רופאה אמיצה אחת מול מערכת דורסנית שאיבדה כיוון

ד"ר בלה סמולין מביה"ח רמב"ם יצאה הכי טוב מהימים האלה. היא ראתה מאחורי פעולת ראשי איגוד הרופאים "שיטת פעולה בולשביקית". היא גם אמרה בראיון לאחד מאתרי החדשות שמאחורי המאבק הזה לדמוקרטיה היא חוששת שצומחת דיקטטורה.

גם השם שלקחו לעצמם הרופאים האקטיביסטים - "החלוקים הלבנים" - קצת מצמרר. בטח כשנזכרים בביטוי השגור על שפתי השמאל הישראלי לפני 70 שנה, "הרוצחים בחלוק לבן". הפעם אלו רופאים שמתעסקים בענייני משפט, כלומר פוליטיקה. בעבר הרחוק זה היה משפט פוגרומיסטי שהכין סטלין לרופאים שהואשמו בקונספירציה להרעיל את ההנהגה הסובייטית.

כנראה ד"ר סמולין, שהגיעה לישראל מברית המועצות, מצליחה לזהות את הקשר הממאיר הקיים בישראל והיה מאוד אופייני למהפכה הסובייטית: בין מדע לתעמולה, בין רפואה לפוליטיקה, בין צבא לאידיאולוגיה ופוליטיזציה של הפיקוד הבכיר, וכמובן בין השירותים החשאיים, אם זו משטרה חשאית או משטרת מחשבות, לבין השלטון הפוליטי.

כך שהרופאים, כפי שתיארה לפני שבוע עירית לינור, נראים כמי שחוו את ההתמוטטות המוסרית הקשה ביותר. רק לחשוב שאחד כמו חגי לוין, שהקשבנו בדריכות למוצא פיו בענייני הקורונה, מתמכר פתאום לשקר על הקשר בין "עילת הסבירות" וביטולה לבין הרפואה הציבורית - ועוד בפריפריה. האם לא היה זה איגוד הרופאים שגרם לבעיית המחסור ברופאים בארץ? הדבקות של רופאים מומחים כמו לוין בטיעוני אברה־קדברה כאלה מעוררת את השאלה אם בישראל לא תם עדיין עידן ליסנקו, המדען הסובייטי שיצר את הפוטוסינתזה בין המרקסיזם לתורת הצמחים.

ניוון מערכות

העליון היה אמור להגן על הבחירות של האזרחים. במקום זאת שופטיו התאהבו ביכולתם להתערב בכל החלטת ממשלה

בסופו של דבר העיוות וההסתאבות הגדולים ביותר שייכים למערכת המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון והיועצת המשפטית. הניוון של המערכת הזאת מקביל לניוון של אגפים מסוימים בחיל האוויר. קשה למצוא כשל גדול יותר במערכת שאמורה לייצג גם שלטון חוק וגם קצת צדק מאשר הנכונות של שופטיה הבכירים ביותר לשמש אמצעי שלטוני בידיו של המעמד השליט.

בית המשפט היה צריך להגן על האזרחים ועל הממשלה שבחרו בבחירות חופשיות. במקום זאת שופטים כמו מלצר וחיות, ועכשיו גם יועצת משפטית חסרת עכבות, התאהבו בנפלאות הכוח השלטוני. אין החלטה ממשלתית שהם לא מתערבים בה. בכך הם תורמים את שלהם לחוסר היציבות במדינה, לאנדרלמוסיה המכווונת בידי מנהיגים כושלים מהעבר, לאנרכיה ולאיומים הפיזיים על מוסדות השלטון בישראל.

כאשר בג"ץ ממהר להתגייס לטובת האפשרות של הפסילה הכפולה - גם של חוק הנבצרות וגם של ביטול עילת הסבירות - הוא מאותת למחוללי המהומות שיש תוחלת למאבק האנטי־דמוקרטי ולביצוע ההפיכה השלטונית המיוחלת. כלומר, עכשיו הפסדנו (או שניצחנו), אבל מחר אולי בג"ץ יעשה את המלאכה. אולי גלי בהרב־מיארה. וכך נמשך חוסר היציבות, וברור שנשיאת בית המשפט העליון והיו"ר שמעליה מקפיאים את דמו ואת שכלו של בני גנץ, ויחד עם האיומים הברוטליים של ד"ר נו קשה להגיע לדיבור תכליתי.

