גורל משותף? פרופסורית יהודייה־אמריקנית שמה מראה מול החברה המתפוררת

בדרך כלל הזמנות לכנסים נפוחים מרוב חשיבות הן לא חומר הקריאה המרתק ביותר. הן נמחקות ככאלה שהגיעו לתיבת הדוא"ל שלי ללא דופק. אבל ההזמנה של קרן תקווה לכנס המנהיגות היהודית שלה הגיעה בצירוף אמירה חזקה של פרופ' רות וייס.

וייס היא מומחית לספרות יידיש מאוניברסיטת הרווארד וכתבה רבות על המוטיב של יהודים וכוח. היא ציונית גדולה, שגם רואיינה פה ושם לכלי תקשורת ישראליים, אבל זה לא אומר שאם תגיד "רות וייס" בדסק חדשות תקבל יותר מעיני עגל תמהות. בקיצור, היא מאוד פעילה וכותבת בהרחבה בהרבה פורומים ומגזיני אונליין, אבל אצלנו, במקום הרועש שמכונה "התקשורת הישראלית", יש מקום רק לתומאס פרידמן.

כך, למשל, כותבת פרופ' וייס: "הנושא של 'האם ילדינו יגנו על אמריקה, ישראל והציוויליזציה היהודית' הוא שאלה שפעם הייתי עונה עליה בביטחון: 'כמובן!' חונכתי לקבל אחריות לאומית כזאת כעניין נתון. התחלתי את הקריירה שלי... עם אותו ביטחון שלמידה יהודית יכולה לפרוח במסגרת הקהילה הכללית של מחקר וידע. אבל אקלים הרעיונות השתנה. במהירות רבה וגם בצורה מסוכנת מאוד".

על הרווארד, האוניברסיטה שבה לימדה שנים רבות, היא אומרת: "במקום למלא את משימתו, בית הספר הגדול הזה (ורבים שכמותו) עשו בדיוק ההפך. רעיונות רעים קיבלו היתר לגרש רעיונות טובים. ללא כבוד ללאומיות, לפטריוטיזם או לאזרחות טובה, הקולות הדומיננטיים באקדמיה החלו לזלזל בכל הטוב שבאמריקה ובישראל ולתקוף אותן, כולל את אורח החיים היהודי. התוצרים הנלווים לאנטי־אמריקניות שלהם הם אנטישמיות ואנטי־ציונות".

אני חושב שווייס ואחרים אופטימיים מדי לגבי היכולת של החינוך היום להפיק את אותם צעירים יהודים שיהיו שומרי העתיד. משהו בנוסח שומרי הגלקסיה האמריקנית, ובייחוד היהודית. לדבריה, האחריות הלאומית היתה בעבר עניין נתון ומובן מאליו. מה שמשאיר אותך היום במצב של חוסר ביטחון הוא המהירות המסחררת שבה הדברים משתנים, ובישראל זה קורה בצורה מהפכנית יותר ממה שזה קרה בארה"ב לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד.

אני רוצה לטעון שמעשים כל כך חסרי אחריות, תוך חילול חישוקי החיבור היסודיים ביותר כמו השכול והניסיון לפורר את הצבא, יכולים להתרחש רק כשמשהו יסודי מאוד התפורר. אנחנו חוזים בקדחת של הרס עצמי, שמאחוריו מסתתרת גם דעיכת זיכרון השואה. מי שנאמן ל"לעולם לא עוד", לא חותר בגלוי לפגיעה בביטחון ובהרתעה של מדינת ישראל. זו תסמונת של שכחת הגורל המשותף. שאלת ההמשך לספק שהעלתה רות וייס היא, אם הדור הבא יזכור את השואה.

סודות האטום

מבעד לערפול התודעתי, הנתונים מצביעים על כך ששוק העבודה הישראלי במצב מצוין עם אבטלה נמוכה. למה בכל זאת מנסים להחדיר חוסר ודאות לכלכלה?

