שוב ג'נין: מה יש בעיר הזו שבסוף הכל חוזר אליה?

הקרב החל עם שחר. הכוח הגדול פשט על המחבלים שהסתתרו בהרים, והיו מעורבים ברצח של כמה יהודים. מטוס חג מעל ההר שבו התרחש הקרב, שארך כשעתיים. הכוחות נלחמו בעוז מול המחבלים, שהשיבו בירי וביידויי מטענים, ובסופו חוסל מפקד החוליה, שאיים על האזור כולו - עז א־דין אל־קסאם. התאריך, 20 בנובמבר 1935. המיקום: ג'נין.

המבצע שהתרחש השבוע בג'נין אינו הראשון, גם לא השני או השלישי. כבר כמעט מאה שנה העיר והאזור כולו מהווים מיקום מועדף על מחבלים, והם אף מצהירים על כך בפירוש. עז א־דין אל־קסאם שמוזכר בפסקה הקודמת מוכר לכם - ולא במקרה. על שמו נקראים הפלג הצבאי של חמאס ורקטות ה"קסאם" הידועות לשמצה. עשרות שנים לפני מלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון היה האיש אחראי בין היתר לרציחתו של משה רוזנפלד, שוטר במשטרה הבריטית, שנורה על ידי חברי הכנופיה הרצחנית בעין חרוד. רוזנפלד נחשב לראשון נרצחי פרעות תרצ"ו-תרצ"ט.

ספק רב אם המחבלים השבוע במחנה הפליטים מכירים את האירוע לעומק, מעבר לשמו של אל־קסאם שהוא בעיניהם מודל לחיקוי, וקשה להאמין שהם התעניינו בהיסטוריה הרצחנית של האזור בעוד כוחות צה"ל דוהרים פנימה בג'יפים הממוגנים, עם כלי טיס בלתי מאוישים מעליהם ואמצעים מיוחדים בכליהם, אך יש לומר לצד זאת שמדובר בחלק מהדנ"א של המקום. "ג'נין אל־קסאם" מכנים תושבים את העיר - כינוי לוחמני שמחבר בין העבר לעתיד - בין הרצח הלאומני שאירע בשנות ה־30 של המאה הקודמת לשנות ה־20 של המאה הנוכחית.

אף שאנחנו רגילים לחשוב שג'נין נמצאת מעבר להרי החושך, למעשה היא מעבר לפינה, 15 ק"מ בלבד מעפולה, ומשמשת בימים רגועים יותר בירת המסחר של האזור, ולא מדובר בפלשתינים בלבד. קרוב ל־5,000 כלי רכב חוצים את מעבר ג'למה בכל סוף שבוע, מכוניות עמוסות בערבים־ישראלים תושבי ואדי ערה והגליל, שעושים את דרכם לעיר שזולה בהרבה מכל קניון או מרכז מסחרי בערי ישראל. מפירות ושטיחים ועד קרמיקה ומוצרי חשמל - הפלשתינים מוכרים והישראלים קונים, והרבה. מעוניינים בארוחה במסעדה? תשלמו 100 שקלים במקום 250 בחדרה. זקוקים למכנסיים? 15 שקלים, ויש לכם זוג שהיה עולה לכם הרבה יותר בעפולה השכנה.

הפלשתינים המקומיים מרוויחים היטב מהמצב. אמנם לא מדובר בעיר עשירה כמו חברון או רמאללה, אך בעיר ג'נין ניתן למצוא לא מעט אנשים מבוססים יחסית. כל עוד המחסום נותר פתוח והישראלים ממשיכים לזרום פנימה - הם מסודרים. התלות בערבים הישראלים גבוהה מאוד, מכיוון שהם מניעים את הכלכלה בעיר. בניגוד לכל אזור אחר ביו"ש, גזרת ג'נין כוללת כמעט אך ורק שטחי A, שאליהם אין כניסה ליהודים, ועל כן אם הערבים הישראלים אינם נכנסים פנימה - הפלשתינים סובלים.

