בין הפוליטיקאים למפקדים: בניגוד לממשלה, בכירי צה"ל ידעו לקחת אחריות

"אם להתפטר מהממשלה היה עוזר, הייתי שוקל את זה", אמר לי השר ברגע של ייאוש. בלילה הקודם חוסל מנכ"ל עיריית טירה, עבד אלרחמן קשוע. בבוקר שלפני נרצחה בת שבע ניגרי בהר חברון. לא חלפו כמה שעות, וכמו בסצנת סיום של "הסנדק", נטבחו באבו סנאן המועמד לראשות המועצה, גאזי סעב, ושלושה מבני משפחתו.

"לא קל להיות שר בממשלה בימים אלה. התסכול גדול", אמר השר, "גם ביו"ש, גם בגליל, כל נושא ביטחון הפנים... התחושה קשה מאוד... מה שקורה עם הערבים יכול בכל רגע להידרדר לאנרכיה. אנחנו לא במקום טוב. אסור לשכוח מה היה פה בשומר החומות".

מי שמדבר כך, נשמע כאילו הוא שוקל להתפטר, השבתי. "אני לא רואה איך התפטרות תעזור. גם אם יהיו בחירות, אתה לא יודע אם יוכרעו, ולאיזה צד יוכרעו, או אם ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות. הרי נתניהו יישאר והם (האופוזיציה) עדיין לא ירצו לשבת איתו. כך שמה תועיל התפטרות", שיתף בשיקוליו.

הוא לא היה היחיד. כבר ביום ראשון, לאחר רציחתם של סיילאס־שי ניגרקר ובנו אביעד בחווארה, היו שרים שלא ידעו את נפשם מרוב תסכול. "אני באמת לא יודע מה לעשות", אמר שר אחר. "בכל הנוגע לביטחון ביו"ש, המדיניות היום גרועה יותר משהיתה. אין לי תשובות", הוסיף בכנות.

הם יודעים ששיפור הביטחון והמשילות היו כרטיסי הביקור שלהם בבחירות. עיקר זעמם נגד הממשלה הקודמת הופנה לסעיפים האלה. והנה, לא רק שאינם פותרים את הבעיות, אלא שהן מחמירות במספרים קיצוניים, גם בפיגועים הלאומניים, גם במשילות.

נתניהו וגלנט, במה שנראה כמו ספין מתואם, הפנו את האצבע המאשימה לאיראן. לטענתם, "אמנם היא לא מכווינה באופן ישיר את הפיגועים, אבל מציפה את השטח בכסף ובנשק, ולכן נמצאת למעשה מאחורי גל הטרור". אך זה היה תירוץ אומלל, וכך גם נראו פניהם של נתניהו וגלנט כשאמרו אותו בסרטון שהקליטו בזירת הפיגוע. כי אפילו אם איראן מקרינה את ההשראה לפיגועים (מתי לא עשתה זאת?), התפקיד שלהם למנוע אותם. והם נכשלים במשימה.

צה"ל ושב"כ עושים ככל יכולתם, וסיכלו מאות פיגועים מתחילת השנה. בניגוד לצביעות של הפוליטיקאים, בפרט של הממשלה הנוכחית שעשתה הון פוליטי מהפיגועים שהתרחשו בזמן הממשלה הקודמת, בכירי צה"ל לפחות מקבלים אחריות. "רוב הפעמים אנחנו מצליחים, היום והשבוע אנחנו בזמן קשה, ולא הצלחנו", אמר בישירות אלוף יהודה פוקס לאחר הפיגוע בהר חברון. אותו אלוף, שבקבוצות הימין משמיצים וששרי הימין אוהבים לתקוף, הישיר פנים למצלמה ואמר אמת. הפוליטיקאים, שהם אלה שחייבים דין וחשבון לציבור, עדיין לא עשו זאת.

עוד מאותו דבר

הבעיה הקשה יותר היא שגם לצבא אין פתרונות. כפי שתיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן בעיתון זה באמצע השבוע, הצבא שרוי במבוכה, והיא לא פסחה על ישיבת הקבינט ביום שלישי.

לשרים הוצגו כל מיני צעדים שהם עוד מאותו דבר. מעצר ומניעת עבודה ממעגלים רחבים יותר סביב המחבלים, לכידת מסיתים ו"צעדים נוספים שאי אפשר לדבר עליהם", לדברי חלק ממשתתפי הישיבה. ייתכן שנראה בקרוב עוד פעולה נקודתית, נוסח מבצע בית וגן, כפי שהיה לפני חודש בג'נין. אך הנתונים מראים שזה לא מספיק. הטרור הרים את ראשו, וישראל מגיבה מעט מדי ומאוחר מדי.