הנתונים החיוביים בכלכלה הישראלית הם כמוסים יותר מאשר סודות האטום. האף תקוע בשער הדולר־שקל ובבורסה. בעבר היה מקובל שהדברים המעניינים והמהותיים לסקר הכלכלה בגדר המובן מאליו, הם נתוני האבטלה, האינפלציה, הצמיחה, השכר במשק. צריך לקוות שההסתדרות וכל מי שאכפת לו מגורל האזרח בישראל יתרכזו בנושא הזה, ולא בהפשטות משפטיות. אז דו"ח של פורום קהלת המבוסס על נתוני הלמ"ס מצייר את התמונה האמיתית במשק: "שוק העבודה הישראלי במצב מצוין, עם אבטלה נמוכה ושיא בשיעור המשתתפים בשוק העבודה". בהתחשב בכך שישראל חוותה אירוע של "ברבור שחור", אלו נתונים טובים. בתוספת אי־הורדת דירוג האשראי.

בראיונותיו צייר רה"מ נתניהו אופק כלכלי ומדיני חיובי. במצב הנוכחי, כאשר ממד היציבות וההמשכיות הופך לדומיננטי, השיקולים לטובת המשך כהונתו של פרופ' ירון כנגיד בנק ישראל נראים חזקים יותר. זה רצוי מתוך הבנה שעידן עליית הריבית צפוי להסתיים

שיעור האבטלה עומד על 3.8 אחוזים, עם נתונים נכונים עד מאי 2023. מאז 2019 השכר הממוצע לשכיר עלה ב־6.7 אחוזים. הצמיחה בתוצר לנפש בין 2019 ל־2022 עלתה ב־7.5 אחוזים. מה שמעניין הוא שיש שיפור בתעסוקה מאז שנת הטרום־קורונה (2019) . קיים גידול בשיעור התעסוקה בגילי העבודה המרכזיים, והוא גבוה בהשוואה לטרום־קורונה.

על רקע הנתונים האלה ומגמת הירידה באינפלציה, שאפשר לייחס אותה באופן חלקי להעלאת הריבית, ההנהלה תשקול את סיום כהונתו של הנגיד פרופ' אמיר ירון או הארכת מינויו לכהונה נוספת. אם פעם - לפני כמה חודשים - נדמה היה שהנטייה הברורה היא לא להאריך את כהונת פרופ' ירון, היום זה כבר לא כל כך ברור. כשירון חזר מדאבוס הוא נראה כמי שמנסה להחדיר מורך לב כלכלי בקרב ראש הממשלה והשרים הבכירים. כאילו הרפורמה פוגעת בכלכלה, וגם תפגע בטווח כלשהו בעתיד. היתה תחושה לא נוחה שבמקום לנפץ את מסכת התעמולה נגד הרפורמה בנושא הכלכלי, הוא הולך עם זה.

האפקט השלילי היחיד הוא של חוסר ודאות פוליטי, שמעכב חתימת חוזים. בראיונות האחרונים שלו, בעיקר לבלומברג, רה"מ נתניהו צייר אופק כלכלי ומדיני חיובי כדי לשדר אופטימיות וכדאיות כלכלית. הממד הכלכלי של שיתוף הפעולה עם ערב הסעודית היה מרכזי יותר בראיון לבלומברג בתחילת השבוע, מאשר חתימת הסכם שלום רשמי. בקשר לסוגיית הנגיד, הוא היה אמביוולנטי והשאיר את המשך כהונת ירון בסימן שאלה.

במצב הנוכחי בישראל, כאשר הממד של יציבות והמשכיות הופך דומיננטי מאוד, השיקולים לטובת המשך כהונת פרופ' ירון כנגיד בנק ישראל נראים חזקים יותר. רצוי מתוך הבנה שעידן עליית הריבית צפוי להסתיים. זאת יכולה להיות תרומתו של ירון לפיזור הערפל הפוליטי־כלכלי.

השגיאה ההיסטורית

הרציונל האנטי־דמוקרטי של חלקים בשמאל הישראלי מחלחל לעיתונות האמריקנית: זה לא משנה מי ניצח בבחירות, "הטובים" צריכים לקבוע

אחת השגיאות ההיסטוריות שפגעו בדמוקרטיה ובשמאל היא העברת מרכז הכובד של העשייה הפוליטית לזירה של בית המשפט העליון. כל זה על חשבון הפעילות ומאמצי השכנוע בזירה שבה גורל החברה אמור להיות מוכרע - בקרב האזרחים, שכנוע קבוצות אוכלוסייה מהציבור. את זה אומר המבקר הגדול של האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק, פרופ' מני מאוטנר, שעכשיו במקרה הוא ממתנגדי הרפורמה.