לוחמי טיקטוק

המצב במחנה הפליטים ג'נין, לעומת זאת, הפוך ב־180 מעלות. מדובר בשכונת עוני קשה, שמעודדת אלימות וטרור. הסלאמס של עיר הגנים והמסחר שנמצאת בסמוך, פאבלה רוויה בבריונות ובצעירים חסרי תעסוקה מוסתים ביותר נגד ישראל, שחיים על המיתוס של מה שהתרחש במבצע חומת מגן ועל "גבורתם" כביכול של בני הדור הקודם באינתיפאדה השנייה שנלחמו בכוחות צה"ל, מתודלקים מההיסטוריה רווית האלימות והשנאה ליהודים.

בשל הפעילות הקיצונית באזור יזמו בהגנה טרם קום המדינה הקמת קיבוצים, שיקיפו את העיר ויפרידו אותה מהגליל. תוכנית זו לא יצאה לבסוף אל הפועל, לאחר שהירדנים כבשו את האזור במלחמת השחרור

זהו מחנה הפליטים השני בגודלו ביו"ש, אחרי בלאטה בשכם, והוא הוקם ב־1953. לא ידוע בדיוק כמה תושבים מתגוררים במקום, והמספרים נעים בין 11 ל־16 אלף בני אדם שגרים בצפיפות ובתנאים ירודים. 35 אחוזי אבטלה בלבד יש בג'נין כולה, ולכן ניתן לראות לא מעט צעירים חסרי מעש ברחובות. הם, אומרים גם הפלשתינים וגם גורמי המקצוע הישראליים, השליטים האמיתיים של המקום. "אבן אל־מוחים", מכנים הצעירים את עצמם - "בני המחנה". "הדור הצעיר לא מכיר במנגנונים או בהנהגה המקומית", אומרים גורמים ביטחוניים.

"אצלנו מדברים רק על מוות", סיפר לנו בשנה שעברה מוחמד עבדאללה, בן 28, ממחנה הפליטים. "אנשים כאן לא אוהבים את ישראל, וגם לא את הרשות הפלשתינית. בג'נין אין אוטוריטה. אם שוטר ירצה לעצור מישהו, תהיה לו בעיה".

ארגוני הטרור מכירים היטב את המצב בשטח ומציעים לצעירים הללו עסקה משתלמת: תירו לעבר לוחמי צה"ל, תעלו את התיעוד לטיקטוק ותקבלו תשלום, אלפי שקלים. הנשקים זמינים, הכסף טוב והאידיאולוגיה הרדיקלית שמגובה במיתוסים הישנים מתדלקת את כל הסיפור. זו גם הסיבה שבצה"ל לא נתקלו בהתנגדות דרמטית בחלק ניכר מהפעילות במחנה הפליטים. לא מעט מהמחבלים הללו שם בשביל הכסף והעניין, ולא מוכנים למות עבור מטרה זו. "עצם זה שיש לך נתון מאוד גבוה של אבטלה, ביחס למקום מאוד קטן, גורם לצעירים להגיע לטרור", מנתחים זאת הגורמים.

בכיר לשעבר במערכת הביטחון אמר כי מדובר בתוצאה ברורה של הסתה וחינוך לטרור. "גילם של כל ההרוגים נע בין 18 ל־23. כולם נולדו אחרי 2002. זה דור חדש במחנה, שלא נולד בחומת מגן. הם יונקים בחלב אמם וביסודות החינוך את השנאה. יש שם תשתית רעה בבייס".

