סדינים אדומים בבית הלבן: לכסף ולעיתונות יש תפקיד במשחק של ביידן

1. איש מבין אלפי העוברים ושבים בכנסת לא זיהה את האדם שישב במזנון החלבי עם מארחיו. אלן קלמנס, לשעבר חבר בבית הנבחרים של דרום קרוליינה, שינה את ההיסטוריה כשהביא ב־2016 למחיקת המונח "מדינה פלשתינית" ממצע המפלגה הרפובליקנית. כתוצאה מההחלטה הנועזת ההיא הרפובליקנים שינו כיוון בנוגע ליהודה ושומרון והחלו לגלות הרבה יותר אהדה לנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון.

ביום שני אחר הצהריים דן קלמנס בכנסת עם מספר פעילי ימין בצעדים הבאים שינקוט. "המטרה שלי, שכעת ייאמר מפורשות במצע שאסור להקים מדינה כזו", הסביר. בטרם סיים את המשפט החלה לפתע התרחשות חריגה מאחוריו. עשרות אנשים החלו לרוץ בתוך הבניין, ביניהם פעיל ההתנגדות משה רדמן.

אחרי רגע התברר פשר המהומה. הרצים ניסו לפלוש למליאת הכנסת, עם תחילת הדיונים על התיקון לעילת הסבירות. משמר הכנסת בלם אותם בדלת. היתה זו הגרסה הישראלית של הפלישה לקפיטול. ממש כמו תומכיו של טראמפ ב־6 בינואר 2021, גם ה"אנרכיסטים" הישראלים עשו זאת השבוע כי חשבו שזו הדמוקרטיה.

הניסיון לחדור למליאה, כמו הקריאות למרי אזרחי מצד ראשי המדינה לשעבר, כמו השימוש המחודש בדלק הסרבנות, כמו מכתבי האיומים של קצינים על שר הביטחון, וכמו הציוצים המתסיסים של "עיתונאים" המעודדים את המחאה, הם כולם חלק ממגמת ההיחלשות שלה. ב"יום השיבוש" שנערך השבוע תמונות ההפגנות הדלות דיברו בעד עצמן. עיניי שלי ראו בצמתים השונים הרבה דגלים ומעט אנשים.

הרבבות הרבות שהיו במחאה בתחילת הדרך חזרו הביתה. בסוף שוב חזרנו למפגינים המקצועיים שהובילו לפני שלוש שנים את "מחאת בלפור" ו"הדגלים השחורים", אולי בתוספת עוד כמה אלפים ובוקסות התהודה של התקשורת. הם אפילו עושים שימוש בדיוק באותן סיסמאות מופרכות על דיקטטורה וקץ הדמוקרטיה, כפי שהראה התחקיר המצוין של שרון גל, שהופרחו לאוויר כבר לפני שנים, בלי שום קשר לרפורמה.

הפעם הציבור הרחב שבאמצע לא קונה את הלוקש. מילא בסיבוב הראשון, כאשר כלל הרפורמה היתה על השולחן, אנשים נבהלו מצעקות ה"זאב, זאב". אבל כעת, כאשר מהרפורמה המקורית נותר זכר לחורבן - בסך הכל צמצום מוגבל של עילת הסבירות - איך אפשר שוב להתריע ברצינות שהדיקטטורה בפתח?! במיוחד כאשר מנהיגי האופוזיציה רצו לעשות בדיוק אותו הדבר.

הנה למשל ציטוט של גדעון סער בערוץ הכנסת מ־2012: "יש פרק נכבד מאוד של מערכת היחסים בין הדרג הנבחר לבין הדרג הפקידותי, שבעשרות השנים האחרונות הולך ומתעוות מאזן הכוחות... לטובת הפקידים והיועצים המשפטיים, והחשבים, לטובת כל מי שאיננו מחויב בדין וחשבון כלפי הציבור. ולכן, יש הרבה מאוד שינויים שצריך לעשות, והדרך לכך היא שממשלה נבחרת תגיד 'זה אחד הנושאים המרכזיים בסדר היום שלי'".