הכוחות המובילים של הליברליזם וה"קידמה" (הפרוגרסיבים כביכול) בישראל ויתרו על המעורבות ועל המגע הקרוב עם הציבור החרדי, המזרחים ושאר האוכלוסיות שהיום נותרו להם כלפיהן רק בוז ותחושות עליונות מהסוג הוולגרי ביותר. בבסיס הקיטוב בציבור יש תהליך מואץ של חילוניות ואנטי־יהדות. אין אמצע. עכשיו נראה שהקיטוב הזה בצורתו המכוערת כבר הדביק חלקים מסוימים בקרב יהדות אמריקה.

ההתבטאויות והאיומים המגוחכים של תומאס פרידמן על ישראל כבר מוכרים. אבל מתברר שעמיתו ל"ניו יורק טיימס", הפרשן הכביכול שמרני־ימני־ציוני ברט סטיבנס, מגהץ שורות לידו. לא נעים לראות את ברט סטיבנס הטוב עושה אקרובטיקה ביחס לרפורמה המשפטית, אבל רק כדי לערוך דה־לגיטימציה לאותם חלקים בחברה הישראלית שבחרו את הממשלה הנוכחית.

מדובר במאמר מלפני כשבועיים, אבל הוא כל כך קשה או "בעייתי", אם נשתמש בז'רגון של האליטות, עד שאי אפשר לתת לו סתם לעבור. הרי הוא נועד להימנע מהצורך להסביר את עצמנו לבזויים, לפשוטי העם, שהעזו להצביע כפי שהצביעו. הוא חשוב גם מפני שהוא בכל זאת חושף את המניע הבסיסי למהומות ולאיומים לשבור את הכלכלה והביטחון בישראל. מאמרו של סטיבנס ב"טיימס" יכול להסביר גם את אווירת האיום היום על כלי תקשורת ועל אנשי תקשורת בעקבות מאמצי החיסול וההשתקה של פורום קהלת וערוץ 14.

עורך ה־JNS ג'ונתן טובין הסביר כי מה שמשתקף מכתבי סטיבנס הוא שהמחאה מונעת לא כל כך על ידי דבקות בעקרונות חוקתיים או פרטים כאלה ואחרים ברפורמה, אלא מזעמן של קבוצות אוכלוסייה מסוימות כלפי ישראלים אחרים. איזה מין ישראלים? ברור לכולם, אבל הרעיון הוא: יש יהודים שאינם טובים כמוהם, אנשי המחאה. הם "האזרחים היצרניים ביותר והמעורבים ביותר בחברה האזרחית. בזכות אותם אזרחים - יזמי הטכנולוגיה, טייסי המילואים בחיל האוויר, הסופרים והרופאים - ישראל עומדת בשורה אחת עם שווייץ וסינגפור. אומת בוטיק", כתב סטיבנס, "ובלעדיהם, ישראל נמצאת במועדון של הונגריה וסרביה... ואילו מובילי הרפורמה מייצגים את האזרחים הכי פחות יצרניים והכי פחות מעורבים... שדורשים לעצמם תקציבי סעד וזכויות יתר... ומנצלים לרעה את הרוב הזמני שהשיגו".

אם להשתמש בסיסמה בוטה: תנו ל"יהודים הטובים" לנצח; יש להם זכות עליונה לנהל את המדינה, ולעזאזל העניין הזה שהם נוצחו בבחירות על ידי "היהודים הרעים". אסור, אם כך, לממש את הרפורמות, גם אם הן נכונות ודמוקרטיות, וזאת משום שחייבים להשאיר על כנו את המנגנון שמבטיח ש"היהודים הרעים" יישארו במקומם. וכן, יש צורך לשמר את הזכות לרדוף ולאיים, כפי שהתבטא כלפי קהלת, ערוץ 14 והיישוב נווה אטי"ב.

מראה להווה

הסרט "המזח" מציב מראה ממלחמת יום הכיפורים לצה"ל ולמפקדיו כיום. הצבא אינו מגולם שם רק בגבורתם של החיילים, אלא גם כגוף מרוחק שאינו מושיע

"המזח" הוא בהחלט סרט טוב. עכשיו, כשיש תחרות על סרט מלחמת יום הכיפורים הגדול, אפשר לשפוט שהוא עולה על "גולדה". הוא סובל מההפשטות הפוליטיות האידיאולוגיות הרגילות שמאפיינות את הקולנוע הישראלי, אבל בזכות תיאורי הקרב, הדמויות ואווירת התקופה האותנטית הוא מצליח לחפות על החולשות האלה.