התוכנית: מחנה ריכוז

התמונות שיצאו ממחנה הפליטים השבוע לא היו פשוטות למראה, גם בקרב מי שידעו היטב שמדובר במבצע הכרחי ובמלחמה עיקשת בטרור. הפלשתינים גם מצטיינים בהצגת עצמם כקורבנות. כבישי האספלט שנקרעו על ידי הדחפורים של צה"ל כדי לנטרל מטעני גחון, הוצגו כפגיעה קשה בתושבים. אלפי פלשתינים שעזבו את המחנה הוצגו כפליטים. "פשעי הכיבוש", הם מכנים זאת. אך האם אכן המאבק של הפלשתינים בג'נין החל ב־1967? התשובה, אם קראתם את הפסקה הראשונה של הכתבה הזו, היא שלילית.

בספר "עין גנים - ההיסטוריה היהודית של ג'נין", שכתבו אהרן אורבך, אוריאל שרעבי ועמיחי מרחביה ז"ל, שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, מתואר כיצד כבר בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת התגבשה קבוצה רדיקלית ביותר בעיר כדי לרצוח יהודים. קודם לפרעות תרפ"ט (1929) גרה קהילה יהודית בעיר, לצד כמה שוטרים יהודים שהתגוררו במקום.

"הפיצו שמועה בעיר שהיהודים הרגו ערבי, ואחר כך התברר שהנהרג נפל מאוטו בנסיעה", כתב חיים גולדשטיין, אחד השוטרים, בדו"ח שמצוטט בספר. המופתי, שייח' חילמי אידריסי, שהיה אחיו של סגן מפקד המשטרה בג'נין, היה בראש הפורעים שהסיתו את ההמונים. "הרימו אותו על כתפיים, נתנו לו חרב ו(הוא) עורר את ההמון בשיר 'נדבח איל־יהוד' (נשחט את היהודים)", מתאר גולדשטיין. השוטרים היהודים נמלטו מהמקום, לאחר שעמיתיהם הערבים סירבו לתת להם נשק. "טרם צאתנו את העיר השליכו לעברנו עוד אבנים, והשוטר חוסין אל־בטאר נפגע. אולם השוטרים קיללו את ההמון, ולא יותר".

שנים ספורות לאחר מכן החל גיבורם של המחבלים עד היום, עז א־דין אל־קסאם, שייח' רדיקלי שהגיע לאזור מסוריה, בפרעות. הוא הקים כנופיה בשם "אל־כף אל־אסווד", כנופיית "כף היד השחורה", קיבל פסק דין דתי (פתווה) שהצדיק טרור - ויצא לדרך. אנשיו תקפו יישובים וחקלאים יהודים. הם רצחו שלושה חברים מקיבוץ יגור ושני מתיישבים מבלפוריה ומכפר חסידים. הם חדרו לנהלל, הטילו רימון לתוך בית ורצחו אב ובנו. "אתם עם של ארנבות, הפוחדים ממוות ומגרדומים ושקועים עד צווארם בפטפטת", אמר בנאום במסגד ב־1935, "עליכם לדעת כי דבר לא יושיענו זולת כלי נשקנו".

בנובמבר 1935 רצחו אנשיו של אל־קסאם את משה רוזנפלד, והבריטים פתחו במצוד אחריהם שנמשך כשבועיים. לבסוף הם נתפסו בסמוך לכפר יעבד, מרחק קצר מג'נין. בקרב השתתפו 150 שוטרים בריטים, ולבסוף אל־קסאם נהרג עם ארבעה מחבלים נוספים. שוטר בריטי אחד נהרג בקרב. "מטרתה העיקרית של הכנופיה היתה מלחמה ביהודים", נכתב בעיתון "דבר" למחרת, "אומרים כי החבורה הוקפה על ידי שלוש שורות של שוטרים. כאשר נדרש השייח' להיכנע, ענה: 'לא ניכנע, זוהי מלחמת מצווה למען אללה והמולדת'".