אז הנה, באה ממשלה ששמה על סדר יומה את "העיוות", כפי שהגדיר זאת סער. זו רק הפוליטיקה שמונעת ממנו לתמוך בהצעות של חבריו לשעבר בליכוד. גם יאיר לפיד, שיצא נגד האקטיביזם השיפוטי במילים לא פחות חריפות משל נתניהו, מתנגד כעת לרפורמה רק בגלל הפוזיציה. הבעיה שלהם אינה המסר אלא המוֹסֵר.

מהצביעות הזו בדיוק נמאס לרוב הדומם. אם יש משהו שהמרכז הישראלי רוצה - זו לפחות ההתרשמות הצנועה שלי - זהו ניקוי הרעלים מהאוויר, הפסקת השנאה ההדדית והחזרת השפיות. הרשתות החברתיות, התקשורת והפוליטיקה, שניזונים כמו טפילים מהרוחות הרעות האלה, ימשיכו להפיץ אותן. אבל המסות שיצאו לרחובות בחורף כנראה רוצות עכשיו ענייניות ומתינות. הלוואי שמנהיגינו יידעו לתת להם את זה.

2. מי שעברו השבוע דיאטת התמתנות חריפה הם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הסדינים האדומים של העולם. בשבוע הראשון לכהונתו כשר האוצר סמוטריץ' אמר כי "ככל שהרשות הפלשתינית מעודדת טרור והיא אויב, איזה עניין יש לי לעזור לה להתקיים?". ביום ראשון השבוע סמוטריץ' נמנע בהחלטת קבינט שכותרתה "ישראל תפעל למנוע את קריסת הרשות הפלשתינית".

בן גביר היה קצת יותר עקבי, והצביע נגד. בארכיון שלו מככבת האמירה "צריך לרסק את הרשות הפלשתינית ולא לשקם אותה". אבל גם הוא לא שבר את הכלים. וכך "הממשלה הקיצונית ביותר בישראל אי־פעם" אמנם עטפה את ההחלטה במלל ובהתניות, אך בפועל החליטה לחזק את הרשות הפלשתינית. מדוע? ראש המל"ל צחי הנגבי וראשי מערכת הביטחון הסבירו לשרים כי עליהם לבחור בין רע לנורא.

אכן, הרש"פ מעודדת טרור ומשלמת משכורות למשפחות מחבלים, אבל הקופה שלה ריקה. היא קיצצה את משכורות השוטרים שאמורים להילחם בחמאס וסובלת ממחסור בכוח אדם. אם לא היא, חמאס והג'יהאד האסלאמי ישתלטו על השטח, כפי שקרה בג'נין. אלה החלופות.

סמוטריץ' רצה להראות בגרות ולכן לא הצביע נגד עמיתיו. בן גביר, בידיעה שההחלטה ממילא תעבור, הרשה לעצמו להתנגד. טרם הישיבה, שניהם סיכלו מראש הצעות קונקרטיות שמערכת הביטחון רצתה להעביר לטובת הפלשתינים. אבל, וזה הדבר העיקרי, הם לא חוללו משבר, לא איימו לפרק את הקואליציה ולא עשו שרירים, אלא המשיכו הלאה.

השקט של השניים, שהם מתחרים פוליטיים, אינו מקרי. הם ושרים אחרים מודים בשיחות סגורות כי עברו תהליך התבגרות מאז הוקמה הממשלה, ומנהלים כיום את מהלכיהם באופן מושכל בהרבה. אגב, ההלם של השרים בתחילת דרכה של הממשלה תרם להצלחת המחאה. גלנט כשר ביטחון חדש, הרצי הלוי כרמטכ"ל טרי, בן גביר כשר בפעם הראשונה ורבים אחרים היו אז בהלם מהקמפיין ומהשימוש הבלתי קונבנציונלי בנשק הסרבנות. רק השבוע התעשתו. או כפי שניסח זאת באוזניי אחד השרים: "בחודשים הראשונים לא ידעתי איפה אני חי". היום הוא ואחרים כנראה יודעים, ובוחרים על מה להילחם ועל מה לא. וכך, הרשות הפלשתינית תמשיך להתקיים, תחת חסות "הממשלה הקיצונית ביותר בישראל".