"המזח" מתחיל בעליצות הפראית של להקת "השמנים והרזים" (צביקה פיק ועוזי פוקס), בלהיטם בן האלמוות "יה־יה, מה יהיה?", ואחר כך בחיתוך מהיר למלחמה. הבמאי ליאור חפץ מציג לשם שינוי גבורה אותנטית, שקטה, של גיבורים אשר בני התקופה שחוו את המלחמה לפני 50 שנה זוכרים ומכירים. זוכרים ומוקירים. אלה לא דמויות מומצאות. אפשר אפילו לטעון שכדי לתת לגיטימציה לתיאורי רוח הלחימה וההקרבה במוצב, נאלץ יוצר הסרט לעטוף את כל החבילה בסיום שהוא כניעה מכובדת.

בטווח של שנתיים מגיעים למסכים שני סרטים בולטים מאוד שבסופם כניעה. הראשון היה "תמונת ניצחון" של אבי נשר, שממוסגר בצורה מפוקפקת. אם אומר שהבחירה לא מקרית - זה הרי מובן מאליו. אבל במקרה של "המזח" לא מדובר בלוחמים מעידן רחוק ואחר, מ־1948, אזרחים, חברי ניצנים, לוחמים במערכה. "המזח" מציב מראה מול צה"ל ומפקדיו היום. זה לא רק הלוחמים הפשוטים בחזית מול הפיקוד הגבוה שמאחור, אלא גם דמות המפקד שמשדר משהו אחר למפקדים הבכירים של היום.

סגן שלמה ארדינסט, מפקד המעוז, הוא מודל הקצין המפקד הזוטר שאפיין כל כך את צה"ל ב־1973. מי שהיה בבה"ד 1 ב־1973 זוכר את דמותו של המד"כ, חובש הכיפה, שנשאר בבסיס במצפה רמון כדי להדריך. יותר מאוחר באותה השנה הוא חזר ליחידתו, נדמה לי גדוד 50 (נח"ל מוצנח). ב־6 באוקטובר מצא את עצמו מפקד על מוצב המזח, הדרומי ביותר בשרשרת המעוזים האומללה שמישהו חשב שהם יוכלו לתת מענה הגנתי מול שלבי הצליחה המצרית הראשונים.
בזכות תפקודו כמפקד, הצליח המעוז להחזיק מעמד שבוע, מכותר, מותקף ללא הרף בחיילי קומנדו ובירי טנקים וארטילריה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הרופא ד"ר ורבין, שהציל חיי פצועים רבים בעצמו.

צה"ל נמצא בדמותו של סגן ארדינסט. אך צה"ל הוא גם גוף אמורפי ומרוחק, שמשום מה אינו מופיע ואינו מושיע. שנים אחרי המלחמה פגשתי גם את אחד מלוחמי יחידת הצוללנים 707, שנשלחו לחלץ את לוחמי המזח. סיפורו מאשר את מה שנחזה בסרט: המצרים ידעו לאכן ולאתר במהירות מדהימה ובמדויק את הסירות המהירות שנעו מהים אל המעוז, ובאמצעות ירי ארטילרי יעיל גרמו ליחידה הימית להסתובב ולהתקפל.

בזיכרון ההיסטורי של התקופה, ההליכה לשבי, עם תמונת החייל שלוקח עימו את ספר התורה, נצרבה כחלק מהקרב. כל המעוזים האחרים, חוץ מבודפשט בגזרה הצפונית, נכבשו או ננטשו. כבר תוך כדי המלחמה נכתב ב"העולם הזה" כי "מכל סיפורי הלחימה שעוד יסופרו שנים רבות על ימי המלחמה הראשונים, עתיד סיפור זה להיות אחד הסיפורים המרתקים, המרגשים והמופלאים ביותר". מפקד האוגדה בגזרתם, האלוף אלברט מנדלר, נהרג ביום שבו הלכו ארדינסט ואנשיו לשבי.