האזור המשיך לשמש מעוז טרור ורצח גם לאחר מכן. ב־1942, כתבו קלאוס מיכאל מלמן ומרטין קופרס, שני היסטוריונים שחקרו את הנושא, יזם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, הקמת מחנה ריכוז ליהודים כדי לקדם את "הפתרון הסופי" בארץ ישראל. המיקום שבו תכנן המופתי הקיצוני את מחנה הריכוז: ג'נין. בשל הפעילות הקיצונית שבה התאפיין האזור, יזמו בהגנה טרם קום המדינה הקמת קיבוצים, שיקיפו את העיר ויפרידו אותה מהגליל. תוכנית זו לא יצאה לבסוף אל הפועל, לאחר שהירדנים כבשו את האזור במלחמת השחרור.

"אנחנו משוגעים"

מחנה הפליטים שהוקם ב־1953 חיזק את הכוחות הרדיקליים בעיר. בניגוד לערים הגדולות, שבהן השליטה בידי החמולות, מחנות הפליטים נשלטים על ידי משפחות קטנות יותר. אמנם יש כמה משפחות חזקות במחנה, דוגמת זביידי, ג'אבר וטורקמן, אך לאנשים בודדים יש השפעה רחבה יותר על מה שנעשה בהם. הארגונים הקטנים והחתרניים יותר נחשבים דומיננטיים יותר: פת"ח שולט בג'נין, הג'יהאד האסלאמי דומיננטי במחנה הפליטים ג'נין. זו הסיבה, לדוגמה, שחברון, עיר שנחשבת חמאסית וקיצונית, שקטה לעומת ג'נין. לחמולות ששולטות בה יש אינטרסים שמונעים, באופן יחסי, מהאזור להסלים.

ג'נין מחבקת את האופי הרדיקלי שלה. אל־קסאם נחשב גיבור, דמות נערצת ומודל לחיקוי. דמות נערצת נוספת היא השייח' עבדאללה עזאם, המורה הרוחני של אוסאמה בן לאדן, שנולד בגזרת ג'נין וחוסל על ידי הסובייטים בפקיסטן. במהלך האינתיפאדה הראשונה הוקמו באזור חוליות "הפנתר השחור" - הזרוע המבצעית המרכזית של פת"ח ביהודה ושומרון בשנות ה־80, וג'נין היא גם המקום הראשון שבו נרצחו חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. במהלך האינתיפאדה השנייה כונתה העיר "עיר המתאבדים" בשל מספר המחבלים המתאבדים שיצאו מהאזור לערי ישראל - 23 פיגועי התאבדות מתוך 107 בסך הכל באינתיפאדה.

האירוע המכונן מבחינת הצעירים הפלשתינים, כמובן, הוא מבצע חומת מגן. כאלף לוחמי צה"ל פשטו על העיר, בדגש על מחנה הפליטים, וניהלו קרבות נגד כ־300 מחבלים, חמושים באלפי מטענים וכלי נשק. במשך עשרה ימים נמשך הקרב, שגבה את חייהם של 23 לוחמים ישראלים. קצין הנדסה קרבית תיעד לא פחות מ־124 פיצוצים שספג דחפור במשך מעט יותר מקילומטר ברחוב הראשי של העיר.

הפלשתינים הציגו מאוחר יותר גרסה שקרית ומעוותת של המציאות וכינו את הקרב "טבח". מאז הם טיפחו את המיתוס סביב קרבות אלה. טקסים וימי זיכרון מתקיימים על בסיס קבוע, וספרים פורסמו כדי להפנות תשומת לב לחלקים ספציפיים מאוד של מה שהתרחש. האירועים הם חלק בלתי נפרד ממתכונת הלימודים, והיחס כלפי הקרבות הוא כאל אירוע שראוי לחקותו וכמיתוס. הפלשתינים מנציחים את המחבלים כגיבורים וטוענים כי הצליחו לעמוד איתנים מול הלוחמים הישראלים.