3. מי שהחמיץ את ההתפתחות המרעישה הזו הוא המודיעין האמריקני, שפעם אמרו עליו כי הוא יודע כל דבר שקורה בישראל. כנראה הקשב שלו היה מופנה יותר למפגינים בקפלן מאשר להחלטות הקבינט הישראלי.

וכך, במקום לברך את ממשלת ישראל על צעד מדיני שהממשל רוצה בו כבר חודשים, נשלח שופרו הלא רשמי של ביידן לאיים על נתניהו. טום פרידמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס", שרשימת הפספוסים שלו ארוכה מהישגיו, ספק־הציע ספק־הודיע שביידן "יעריך מחדש" את קשרי ארה"ב וישראל.

הנימוק לצעד הקשה הזה, הסביר פרידמן, הוא הרפורמה המשפטית (שלא נותר ממנה כמעט דבר, אך נניח לזה). דווקא בשבוע שבו נציגי המתנחלים בממשלה גיבו החלטה לשקם את הרשות הפלשתינית, פרידמן ייחס להם רצון "להזיז את בית המשפט העליון מהדרך כדי שאפשר יהיה לבנות התנחלויות בכל רחבי הגדה המערבית ולהחרים בקלות אדמות פלשתיניות". זהו טיעון מופרך, שכן דווקא ראשי ההתיישבות מבינים עד כמה חיוני שתהיה לה לגיטימציה חוקית.

הנימוק הנוסף של פרידמן לסנקציה החריפה היא "קיצוניות". אין כמו מילת הקסם הזו כדי לגרום ליהודים טובים באמריקה לדחוף את מנהיגיה לפגוע בישראל. לא ברור אם פרידמן, שהוא יריב מושבע של נתניהו, מזין את הנשיא, או שמא ביידן מדליק את פרידמן.

מה שבטוח, שנימוק ה"קיצוניות" ששניהם מנפנפים בו נראה קצת מגוחך במבחן הזמן. שכן כל אימת שנתניהו הקים ממשלה נשלפה הטענה שהיא "הקיצונית ביותר שהיתה", מה שהופך את כל העניין למשעשע.

הנה כמה טעימות. ב־2009 נכתב ב"פוריין פוליסי" כי זו "הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל". אגב, באותה תקופה ממשל אובמה, כולל שרת החוץ קלינטון, החרימו את שר החוץ דאז אביגדור ליברמן בשל "קיצוניותו". ב־2013 סיפר ה"דיילי ביסט" על "השבעתה של ממשלתה הימנית ביותר של ישראל אי־פעם, ממש לפני הביקור של אובמה". ב־2014 טענו ב"וושינגטון פוסט" כי "נתניהו הקים את הממשלה הימנית ביותר בתולדות ארצו". צירופו של ליברמן לממשלת נתניהו ב־2016 הביא את סוכנות רויטרס לכתוב כי "הפרשנים ניסו להעמיד זאת בפרספקטיבה של הזמן ובעצמם נבהלו. זו הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל בת 68 השנים".

שר החוץ בממשל אובמה, ג'ון קרי, אמר באותה שנה כי "הקואליציה הנוכחית היא הימנית ביותר בהיסטוריה הישראלית, עם אג'נדה מונעת על ידי הגורמים הקיצוניים ביותר".

ב־2018 כתבה פרשנית מכון וושינגטון איליסה טוטלמן, כי נתניהו עומד בראש "הממשלה הימנית ביותר שהוקמה". ולסיום, כבר בנובמבר 2022, כלומר הרבה לפני הרפורמה המשפטית, השגריר האמריקני לשעבר בישראל דניאל קרצר, והדיפלומט לשעבר אהרון מילר, קראו לממשל לחדול ממתן סיוע אוטומטי לישראל בגלל הקמתה הצפויה של "הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות המדינה".