מעל לכל, נראה שהיעדר תפיסה אחודה ומדיניות דו־ראשית מובילים לתוצאות הקשות. נתניהו ועימו הממסד הביטחוני דוגלים בחיזוק הרשות הפלשתינית, גם כגורם מרכזי בשטח וגם כגוף שיילחם בטרור. אך הרשות חלשה והעומד בראשה נרפה. בתגובה המערכת הישראלית מחזקת אותו, מצ'פרת אותו בכסף ומדללת את כניסות צה"ל לערים הערביות, כדי שתדמית הרש"פ תשתפר. נוסף על כך, בהתאם לגישת איזנקוט מ־2015 בזמן "אינתיפאדת הסכינים", צה"ל ושב"כ מנסים לבדל בין המחבלים לבין האוכלוסייה הבלתי מעורבת. הם משוכנעים שענישה קולקטיבית תחולל ריאקציה ותכניס יותר אנשים למעגל הטרור, במקום להפך.

מנגד, אגף ימין של הממשלה, קרי: סמוטריץ', בן גביר, אחדים משרי הליכוד ולא מעט מחברי הכנסת של המפלגה, דוגל בגישה לגמרי אחרת. הרש"פ היא לדידם ישות עוינת שצריך לייבש, ולכל הפחות לא לחזק. והדרך למניעת פיגועים עוברת בהחלט בענישה שתפגע גם במי שלא עשה דבר. למשל, מחסומי דרכים שיקשו על המחבלים להימלט, אבל יפגעו בכלל האוכלוסייה. או, "לשרוף את חווארה", כפי שאמר מי שאמר, במובן של עוצר, ענישה כלכלית וכדומה. ככה משיגים לדעתם הרתעה.

הצבא מתנגד לגישת סמוטריץ' ושות', אבל גם לא יודע להציע מה כן. התוצאה היא שמיליציות נראות בג'נין. קו הפיגועים גולש דרומה ממנה ועד הר חברון. מספר ההתרעות מזנק. גזרות שהיו שקטות נדלקות. וכרגע אין מענה.

ניגוד התפיסות בא לידי ביטוי גם בפרשת "התוכנית לחיזוק ההתיישבות", שיזם סמוטריץ'. שבועות אחדים לאחר כינון הממשלה היה זה נתניהו שישב איתו ועם ראשי המועצות ביו"ש ואמר ש"דין המתיישבים ביו"ש כדין המתיישבים בעוטף עזה. אין סיבה שיופלו לרעה". ברוח דבריו אלה גובשה התוכנית שנועדה לסייע במגוון רחב של מדדים ליישובים הישראליים ביהודה ושומרון.

ופתאום, פוס. אחרי חודשים של עבודה, לא אחר מאשר היועץ המשפטי של מל"ל נשלח להגיד לנוגעים בדבר כי "לאישור ההצעה בעת הזו עלולות להיות השלכות שליליות רבות במישור המדיני ובמישור המערכה המדינית־משפטית, באופן שיגרום לפגיעה של ממש בביטחון הלאומי".

מילים גבוהות, שמאחוריהן עומדת הנחיה ישירה של אותו נתניהו לעצור את התוכנית. וכן, זה גם אותו נתניהו שרוצה כביכול לצמצם את כוחה העודף של הרשות השופטת, אבל מתחבא מאחורי יועץ משפטי כדי לחזור בו ממהלך שהוא עצמו קידם.

איך יודעים שזה טריק של נתניהו? משום שהיועץ המשפטי לא קשור לעניין. הוא לא מציין במכתבו שום "מניעה משפטית", אלא רק שיקולים של ביטחון לאומי. כך שהוא רק השליח. כלומר, שוב הממשלה מדברת בשני קולות. אגף ימין רוצה להרחיב משמעותית את ההתיישבות, נתניהו לגמרי לא בעניין.

הגיוני מאוד שהכיוונים המנוגדים האלה של הדרג המדיני מחלחלים לצמרת צה"ל ותורמים למבוכה. אך גם אם לא, השורה התחתונה היא שגם הצמרת המדינית וגם הצבאית לא מצליחות לעצור את העלייה במספרי הנפגעים, ואלה חדשות רעות ומרות.

המזל נגמר 

"תנו לי גנרל עם מזל", נהג לומר נפוליאון, מתוך ידיעה שמוכשר וצודק ככל שתהיה, יש משתנים שאינם תלויים בך אלא בכוח עליון. שמונה חודשים מאז כינון ממשלת "הימין מלא־מלא", ברור שמרגע הניצחון בבחירות המזל נלקח ממנה.

