ושוב, "המרכז המסחרי המאובק"

אנו בעידן הדם והזהב של הטלוויזיה הישראלית. מצד אחד, הערוצים המסחריים ממלאים את המסך בגלדיאטורים מתגוששים בזירות קרקסים ושעשועים מתובנתות היטב. מילא זה היה רק בידור, אך המריבות מתוכנתות למשוך את הצופים, באמצעות תיפוף בלתי פוסק על פצעי הישראליות. במקום להגליד, טלוויזיית המציאות המומצאת מעמיקה את המריבות והשסעים הפנימיים בשביל האח הגדול של כולנו - הרייטינג. אך ברגע שהמציאות חודרת אל תוך הריאליטי, ובאים אל יצרני המדון והזדון בטענות, הם מייד רוחצים בניקיון מצלמתם, מושכים בכתפם, וקוראים לזה "ריאליטי" ומה אתה רוצה, אנחנו לא בעסקי חינוך אלא בעסקי מכירת פרסומות, ו"מסעודה משדרות".

אך ואקום הקיום יצר גם תנועה הפוכה, ומנגד לערוצים המסחריים עומד בגאון תאגיד השידור הישראלי - "כאן", שלא רק בולט ביחס לדשדוש מי האפסיים של הערוצים המסחריים, אלא מצליח לשנות את הטלוויזיה הישראלית מן הקצה אל הקצה.

אם אתם רוצים ללמוד משהו על המציאות הישראלית, תוכלו למצוא אותו בקלות רבה ב"כאן" הקרוב למסכם. "קופה ראשית", "מלאך משחית", "שישה אפסים", "שטוקהולם", "איסט סייד", "אבירם כץ", "המפקדת", מקבץ קטן מתוך עושר של סדרות נהדרות. כל הסדרות הללו מהוות צפייה טלוויזיונית מצוינת, עם מורכבות, עושר והבנה טובה של המציאות הישראלית.

אלא שדבר אחד שב ועולה מצפייה בהן - בכולן יש עדיין בעיית הטפסים (סטריאוטיפים) והטיות שגויות כשזה נוגע לנושא אחד. או במילים אחרות - הן משבשות פריפריה. קחו, לדוגמה, את הסדרה "שישה אפסים". בין הזוכים במיליונים מצוי זוג שמגיע מהפריפריה, הגבר מהיישוב עומר, מה שכבר מעורר גיחוך פריפריאלי גדול במיוחד, אבל ניחא, נאמר. אלא שהאישה מגיעה מירוחם, אתם יודעים - מלאה, שיכונית, משפחה מזרחית וכל השיט. אלא שכאן נתנו לפריפריאלית התורנית איזו שכבה של מורכבות אישיותית שמצליחה להציג אותה כדמות שלמה. ומה הבעיה? כל מי שנסע אי פעם בין ירוחם לבאר שבע, מבין מייד שחלק מהסצנות ב"פריפריה" לא צולמו באמת בירוחם או בבית החולים בבאר שבע.

למה השיבוש הפריפריאלי? אינני יודע, אבל ניתן לשער שזה פשוט עוד מקרה של "רחוק לנו" מכדי לדייק את הדבר. ובינינו, מה זה משנה מאיפה בדיוק בא הזוג מהפריפריה? מה ההבדל בין שיכון לשיכון? העיקר שזו פריפריה.

וזה לא מסתיים שם. בסדרה "אבירם כץ" יורדת הגיבורה למצפה רמון. הפעם עשו אנשי הסדרה את המאמץ ואשכרה לא הסתפקו ב"מיני ישראל" ועלו עד מצפה רמון כדי לצלם את הסדרה. אלא מה, כשהגיבורה נוסעת ברכבה מירושלים למצפה, מצולמת המכונית נוסעת בכביש שומם, שבור ומשובש, שאפילו גמלים היו מסרבים לעלות עליו בתואנה שהוא קלישאה מדי. הדרומי שבי ידע מייד באיזה כביש מדובר, הוא לא מומצא, הוא אכן קיים. קוראים לו כביש המטיילים, להר חריף. אבל אף בן אדם שפוי לא היה נוסע למצפה רמון דרך הכביש הזה, כשיש את הכביש הראשי (ועדיין לא דו־מסלולי, כבוד השרה רגב). אבל מה אכפת ליוצרי הסדרה דיוק פריפריאלי, העיקר שיש לנו כביש, בורות ופיתולים של שנות ה־50, כדי להראות כמה זה נידח ותקוע בעבר.

נו מה יש לך, עכשיו אתה מתלונן שהשיכונים והכבישים לא מיוצגים בצורה אידיאלית? שוב "כבשו לי, שתו לי"? דמיינו שאת הסדרה "איסט סייד", על מזרח ירושלים, היו מצלמים בעכו. זה דומה, לא? או דמיינו שאת הסדרה "רותמן בקפלן" (שהמצאתי בזה הרגע, אבל אתם יודעים שהיא תגיע), המתארת את ההתאהבות של זוג במחאה, יצלמו בכניסה לבאר שבע, כשאת מגדלי עזריאלי מחליפים מגדל השעון ושני דקלים. סביר? לא. אבל זה בדיוק מה שהשיבוש הפריפריאלי עושה. גורם לתל אביב להיות מקום קונקרטי ואת כל שאר הארץ משבש עד כדי הפיכתה לתפאורת מסך טלוויזיונית, הגוזלת מהמקום את ייחודו.