כשעבדאללה נשאל מדוע דווקא בג'נין התפתח קן צרעות שכזה, הוא השיב: "כי אנחנו משוגעים, אנחנו קיצוניים. מה שקרה בג'נין ב־2002 נצרב לאנשים בתודעה. הם מבחינתנו גיבורים, ואנחנו מאמינים שצריך להמשיך באותה הדרך כדי לסיים את הכיבוש". לאורך השנים נרשם עיסוק משמעותי בהרס שנותר במחנה ובפגיעה באוכלוסייתו, דבר שנוצל בימים האחרונים לצורך השוואה מגמתית עם מה שהתרחש במבצע הנוכחי בסרטונים ובתמונות.

רוח וצלצולים

לפני כשבועיים התראיינו מחבלי "גדודי ג'נין" לערוץ אל־ג'זירה. בכתבה נרחבת שהתפרסמה בשבוע שבו נפצעו לוחמי צה"ל ומג"ב ממטען ענק שהתפוצץ מתחת לג'יפ "פנתר", אירע הפיגוע בסמוך לעלי שבו נרצחו ארבעה ישראלים, וחוסלה החוליה מהאוויר בסמוך לג'נין, בפעם הראשונה מאז האינתיפאדה השנייה, התרברבו המחבלים כי הם מוכנים לקרב. "ישראל עשתה הכל כדי לחסל את לוחמי ההתנגדות במחנה ג'נין, אבל הדימוי שלה כצבא החזק בעולם הסתיים", אמר אחד המחבלים.
המחבלים התראיינו בחמ"ל, שבמסגרתו עקבו אחר הכוחות הישראליים והכווינו את חבריהם, אחד מכמה חמ"לים שנהרסו במבצע: "הלוחמים במחנה מהווים כוח שישראל חוששת ממנו, ושיכול לבצע שינוי במשוואת הלחימה. אנחנו מוכנים ללחימה של יותר מחודש". מחבלים הצטלמו בכניסה למחנה הפליטים כשהם לבושים בשחור וחמושים בכבדות. השבוע צילמו עצמם כתשובה לוחמי סיירת צנחנים באותו השער בדיוק.

"ראינו בחודשים האחרונים את הגדוד הזה משדר מסר לעולם הערבי ולאיראן כאילו יש צבא ששומר על ג'נין, אבל מתברר שהכל היה מקרטון. כולם ברחו משם. המפקדים נתנו לכמה קטינים נשק, וברחו. שואלים אותי מה עם הגדוד. אין גדוד", אומר המזרחן ד"ר אדי כהן, שמפעיל חשבונות עם יותר מחצי מיליון עוקבים ברשתות החברתיות.

"אף אחד לא רוצה להתלכלך עם ג'נין. כל אחד דואג לעצמו. בג'נין יש המון בריונים, והרשות הפלשתינית לא רוצה להתעסק עם האזור הזה. כולם הפסיקו לממן את הפלשתינים, מדינות ערב התעוררו והפסיקו לשלוח כספים, ורק האירופאים והאמריקנים מממנים אותם. ממשל ביידן והאיחוד האירופי מספקים מאה אחוז מהמימון שלהם. לכן הרשות מעדיפה שישראל תעשה את העבודה המלוכלכת, שאנחנו נתעסק עם הבריונים שהצטברו שם. הם אומרים שהם יטפלו בבעיה, אבל לא עושים כלום. במשך תקופה ארוכה האמנו להם כמו מטומטמים, וכעת התעוררנו", מנתח כהן את המצב.

ביום ראשון בלילה צה"ל פשט בכוחות גדולים על מחנה הפליטים ג'נין. כלי טיס באוויר, נגמ"שי נמ"ר בכוננות, ורכבים רבים מספור שנכנסו מכמה כיוונים שונים אל תוך המתחם שנחשב מבוצר ומסוכן. ואז התבררה המציאות: המחבלים, שהופתעו מכוח האש העצום, נמלטו מהמקום. קרבות אמנם התרחשו, אך בצה"ל ציפו לעימות גדול בהרבה ממה שהתרחש בפועל. במסגד שבו נמצאו אמצעי לחימה רבים התבצרו מחבלים, אך אלו זנחו את הנשק ברגע האמת וברחו. כשאלפי התושבים עזבו את המקום, היו ביניהם על פי ההערכות לא מעט מחבלים.

