חיבוק דוב: המגעים עם סעודיה הם גם חרב פיפיות

השבוע בישיבת ועדת החוץ והביטחון אמר שר הביטחון גלנט כי "הסכם הגז עם לבנון הוא אחת מנקודות המפנה במתיחת הגבולות של חיזבאללה, והביטחון העצמי הגובר שלהם". באופוזיציה היו מופתעים שהדברים נאמרים על סמך הערכות במערכת הביטחון, אף שבכיר באמ"ן אמר שהביטחון העצמי הגובר של חיזבאללה מקורו בתהליך שהחל עוד לפני ההסכם. בהחלט יכול להיות. כי המרוץ הקדחתני לסגירת ההסכם החל בעקבות ניסיון תקיפה של כטב"מים על אסדת כריש.

אבל הנקודה המעניינת היא שכל ההתגרויות על הגבול הלבנוני מתבצעות בהתאם לתביעות "טריטוריאליות", שקיבלו חיזוק רב עקב ההסכם הכושל. לפני קרוב לחודש הכריז יו"ר הפרלמנט הלבנוני נביה ברי על נקודות המחלוקת שהקהילה הבינלאומית צריכה לפתור אותן תוך אכיפת החלטה 1701 על ישראל. הוא הזכיר את כפר רג'ר, הר דב, גבעות כפר שובא ונקודה 1B.

נקודת הגבול הזאת בעצם מחברת את התקלה, שלא לומר מחדל, בסימון הגבול הימי במסגרת הסכם הגז, עם "נקודות המחלוקת" כביכול שסביבן מנסה חיזבאללה לערער את הביטחון בגבול הצפון. מי שעוקב אחרי הבעייתיות של הסכם הגז מאז התפרסמו הנתונים על המשא ומתן שניהל לפיד, לאחר מכן ההסכם, ועכשיו כשזה הופך לסוגיה נפיצה, הוא גד איבגי, שגם כתב על כך כמה פעמים בהרחבה באתר "מידה". חלק מהתקשורת הישראלית לא מדווחת על הנושא העובדתי הגיאומטרי שנלווה להסכם. או מתוך חוסר הבנה, בורות, או מתוך אי־רצון בסיסי לערער על התזה של לפיד בדבר ההסכם ההיסטורי החשוב ביותר.

קיימת גם עכשיו מחלוקת בסיסית מאוד בין ישראל ללבנון, היכן ממוקמת אבן הגבול שמסמנת את "קו המצופים". מבחינת ישראל, נקודה 1B נמצאת מצפון לקו המסומן. לבנון טוענת ש־1B נמצאת מדרום לקו וחולשת על האזור התיירותי של ראש הנקרה. למה לא? כאשר אין הסכמה כל כך בסיסית על הנקודה שבה הקו היבשתי פוגש את הסימון הימי, כל הבסיס של הסכם הגז מתערער. איבגי בניתוחיו מציג תצלום אוויר שמציג את נקודה 31, שזו גרסת ישראל לעומת 1B, שזו גרסת לבנון. "אמרו לכם שקו המצופים הוא אחלה והעסק סגור ונצור? שיקרו", כתב איבגי לפני כמה שבועות בפייסבוק.

עצם הריצה לחתימת ההסכם בלחץ הכטב"מים ערערה את ההרתעה הישראלית. גם המחשבה של ממשלת ישראל, שיש טעם לחתום הסכמים עם מדינה וירטואלית, היא מאוד בעייתית. האפקט השלילי של הסכם הגז על הביטחון מוכחש לחלוטין, כפי שזה היה לגבי ההתמוטטות שיזם אהוד ברק ברצועת הביטחון לפני 23 שנים. היא היתה הגורם העיקרי שעודד את הפלשתינים לפתוח באינתיפאדה השנייה. אבל במערכת הביטחון עד היום נחשבת הנטישה הזאת במאי 2000 לאיזשהו הישג היסטורי.