שני האחרונים, וכמוהם תום פרידמן, הם יהודים ודמוקרטים. אין ספק כי מעורבות־יתר של יהודים מהשמאל האמריקני תורמת לכתף הקרה מצד ביידן כלפי נתניהו. אלמלא התעמולה היוצאת מציון והדהודה בכלי תקשורת דוברי אנגלית, הנשיא לא היה יודע ולא היה אכפת לו מ"עילת הסבירות".

גם כסף משחק פה תפקיד. ביידן נמצא במסע בחירות, ואף שהוא נשיא מכהן כל דולר חשוב. לא קשה לחשוב על בעלי הון יהודים, וכן ישראלים שהצליחו בארה"ב ואשר עוינים את נתניהו, שלוחצים עליו להתערב בעניינינו הפנימיים. הרי אין דבר דמוקרטי מאשר לחצי הון־שלטון, בציר בוורלי הילס-וושינגטון-ירושלים.

4. בשעה שהפגישה עם ביידן מתמהמהת, נתניהו נערך לצאת לעצרת האו"ם בניו יורק, בין ראש השנה ליום כיפור. לפני כן ולאחר מכן צפויה לו סדרת מפגשים עם מנהיגים אחרים - שי ג'י פינג מסין, ארדואן מטורקיה, וא־סיסי בקהיר.

דרכו של עולם שאף אחד לא שם לב לבעיות שאינן קיימות. זו הסיבה שאיש לא מדבר על קשרי ישראל־מצרים. אמנם איבדנו לפני חודשיים שלושה חיילים בתקיפה של השוטר המצרי בגבול, אך התקרית היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

עם הנשיא המצרי ידבר נתניהו על שני מאגרי גז. האחד, "גזה מארין", הוא מצבור שנמצא מול חופי עזה ואשר מצרים אמורה לפתח עבור הרשות הפלשתינית, כדי להעמיד לרשותה מקור הכנסה יציב (עוד צעד שאושר בקבינט "הקיצוני" שהאמריקנים אמורים היו לברך עליו לשיטתם אך שכחו).

הסוגיה השנייה בראש סדר העדיפויות הקהירי, היא הגדלת כמות הגז שהמצרים רוכשים מישראל. מצרים, שיש לה בארות גז משלה, זקוקה לעוד ומוכנה לשלם בעין יפה. הדילמה הישראלית, שתוכרע על ידי נתניהו ושר האנרגיה ישראל כ"ץ, היא האם לאפשר למפיקות הגז למצות את מכסות היצוא, או לשמור רזרבות גז לישראלים. שמונה שנים לאחר שנתניהו ושטייניץ הצליחו להעביר בשיניים את מתווה הגז - שאותם כוחות שכיום מוחים נגד הרפורמה ניסו אז לטרפד, כולל בג"ץ - שוב נשמעת במסדרונות השלטון ומחוצה לו הקריאה להשאיר את הגז בארץ.

יש כמובן היגיון בעמדה הזו, שהרי צמצום היצוא מאריך לכאורה את טווח העצמאות האנרגטית של ישראל. אבל יש גם הרבה שיקולי נגד. אולי יתגלו עוד מאגרים. אולי יפתחו אנרגיות חדשות. אולי גז שלא יימכר היום יהיה חסר ערך מחר. אין לדעת מה יילד יום. ויש, מאידך, שיקולים מדיניים.

מכירת גז למצרים תגדיל את ערכינו בעיניהם וגם בעיני שליטי סעודיה והאמירויות, שרוצים בהצלחתו של הנשיא המצרי ומדינתו הענקית. כך שמי יודע, אולי ביקור בקהיר יגלגל בסופו של דבר מפגש בריאד. לא שווה?