רוצים שהקו של הסכם לונדון ינצח. יש ישיבת לשכה שתכריע בין עמדת רבין ופרס (שרוצים ללכת לממשלת אחדות) לבין העמדה שלנו. בהצבעה חשאית אנחנו יוצאים 60%! זאת היתה חציה מדינית. הליכה לאופוזיציה היתה מחייבת חשבון נפש ולקבוע עמדות לגבי 'שלום וביטחון'".

פרס ורבין רצו להפוך את הקערה על פיה על ידי הבאת שאלת ההצטרפות למרכז כנגד החלטת הלשכה. "רבין אמר לפרס: אם אתה רוצה לנצח - תודיע שתהיה שר האוצר ולא שר החוץ", אומר ברעם. כל קבוצות האינטרסים הכלכליים, ובראשן ההסתדרות, התייצבו, וצמד המנהיגים אכן הפך את ההחלטה והצטרף לממשלת שמיר.

זאת כבר היתה השנה הראשונה של האינתיפאדה הראשונה. פרס יזם את הקמת המועצה לשלום וביטחון באמצעות אלוף (מיל') אהרון יריב. המועצה הפכה ללובי של קצונה בכירה המחזקת את האגף היוני בעבודה ודוחפת להסדר מדיני, אולי אפילו עם אש"ף. הם מפתחים פעילות שכוללת סקרי עמדות בקרב הקצונה הבכירה במילואים. בישיבת הנהלה מ־2 בפברואר 1990 הם דנים "באשר למסמך 'המשותף' עם פייסל אל־חוסייני. דעת החברים היתה כי שמירה על שלמות המועצה חשובה יותר ממסמך משותף... אין מניעה להמשך מגעים/שיחות. פייסל אל־חוסייני יוזמן להופעה בפני מליאת המועצה". מדובר כבר בקבוצת בכירים שבתוכה שלושה אלופים, בכיר לשעבר בשב"כ וכמה בכירים נוספים.

בעקבות האלקטורט האבוד

ברעם רואה את נקודת השבר, בדומה ל־73', בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000, ולא בהסכם אוסלו עצמו. כלומר, האשם הוא אהוד ברק ולא יצחק רבין ופרס. "ב־93' פרס אמר לי: עוזי, אתה חייב לדבר עם רבין - אפשר להשיג הסכם עם ערפאת בתוך כמה חודשים. יש לרבין אמון כלפיך, תשפיע עליו שייתן חבל למהלכי אוסלו. פרס אמר: זה מתקדם, אבל לרבין יש הסתייגויות. הלכתי לרבין. הוא היה אובד עצות. ראשית, הוא שלל את אש"ף; שנית, הוא אמר שהוא לא נותן אמון בחבר'ה האלה (שמנהלים את המגעים באוסלו). 'אבל תן לי לבדוק את זה', הוא הוסיף. ככל שהתארך הזמן, רבין התחיל לחשוב שיש הזדמנות".

זה 1993, ורבין עדיין מתנגד עקרונית לאש"ף וליאסר ערפאת, אף שבתוך זמן קצר הוא חותם ולוחץ איתו ידיים על המדשאה בבית הלבן. "בכל זאת, עד יום מותו אין התבטאות של רבין בעד מדינה פלשתינית", מה שיהפוך למנטרה הקבועה של השמאל שהחליט שפתרון החלוקה לשתי מדינות הוא מורשת רבין.

"קמפ דיוויד פגע פגיעה אנושה במפלגת העבודה", קובע ברעם, "כי ברק הלך לנהל משא ומתן בממשלה מתפרקת וחזר כשהוא לא מצליח להגיע להסכם". לפני קמפ דיוויד נערכו פגישות עם צמרת אש"ף, ועם ערפאת, בעקבות פנייה של אחמד טיבי. הם לא רוצים ללכת לשם כי הם לא רואים את הקרקע מוכנה להסכם. הם חששו מוועידה בחסות קלינטון. הירידה המדורגת של מפלגת העבודה בציבור מוחשית. שמעון פרס ב־96' מקבל 10 מנדטים פחות מרבין, ובכל זאת - 34 מושבים בכנסת. ברק ב־99', עם דוד לוי, יורד ל־26. ב־2006 עמיר פרץ נעצר על 19. המפץ של "קדימה" פוגע לאורך זמן בעבודה יותר מבליכוד, שבזכות נתניהו חוזר לחיים ב־2009. העבודה בראשות ברק עם 13 בלבד.

לאורך כל השנים, בצל המאבק האידיאולוגי המקוטב בין הימין לשמאל, השמאל היותר קיצוני תוקף דווקא את העבודה בצורה יותר אפקטיבית - זאת מורשת יוסי שריד ואורי אבנרי. אבל בעשור השני של המאה השמאל בהובלת "הארץ" עוסק בחיסול הנהגת העבודה, שמטבעה נמצאת בדינמיקה של עריפת ראשיה לאחר כל סבב בחירות. דווקא לאחר ההישג של בוז'י הרצוג וציפי לבני, שהביאו את העבודה בתחפושת "המחנה הציוני" ל־24 מנדטים, הרצוג מותקף ומוחלף בשני מנהיגים כושלים בדמותם של אבי גבאי ומרב מיכאלי, שלמעשה עשו מהמפלגה כרוב מאודה.

האלקטורט של העבודה לא נעלם, הוא נמצא ברחובות. בני גנץ לכאורה מגלם היום את הקשר הגורדי של המפלגה והביטחון, אבל הוא עושה את זה רק כשהוא ממלא את הסטריאוטיפ של "מר ביטחון". אין לו חיבור למפלגה עם חיים דמוקרטיים שורשיים תוססים, ובמקום סניפים ומוסדות הוא מחובר ל"שומרי הסף" הידועים. ההשוואה ליצחק רבין מלמדת על ההבדלים: רבין היה מר ביטחון שיש לו מטרת־על לאומית - להשלים את מה שלא הושג במלחמת השחרור ולאחר מכן במלחמת ששת הימים. אי אפשר לדמיין את רבין נסחף אחרי גלים של הפגנות, חסימות כבישים ואיום לפגוע בצה"ל.