בכיר לשעבר במערכת הביטחון אומר כי מדובר בתוצאה של חינוך לטרור: "גילם של כל ההרוגים נע בין 18 ל־23. זה דור חדש במחנה, שלא נולד בחומת מגן. הם יונקים בחלב אמם יסודות של שנאה"

גורמים ביטחוניים אומרים כי תושבי העיר הם בני ערובה של המחבלים, שעושים ככל העולה על רוחם ומשליטים טרור גם עליהם, ומתוסכלים מהמצב: "לתושבים נשבר. בכל פעם שיש הרוג פלשתיני בפעילות של צה"ל, למחרת יש שביתה כסולידריות. פעילים מכריחים את הסוחרים לסגור את החנויות, יוצאים ומוודאים שהכל סגור". הגורמים מאשרים את דברי ד"ר כהן ואומרים: "צה"ל ניסה לתת לרשות הפלשתינית לעבוד במקום, אבל זה לא קרה. מחנה הפליטים הפך לעיר מקלט ולריכוז טרור. מחבלים נמלטו לשם כי ידעו שהם בטוחים, ולזה לא הסכמנו בשום פנים ואופן. לא יהיו ערי מקלט ביו"ש".

זה לא נגמר

המבצע היה קריטי ונדרש ביותר. כבר יותר משנה שהמחבלים הוציאו פיגועי טרור קשים מתוך ג'נין ליתר יו"ש וערי ישראל, ובהם הפיגוע בדיזנגוף לפני כשנה והפיגוע שבו נרצח מאיר תמרי ליד חרמש לפני חודש בלבד. כל כניסה של צה"ל לוותה בירי עז ובמטענים שהופעלו לעבר הכוחות. דבר זה לא יכול היה להימשך. למעשה, בקרב התושבים הישראלים בצפון השומרון יש תסכול רב מכך שהמבצע נגמר לאחר 48 שעות, ולא נמשך עד לאיסוף כל אמצעי הלחימה ולחיסול המחבלים באזור.

סגן אלוף דורי סער, קצין האג"ם של אוגדת איו"ש, אומר כי הפעילות במחנה הפליטים הוכחה כהצלחה: "ג'נין הגיעה לנקודת רתיחה, שמשפיעה על כל צפון השומרון ועל כל איו"ש. מעוז טרור שבו מפתחים אמל"ח, חלקו שובר שוויון כמו הניסיון לפתח רקטות ומטענים, ושיוצא לכל רחבי איו"ש. כל המחבלים האחרונים ברחו למחנה הפליטים ג'נין, כי הם ידעו שזה כר פורה שמאפשר להם לחסות תחת מחבלים וארגוני טרור לסוגיהם, מקום שבו ישמרו עליהם. ראינו תעוזה של מחבלים במחנה שמתנהל כמו יעד מבוצר - בריקדות, מחסומים, מטעני גחון. הם השפיעו על חופש הפעולה של צה"ל, ולא ניתן לזה לקרות".

אוגדת איו"ש שמה לעצמה שלוש מטרות במבצע: להרתיע את מחנה הפליטים, להחליש את כוחו באופן משמעותי, ובסופו של דבר להוריד את מספר הפיגועים דרמטית. "בג'נין מנסים לייצר נרטיב כמעוז הטרור, כמו שהיה ב־2002, ואנחנו לא מוכנים בשום פנים שזה יחזור על עצמו, ולכן נשתמש בכל מה שצריך כדי שזה לא יקרה".