כמעט כל דגל שהניפה הממשלה, היא נאלצה לקפל. נעמדו מולה כוחות גדולים, שהפעילו כלים שאיש מעולם לא העז להעלות בדעתו. שרי הממשלה מצידם טעו שוב ושוב בהצהרות מתלהמות ובדריכה על מוקשים שטמנו להם. ברור שאת האופרציה הזו צריך היה לנהל אחרת.

אך בלי שאנחנו יודעים את חשבונותיו של היושב במרומים, אולי לא רק במזל ביש מדובר, אלא גם בקצת הגינות ויושר מצד שרי הממשלה. אולי דווקא עכשיו, בימי הרחמים והסליחות, מי שלפני שנה היו ח"כים באופוזיציה וחצו גבולות בהצהרותיהם נגד הממשלה הקודמת - אולי עבורם זהו אות משמיים שהגיע הזמן להתנצל.

כי בסוף, גם בתוך מאבקים פוליטיים יש אמירות שלא צריכות להיאמר, ויש אנשים שצריך לשמור על כבודם. מי שהיום מזועזעים בצדק מהמרדפים אחרי בני משפחותיהם של שמחה רוטמן ואמיר אוחנה, צריכים להיזכר מה היה חלקם שלהם במירור חייו של ניר אורבך.

מי שהיום עומדים חסרי אונים מול גל הטרור הקשה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה, צריכים להכות על חטא על כך שעשו הון פוליטי מהפיגועים שהיו בתקופת הממשלה הקודמת.

כל חבר כנסת ושר דתי בקואליציה, ויש רבים כאלה, יודע שחזרה בתשובה, הנהוגה בחודש אלול, היא קודם כל הכרה בחטא. אחריו באים החרטה והקבלה לעתיד. אולי תיקון האמירות והמעשים הפסולים מתקופת האופוזיציה יביא לנתניהו ולממשלתו השישית קצת יותר מזל.

תמיכה מכיוון לא צפוי 

הפוליטיקה היא מקום שמזמן מפגשים מפתיעים. אחד כזה התרחש השבוע בין ראש עיריית ניו יורק, אריק אדאמס, לבין לא אחר מראש המועצה האזורית מטה בנימין ישראל גנץ (גילוי נאות: ראש המועצה באזור מגוריי).

אדאמס הוא אחד המנהיגים השחורים הבולטים בארה"ב. הוא משתייך למפלגה הדמוקרטית, כלומר זו שמתנגדת בחריפות למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. גנץ, מנגד, הוא מי שבהחלט אפשר להגדירו כאחד מ"ראשי המתנחלים".

על אף הפערים, השניים נפגשו השבוע בפעם השנייה. הראשונה היתה לפני חודשיים, בצעדה למען ישראל בניו יורק. גנץ הצטרף אז לאדאמס לכמה דקות, שוחח איתו, והשניים סיכמו לשמור על קשר.

השבוע אדאמס הגיע לישראל. הוא פתח את ביקורו במפגש סגור עם ראשי המחאה נגד הממשלה, ובהמשך נועד עם שר החוץ אלי כהן. גנץ מבנימין הצטרף אליהם, לשיחה לבבית נוספת. השניים שוחחו על אפשרויות לשיתוף פעולה בתחומי החינוך והתיירות. אדאמס גם מסר "ברכה וחיזוק לתושבי בנימין וההתיישבות כולה". בסיום המפגש הבטיח הניו־יורקי לבוא לבקר בחבל בנימין.

הקשר החריג הזה הוא הישג מדיני לכל דבר. עד כה רק נציגים רפובליקנים הכירו בהתיישבות ביו"ש ושיתפו איתה פעולה. העובדה שדמות דמוקרטית בולטת, כזו שאפילו מוזכרת כפוטנציאלית לנשיאות, עושה זאת, מעניקה להתיישבות ביו"ש מעטפת לגיטימציה משמעותית.

שנית, לישראל ובפרט ל"מתנחלים", המואשמים ב"אפרטהייד", יש בעיה תדמיתית בקרב חלק מהשחורים באמריקה. מולם אדאמס מתייצב ואומר, "מתנחלים הם חברים שלי". שלישית, מדינת ישראל עצמה לא משקיעה מספיק בחיזוק הקשר עם האפרו־אמריקנים, כך שטוב שראש המועצה מיו"ש עושה זאת.

אך לא רק לצד הישראלי יש אינטרס בקשר הזה. רבים מאוד מבוחריו היהודים של אדאמס משתייכים לקהילה האורתודוקסית של יורק. הם גם עבדו קשה למען ניצחונו וגם תומכים בהתיישבות ביו"ש.

כשאדאמס נפגש עם גנץ, וגם עם רבנים חרדים בארץ, הוא בא לחזק ויוצא מחוזק. נפלאות דרכי הפוליטיקה.