עכשיו הבעיה מונחת לפתחם של נתניהו, גלנט והרמטכ"ל הלוי. משא ומתן, על פי הניסיון, לא יפתור ולא יסיים דבר, כי חיזבאללה תמיד ימצא איזושהי נקודה ארכימדית דמיונית כדי לבסס עליה התגרויות ותוקפנות חדשות. להיכנס למשא ומתן על הגבול היבשתי ועל B1, שהם פוטנציאל גדול של נקודות מחלוקת, וזאת בגלל הקמת אוהל וחוג ריקודי עם על גדר הגבול, זו תהיה טעות אסטרטגית קשה.

מבחינה זו, דין האוהל וההתגרויות על הגדר כדין הכטב"מים. המחלוקות חוצות יישובים ישראליים, כמו משגב עם. לאחרונה מגיעים סימנים מהממסד הביטחוני כי כדאי להכניס את לבנון - מדינה מומצאת בלתי קיימת - לפורום הגז הים־תיכוני, כדי לחזק את ההסכם של יאיר לפיד. גם משא ומתן וגם שילוב של לבנון, פירושם למעשה משא ומתן עם חיזבאללה והכנסת איראן לתוך הים התיכון עם לגיטימציה בינלאומית.

התמוטטות מוסרית

מחוללי המהומות מאוכזבים מכך שהכלכלה לא קורסת בגללם, וקוראים לנשיא ארה"ב לחלץ אותם מידיה של הדמוקרטיה

השבוע החולף בלט בעיקר בהתפתחויות חיוביות למדינת ישראל. אפשר כבר לקבוע שהניסיונות של מחוללי המהומות למוטט את השקל ואת הכלכלה לא צלחו. האם צריך אינדיקציה מובהקת יותר לקריסה המוסרית של הקבוצה הבדלנית שהתשתית האידיאולוגית והזהותית שלה מבוססת על שנאה נגד החרדים ועל הביביפוביה?

הניסיון לאורך חצי השנה האחרונה להפיל את השקל יצר הזדמנות למניפולטורים של סוחרי מטבע וראינו היחלשות מול הדולר סביב ה־3.6 או ה־3.65, כששער של 3.7 שקלים לדולר זה פחות או יותר הגג. זה בעיקר עשה רווחים ליצואנים, ובראשם חברות ההייטק שמחשבות את עתידן.

נוסף על התחזקות השקל וסיכומי החודש החיוביים בבורסה, באה הודעת אמזון, שלפיה תשקיע בישראל 26 מיליארד דולר. זה לא היה בתוכניות של אהוד ברק, או נגיד בנק ישראל, או קבוצות פורעי החוק ועיתון "הארץ". גם חברות הדירוג בסופו של דבר רק הוציאו עשן מהנחיריים, אבל לא הורידו את דירוג האשראי. חברות הדירוג, בעזרת המעמד השליט הרקוב, הפכו ביחס לישראל למה שקרן המטבע הבינלאומית הפכה במדינות סף־דמוקרטיות. כלומר, מדינות דרום־אמריקניות או רוסיה בזמנו, שמתנדנדות בין רפובליקת בננות לדמוקרטיה.

גם צפיפות הדיבורים על איזשהו הסכם שלום אפשרי עם ערב הסעודית מייצרת באזז חיובי. קשה לראות הסכם כזה מתממש בשלב הזה, אבל עצם השליחויות של אנשי משרד החוץ האמריקני לסעודיה וההכרזות האופטימיות של שר החוץ אלי כהן משדרות בעיקר שארה"ב מוכנה שוב להיראות כשותפה של ישראל.

זו, כמובן, חרב פיפיות. הגישה הידידותית עוזרת להרתעה של ישראל, אך כוונת האמריקנים בעידן ביידן לכבול את ישראל שלא תקלקל את הנושא האיראני, שלא תתקוף. חיבוק דוב. בכל אופן, לא לזה קיוו אולמרט, ברק ושאר שגרירי המרידה, שמתחננים בערוצי תקשורת בארה"ב שהאמריקנים הטובים יבואו לעזרתם. תארו לכם איזו מידה של חוסר פטריוטיות דרושה כדי לעמוד מול אגף השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון עם שלטים בנוסח: ביידן, תציל אותנו!