ושוב, כל הכבוד לראש הממשלה שהוא אחד הבודדים שלא מפחדים ממערכת הלחצים המתואמת בין הבית הלבן, מערכת ה"ניו יורק טיימס", הבור בקריה ו"כוח קפלן" ו"אחים לנשק" - מיליציות בלתי חוקיות המאיימות היום על אזרחי ישראל. כמו הרופאים, הסיסמה היא: אנחנו פוגעים במטופלים אבל זה לטובתם.

טעם בלתי סביר

כמו רבין, נתניהו סבור שחיוני שדרעי יישב מסביב לשולחן מקבלי ההחלטות. גם הפעם חכמי בג"ץ סברו אחרת

הסוגיה העיקרית בעניינו של מושג הסבירות היא מי אחראי לשיקולי "סבירות". לקראת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים נזכיר שראש אמ"ן זעירא השתמש ב־1973 בהערכה של "סבירות נמוכה". כל המפגינים יוצאי המלחמה זוכרים את הסבירות הזאת. או בהרחבה, הסבירות נמצאת בשיקולי הממשלה. סבירות זה לא דבר שמגלגלים לשופטי בית המשפט העליון. למשל, שופטי ביהמ"ש שהיו הדומיננטיים בוועדת אגרנט - אגרנט עצמו ולנדוי - החליטו שהרמטכ"ל דוד אלעזר כן, וגולדה ודיין לא. יש כאלה שיגידו שיש כאן בעיה של סבירות.

מי שתיעב את ועדת אגרנט יותר מכולם היה יצחק רבין, שדרש להחזיר את הדו"ח לוועדה. אחר כך, כעבור 20 שנה, טעם רבין שוב, כראש ממשלה בשנית, את טעמה המר והבלתי סביר של הסבירות. זו שהולידה את פסיקת בג"ץ שהורתה לו לפטר את דרעי ופנחסי בתקופת הסכם אוסלו. ש"ס היתה השכפ"ץ הימני של רבין. מבחינה חברתית היתה לה חשיבות עליונה.

שיקולי הסבירות של ראש הממשלה היו שדרעי וחבריו חיוניים מאין כמותם ליציבות החברתית והפוליטית בימי הסכם אוסלו. השופט אהרן ברק ניתץ את השכפ"ץ על כל המשתמע מכך. וזה לא רק ההידרדרות לרצח רבין; זה גם מי ואיך מילאו את מקומה של ש"ס. מרגל איראני ומיצובישי. זה היה מאוד סביר.

איילת שקד העידה השבוע במאמר בעיתון זה כי אהרן ברק הגיב בביטול על סעיף הסבירות כשאמר לה שיש להם גם "מידתיות", ועוד מילים יפות אחרות לפעול באמצעותן. גם הפעם אנחנו שומעים שאריה דרעי חיוני למעגל מקבלי ההחלטות שמסביב לראש הממשלה נתניהו. אבל חכמי בג"ץ, כזכור, פסלו אותו. מעניין שברוב עצום הם פלשו לגדרות הכנסת, שנבחרה על ידי העם. לא היתה בעניין פסילת דרעי מחלוקת גדולה. היה רק שופט אחד שחרג מעט מהקולקטיביות הרעיונית.

ביידן זורק עלינו גפרורים

בבית הלבן זממו להשתמש בנשיא הרצוג כדי להסיח את דעתנו, כאילו היחסים עם ארה"ב חזרו למסלולם

לנשיא יצחק הרצוג היה נאום מרשים בקונגרס, ישיבה משותפת של שני הבתים. זה היה לפני קצת יותר משבוע בסך הכל. אבל אז נכנס השליח מכיכר טיימס, תומס פרידמן, שקבוצת קצינים בכירים בדימוס עלתה אליו לרגל לפני כמה חודשים. פרידמן כאילו העביר איתות מהבית הלבן, ועד כמה שקשה להאמין לזה - המזימה של ביידן היתה להשתמש בהרצוג כאביזר במה להסחת דעת בעת שמנגנון ההפעלה של בכירי הביטחון וחיל האוויר בדימוס נכנס להפעלה. ביקור הרצוג נטע תקוות שהיחסים עם ארה"ב חזרו למסלולם. אך לא. ביידן זורק עלינו גפרורים.