המבצע כלל שני צוותי קרב חטיבתיים, פעולה שלא נראתה כמוה ביהודה ושומרון מאז מבצע חומת מגן. "תפסנו כמעט 1,000 מטענים שהיו אמורים להיות מושלכים על כוחותינו, 110 מחבלים, עשרות נשקים ומכשירי קשר טקטיים, השמדנו מפקדות, וכל זה במרכז מחנה הפליטים, מעוז ההתנגדות. הגענו לדירות שהם חשבו שאנחנו לא מכירים, למסגד שבו יש תשתיות צבאיות, נשקים, מטענים ויכולות קשר ושליטה. זה מראה כמה הם היו נחושים לפגוע בנו. הם עשו ניסיונות חקיינות מתוך רצון להפוך לעזה קטנה".

כקצין האג"ם של אוגדת איו"ש, מסתכל סא"ל סער על תמונה מלאה ולא נקודתית במרחב חטיבתי כזה או אחר. "אני לא נביא, אבל אני מאמין שזה ישפיע על האזור. הם הבינו את גודל הפעולה והפגיעה בג'נין, ויבינו שאם לא ילכו למדיניות שבה הם מסגירים את עצמם - הם יהיו בבעיה. לא ניתן לשכם להפוך לג'נין, ולא ניתן לג'נין לחזור לימי 2002, שבהם הוציאו פיגועים לעורף ישראל".

המבצע אינו סוף פסוק, הוא מסביר. "אנחנו מוכנים להמשיך את הפעולה גם בעוד חודש, אם צריך. המחבלים חייבים לדעת שאם הם יחזרו - נגיע אליהם שוב. אם נראה שהמצב לא משתנה ושג'נין ממשיכה לייצר טרור, נהיה מוכנים לבצע פעולה שתהיה דומה למה שראינו עכשיו. זה יכול להיות גם בעוד תקופה קצרה. אנחנו מוכנים לתרחיש שבמסגרתו נרכז מאמץ ונפעל שם אפילו בכל שבוע. אוגדת איו"ש וצה"ל הם השכפ"ץ של האזרחים, ואם נראה סיכון לאזרחים שייפגעו חלילה, נצא לאיזה מבצע שצריך - אם זה ייקח יום או יומיים, חודש או חודשיים, זה מה שנעשה".

בשיחות עם התושבים הפלשתינים, כצפוי, אין גינוי למחבלים והם מאשימים את צה"ל ואת הממשלה בתוקפנות. עם זאת, הם מייחלים בעיקר לשקט שיביא שגשוג לעיר.

סאמר אלאוונה הוא מדריך תיירים שמתגורר בג'נין, לא רחוק ממחנה הפליטים. בשנה שעברה, לאחר תחילת מבצע "שובר גלים", שוחחנו איתו והוא סיפר כי כבר אז לא היתה עבודה בתחום בגלל המצב הביטחוני. הפעם הוא נשמע מתוסכל אף יותר. "מכיוון שאנחנו גרים לא רחוק ממחנה הפליטים, הצבא פרץ לדירה שלנו וצלפים השתלטו על הבית. אנחנו ברחנו להוריי בכפר ג'בע. יותר מ־3,000 אנשים נמלטו ממחנה הפליטים בלי אוכל ומים והפכו להומלסים", טען.

"אני עצוב על כל האנשים שמתו (בצד הישראלי, ח"ג), אבל במקום לעודד להגיע לשלום, הממשלה הישראלית מקדמת התנהלות אלימה", האשים אלאוונה. "הצבא הישראלי תכנן לתקוף את מחנה הפליטים כבר הרבה זמן. יש להם הרבה סיבות, אבל התגובה של האנשים כאן זו תגובה למה שהצבא עושה". עם זאת, הביע אופטימיות שכעת המצב יירגע. "אני מדבר עם לא מעט אנשים בישראל, וכולנו מקווים שנחזור לעשות עסקים יחד ולחיות זה לצד זה".