וכשאתם משבשים פריפריה, אתם גוזלים מכל אנשיה את הזכות להיות מה שהם כפי שהם. מי שמצלם את המקום כשטיח שטוח של קלישאות, משטיח את המורכבות של המקום לחד־ממד, וממשיך את עיוות המציאות של הערוצים המסחריים. אנא מכם, אנשי הדרמה והקומדיה של "כאן", תפסיקו לשבש את הפריפריה, אתם יותר טובים מזה.

ולצערי הרב, זה בדיוק מה שלא ניתן לומר על מחלקת החדשות של "כאן", אשר שוב ושוב נופלים למלכודת ההטפסים על הפריפריה. מילא כשזה דיוני מופלטה על מרכז ופריפריה, אבל כשזה נוגע למלחמות אחים אפשריות - אל תהיו "אשרי הגפרור", טמבלים. השבוע אנשי חדשות "כאן" באו לסקר את "הירייה הראשונה במלחמת האזרחים" וצילמו בבאר שבע כתבת מיחזור בנוסחה הקלאסית - "אנחנו והם" - והפעם בזירת האיגרוף: באר שבע מול חצרים.

יש הרבה עיוותים היסטוריים, חברתיים וכלכליים ביחסים שבין קיבוצים לבין ערים בפריפריה, אין צורך להתעלם מזה או להכחיש את זה. מילא כשאתה בא לדון בנושא כה נפיץ כמו הירי באוויר בשער הקיבוץ חצרים, מלווה את זה עם קריינות דרמטית שמבקשת להעצים את הדרמה, זה מסוכן אבל מובן. אלא שכתבתו של מואב ורדי עשתה את החטא הקדמון ביחס לפריפריה - לדוג את המוכר והמובן מאליו, ולשים אותו בתפקיד חייו במרכז התמונה. הכל כדי שיגיד את מה שהמצלמה חושבת שהקהל חושב שהמצלמה רוצה לראות ולשמוע.

לליהוק כזה אין שום בעיה למצוא ממלא מקום. בטח ובטח כשאתה עושה עבודת הכנה עלובה ברמת הגעתי למרכז המסחרי ואמצא לי פריפריאלי מזדמן, שיגיד לי מה הוא חושב על אנחנו והם, ואם אפשר עם מבטא, כיפה ושלל קלישאות.

מאחר שאני מכיר את המקום ואת הנפשות הפועלות, אני תוהה איך אנשי "כאן" לא מצאו את האופטומטריסט האשכנזי מבאר שבע, או את הרוקחת הערבייה מבאר שבע, או את האופה העילי מבאר שבע, כולם שכנים באותו מרכז מסחרי שבו בחרה המצלמה להתמקם ולקבע את הסטריאוטיפ של "מפא"י, ליכוד, קיבוצים, עיירות, אנחנו, הם, מלחמה, גאבה גאבה, היי היי.

נכון, הדעה הזו קיימת במרחב, אבל היא רק אחת מבין רבות ושונות. אם אנשי חדשות "כאן" לא היו מתעצלים מחשבתית, הם היו יכולים למצוא אוסף דעות אחרות ומורכבות יותר, ממש באותו מרכז מסחרי שבו הלהיטו מצלמות החדשות גחלים ישנות ועמומות של מלחמת אזרחים, כדי לצלות את הבשר של כולנו.

בתזמון קוסמי, באותו מרכז מסחרי, כמה ימים ספורים לאחר "מלחמת האזרחים" שלא היתה, התחולל "דברים במדבר", אירוע הסיום של תוכנית מנדל למנהיגות בנגב, מחזור ה׳. לצד המזרקות, וממול לשגרה הישראלית של פלאפל וחנות סלולר, הציגו בוגרי התוכנית את יצירתם במרחב הציבורי. תיאטרון בובות, שירה על ענפים, מיצגים קוליים, צבעים ומילים, הכל טוב יפה ומעניין. אך היתה עבודה אחת שאתגרה את השקיעה היפה. "אדפטציה מדברית מקומית לטכניקת התודעה ווגינג, פרקטיקה של ניכוס תנועתי של סמלי כוח ועוצמה על ידי הקהילה הקווירית המודרת מהם", כהצהרתו של אמן הבמה רז גלוזמן. או במילים פשוטות - גבר רוקד בשמלת כלה.

אם המצלמות של ורדי היו טורחות להגיע לאירוע הזה, היו מגלות שם את פלאי השגרה. חרדים מזדמנים, בדואים חולפים ושלל קלישאות אנשי הנגב, שאל מול המיצג התנהלו בצורה לא קלושה בעליל. הביטו, גיחכו ולגמו שייק פירות חינמי. "מהבול", גיחך אחד מהם, "שיהיה לו לבריאות", אמר והמשיך בדרכו. ואולי מזל שהמצלמות לא באו. שכן עד שהלילה ירד, שום מלחמת אזרחיות לא פרצה.