כדאי לזכור את מה שאמר על ביידן הבוס שלו, הנשיא ברק אובמה: אסור אף פעם להמעיט ביכולתו של ג'ו לדפוק כל דבר. וכך יוצא שבסוף השבוע הנוכחי הרצוג, שנראה כמנהיג אלטרנטיבי לעתיד, נמוג. הסיבה שהוא נמוג היא בגלל המחלה הישנה של מפלגות השמאל בעידן שאחרי יצחק רבין: היעדר אומץ לקחת מנהיגות ולקרוא לדברים בשמם - עריקה, חבלה, חתרנות - ולהעז להגן על הממשלה הדמוקרטית הנבחרת מפני מערכת משפטית חסרת רסן וקבוצה חונטאית של פילדמרשלים חדורי תאוות הרס אפלות. אבל צריך לזכור שהחייל המעוטר ביותר בצה"ל שם על עוזרו לשעבר הרצוג את הצלב, כאשר השווה אותו לצ'מברליין.

למען הצדק ההיסטורי

הסרט "גולדה" משרטט נרטיב חדש סביב גולדה. ב"אופנהיימר" מכתירים (שוב) את האיש החשוב ביותר בתולדות האנושות

הסרט "גולדה" בכיכובה של הלן מירן משרטט נרטיב חדש ביחס לראש הממשלה במלחמת יום הכיפורים. כבר לא "הזקנה המרשעת", אלא צ'רצ'יל ממין נקבה. כבר לא "הם לא נחמדים" ואטימות חברתית, אלא מנהיגה שנפגשה באומץ עם החיילים בחזית והסתכלה להם בעיניים.

לי זה לא חדש. שמעתי בזמנו את בנימין עמידרור שטען כי היא גדולה מבגין ואולי שווה לבן־גוריון. משום שלפראיירים של גולדה, כפי שכונו לוחמי ההתשה ויום כיפור, לא סיפרו שישראל האמיצה נלחמת נגד ברית שבה המעצמה הסובייטית נותנת את הטון בברית עם העריצות התוקפנית של מדינות ערב.

אנחנו חיים בעידן חדש. אחרי שנים שהסבירות לאיום גרעיני היתה נמוכה, המלחמה באוקראינה החזירה אותה לחדשות. וכעת נשיא ארה"ב מודאג יותר מ"הסבירות" מאשר מהסבירות שלאיראן תהיה פצצה, והיא כבר במרחק החלטה לשעוט קדימה

אבל הסרט מנגן ברובו על צלילי כלי נשיפה בשעה שהקונצ'רטו הנוגע ללב של יחסיה הקרובים עם חברתה האצילה לו קידר צריך להיות מנוגן בכינור וויולה. זה כמובן החלק המקורי של הסרט. דרמה מלחמתית אדירה שבמרכזה סיפור חברות ואף אהבה יוצאת דופן בין שתי נשים מבוגרות מאוד - האחת בת 75, השנייה בת 60. והשחקניות הנפלאות: הלן מירן האנגלייה וקאמיל קוטין הצרפתייה הנהדרת מהסדרה "Call my agent".

השחקנים הישראלים לא מתקרבים לליגה הזאת. יש בסרט אי־דיוקים מרגיזים וספקולציות לגבי אלי זעירא והאמצעים המיוחדים ולגבי התנהגותו של משה דיין ברגעי המשבר. רק למען הצדק ההיסטורי - דיין, ולא המפקדים הבכירים ברמת הגולן, הוא זה שדרש להגן על רמת הגולן בכל מחיר. המפקדים הבכירים בחזית הצפון הם אלה שקוננו שהפסדנו כבר את הרמה.

אבל הסרט היותר אקטואלי הוא דווקא "אופנהיימר", סאגה של שלוש שעות על מי שמכונה "אבי פצצת האטום". בסרט מישהו זורק אמירה שאופנהיימר הוא האדם החשוב בתולדות האנושות. גם כריסטופר נולן הבמאי חוזר על זה באמירות שונות, ובפודקאסט מהשבועות האחרונים גם הביוגרף של אופנהיימר מהרהר באפשרות הזאת. אז זאת הבעיה האמריקנית הקלאסית: לפני שנה הוא לא היה האיש החשוב בהיסטוריה האנושית, וגם בשנה הבאה הוא כבר לא יהיה, אבל עכשיו יש סרט גדול וטוען־אוסקר, אז צריך לחשוב ככה.