כסומים בארובה

ציבור האזרחים דרוך בציפייה מצמיתה למוצא פיהם של 15 אנשים שמפוררים את עצם ריבונותה של מדינת ישראל

אבל המעמד השליט השבע מתומצת באותה קבוצה של 15 שופטי בית המשפט העליון. מה הם יחליטו בספטמבר בנוגע לחוק צמצום עילת הסבירות? אין טעם לנסות לנמק מה יקרה או מה צריך לקרות. זאת כי אין שום בסיס חוקי, חוקתי, אינטלקטואלי או תיאורטי שיכול להורות לציבור את הדרך, ואנו כסומים בארובה.

זו משמעותה של עריצות. ציבור האזרחים דרוך בציפייה מצמיתה למוצא פיו של השליט בעל 15 הראשים. אבל דבר אחד כן אפשר לקבוע. בית המשפט העליון שוחק ומפורר את עצם הריבונות של מדינת ישראל. אם לממשלת ישראל ולכנסת הנבחרת בבחירות חופשיות על ידי העם, שהוא הריבון, לא עומדת הזכות הריבונית לחוקק חוק, להחליט על מדיניות או לחוקק חוק יסוד - אז זה אומר שהריבונות המדוברת של עם ישראל במדינתו לא קיימת.

שליחיו יכולים להחליט ולחוקק, אבל יש גוף מנדטורי מעל לכנסת ולממשלה - והוא זה שיפסוק. מדובר, אפוא, בתעשיית הימורים. זה לא בית משפט שמרני, שצפוי שיחליט כי הפלות הן בלתי חוקיות. זה גם לא בית משפט ליברלי, שיחליט לפי השקפת עולמו כי לבני זוג הומוסקסואלים יש שוויון זכויות כבני זוג. זו חבורה שהיא נציגת המעמד השליט, ובישראל צבר האליטות הזה נמצא בהתמוטטות מוסרית, הוא רקוב, הוא פנה עורף לעם כבר לפני הרבה שנים. אבל לשפל כזה כמו שזה נראה היום, אף אחד לא ציפה.

התוף הבודד

אוניברסיטת חיפה החליטה על סכסוך עבודה. מזל שיש מי שמבהיר לסגל הבכיר את משמעותה של הפוליטיזציה

פרופ' גור אלרואי הוא רקטור אוניברסיטת חיפה ובנו של מפיק הספורט האגדי יואש אלרואי. גם על פי עדויות של אנשים החלוקים עליו פוליטית, מדובר באדם איכותי, ציוני לאורך ולרוחב ולעומק. אבל הוא כנראה ההוכחה שמצב נפשי עקב הפגזה תעמולתית יכול לשבש את דעתם של הטובים ביותר. בתחילת השבוע הוא אמר, שאלה ואחרים אינם האחים שלו. אמירה טעונה.

האוניברסיטה שלו עוברת תהליך של פוליטיזציה מואצת. בעקבות כינוס חירום של הסגל האקדמי הבכיר הוחלט ביום ראשון להכריז על סכסוך עבודה "עקב הסיכונים בחקיקה הצפויה לעבודה המאורגנת ולפגיעה בתנאי ההעסקה של חברי הסגל".

כשהתהליך הבולשביקי המואץ באקדמיה נמצא בעיצומו, דווקא לקולות הבודדים, אותו תוף בודד שאינו עושה רעש כמו בהפגנות, אלא מכריז על התנגדות כהד עמום ורחוק - יש משקל עצום. לקראת אספת החירום של הזרוע האקדמית האידיאולוגית, ביקשה מתמטיקאית שנמצאת בחו"ל להגיד דבר מה, ברשותכם: "במהלך 20 השנים שאני עובדת באוניברסיטה, אפילו פעם אחת לא הרשיתי לעצמי כמו, אני מקווה, כולם, להכריז בפני הסטודנטים מה אני חושבת על מאורעות פוליטיים כאלה או אחרים. לפי דעתי, בימים סוערים אלה אנחנו מחויבים בצניעות וצריכים להשאיר את הדעות שלנו מחוץ לעבודה, כי האמון המלא שיש רק צד אחד צודק לחלוטין והצד השני הוא 'חשוך, לא מבין, פשיסטי', או להפך, שהצד השני הוא 'קבוצת ישראל הראשונה, שמוכנה לשרוף את המדינה רק כדי לשמור על זכויות היתר שלה', מביא רק ליותר שנאה וקרע. האם זאת המטרה של הסגל הבכיר?"