החולשה של הסרט היא לא הדרמה ושחזור הפעילות של מדעני האטום, שאסף אופנהיימר כדי לייצר את הפצצה בפרויקט "מנהטן", אלא התסריט שעוקב אחרי העוול שנעשה לג'יי רוברט אופנהיימר בתקופת המקארתיזם. זה מה שמפריע כיום ליוצרים האמריקנים - שמדען אטום ליברלי נרדף על ידי כוחות הרשע של האסטרטגיה הגרעינית במלחמה הקרה, והרדיפה מתבצעת ברוח המקארתיזם. הוועדה שדנה בחידוש הסיווג הביטחוני שלו נאחזת בעברו בברקלי בשנות ה־30, בסביבה של קומוניסטים, כדי להרחיקו ממעגל מקבלי ההחלטות.

התוצאות הידועות של הפצצת הירושימה ונגסאקי לא ממש מקבלות את המשקל הראוי. יש רמזים לקטסטרופה האנושית. אבל מה שמדאיג את האינטליגנציה האמריקנית של היום אלו תלאותיו של הליברל המצפוני מול מכונה של רצח אופי. מי שמועלה בסרט על המוקד הוא יהודי אחר, לואיס סטראוס (רוברט דאוני בתפקיד אדיר), אדמירל שמהותו היא "סוחר נעליים" שעלה לגדולה. מלחמת אחים. בכלל, מתקופת הרדיפה של הקומוניסטים בסוף שנות ה־40 ושנות ה־50 נשאר בסוף עורך הדין היהודי ההומוסקסואל רוי כהן, וג'ו מקארתי עצמו הולך ונמוג בזיכרון. לא רוברט קנדי, לא טרומן, לא ניקסון - אלא רוי כהן ועכשיו סטראוס.

אופנהיימר הוא מכחיש הזהות היהודית האולטימטיבי. קיליאן מרפי מגלם תפקיד לא רע, אבל אתה לא מרגיש שמאחורי מסכות הנייטרונים והאלקטרונים יש נפש יהודי. הוא שייך לשבט המתבולל הדומיננטי ביותר - הגרמנים היהודים שהיגרו לאמריקה. הוא בקי בכתבי הקודש הכתובים בסנסקריט, אך אין דבר יהודי שאינו זר לו.

לפי הסרט, המבוסס על הביוגרפיה מלפני כ־17 שנים, "פרומתיאוס אמריקני", אופנהיימר היה תערובת של מגלומן ואופורטוניסט, שיעשה הכל למען ההישג וההצלחה. במקרה של הפצצה יש לו מניע חזק - להקדים את הפצצה של היטלר, ובכלל לא בטוח שהשואה כל כך הטרידה אותו. הגאונות של מנהל הפרויקט כולו, הגנרל לזלי גרובס, היתה שהבחין כי דווקא היהודי הזה, המרחף בענני הקוואנטים, שלא מסוגל לנהל דוכן המבורגרים, הוא האיש המתאים ביותר לניהול המחלקה המדעית שאין בלתה לצורך פיתוח הפצצה. זאת למרות שהיה ברור לגנרל גרובס שאופנהיימר הוא "פינק" (ורוד), כלומר חבר לדרך של הקומוניסטים, אך לא חבר מפלגה, אלא רק מאהב של חברת מפלגה.

היום אנחנו חיים בעידן חדש שבו הפצצה חוזרת לזירה. אחרי שנים שהסבירות לאיום גרעיני היתה נמוכה (מאוד), המלחמה באוקראינה החזירה אותה לחדשות. ובעיקר - הזלזול האמריקני בכך שמדינת טרור כמו איראן תחזיק בידיה נשק גרעיני. זה גם סוג חדש של רשלנות פושעת: נשיא ארה"ב מודאג יותר מ"הסבירות" מאשר מהסבירות שלאיראן תהיה פצצה והיא כבר במרחק החלטה לשעוט קדימה.