הפרופסורית, שחוש הריח שלה להתפתחות מצב טוטליטרי די מפותח כיוצאת בריה"מ, טוענת שמדיניות הסגל תביא את הסטודנטים שדעותיהם שונות להרגשה שהן אינן לגיטימיות. "האם המטרה של הסגל להתחיל חינוך מחדש של הסטודנטים?" היא כותבת, אולי ברמיזה לשיטת האינדוקטרינציה הקומוניסטית. היא צופה שחלק מהמועמדים להירשם לא ירצו ללכת לאוניברסיטת חיפה, ושירידה, אפילו של חמישה אחוזים, במספר הנרשמים תהיה אסון. 

המלך והשרביט

הניסיון של גורמים בספרות לסכם את תולדות ישראל כרצף של מלחמות מעיד בעיקר על הפסימיות של עצמם

סוף הדבר של הקובץ "75, תמונת מצב" (בהוצאת עם עובד) נקרא "סיפור חיינו". "באיזה עתיד רחוק אולי ייקרא כל המתרחש עכשיו בישראל כמין טרגדיה שייקספירית על מלך שנאחז בשרביטו בעוד ממלכתו מטלטלת וכל זעזוע נוסף עלול לפרק אותה לגורמיה. ואולי, חלילה - גם החשש הזה עלה לאחרונה - ייקרא כל המתרחש כאן כפרק נוסף בתולדות עם ישראל, שתישנה בו המחזוריות הנוראה של חורבן ושיבה". זו הרוח שהכותב יובל שמעוני, שערך עם אילת שמיר את הקובץ, משרה על הספר כולו בהקשר האקטואלי.

הספר מצטרף לשני ספרים בפורמט אלבומי שיצאו בחודשים האחרונים. רוח של סיכום המדינה, כפי שקרא לזה בני גנץ, מאפיינת את ספרי ה־75 האלה. כצפוי, הם ערוכים במגמה ליברלית שמאלית, ובייחוד הקובץ של שמעוני ושמיר. משום מה, הימין לא התגייס להוציא קבצים אלבומיים לרגל ה־75. מעניין למה. זה לא היעדר יוזמה הפקתית, אלא כי הימין עסוק בחיים עצמם, בבנייה ובהגנה, כולל בהקרבת קורבן. העורכים והכותבים של הקבצים השמאליים הפסימיים איבדו במתקפות הטרור של השנתיים האחרונות מעט מאוד. המתנחלים, החרדים, חיילי החירי־בירי והמג"בניקים הם שמשלמים את המחיר בזמן שמובילי הרביעיות יושבים באולפנים או מצטלמים באופן פרטי.

אבל מה שמפתיע בקובץ של עם עובד, שאמור לשקף גם עשיה ספרותית של 75 שנה, זה שהוא נראה די משמים. יש שני סיפורים או קטעי רומנים שמצילים את הקובץ ממתחם "המשעמם החגיגי הגדול". טוב שהם זוכים לחיים חדשים. האחד הוא סיפורו הקלאסי של יצחק בן־נר "ניקול", שמקוטלג תחת "1973". השני "ד"ר עמנואל נוסבאום" של עמוס עוז, שנלקח מ"הר העצה הרעה". עוד סיפור מוצל שמציל את הספר הוא "חיים־ועד" של שמעון בלאס.

שמעוני ושמיר בעצם אומרים לקורא שישראל היא סיפור של מלחמות בתאריכים שונים, התנגשות עם ערבים שמגדירים את זהותנו, ופה ושם דמויות מזרחיות הצופות בחוכמה, אך מתוך ניכור, בחברה ישראלית ממוסדת ומאורגנת, שיובל שמעוני הוא כנראה אחד מצאצאיה.