הפלשתינים ציינו בתחילת אפריל את ההרוג ה־100 שלהם מתחילת השנה. לפי אותו קצב, צה"ל, השב"כ והימ"מ חיסלו בחצי השנה מאז קום הממשלה כ־150 מחבלים. ובכל זאת, אין דעיכה של הטרור, גם אחרי המבצע המוצלח בעזה. מספר החיסולים לא מייצר את האפקט, משום שבמצב הנוכחי, בעקבות הפיגוע בעלי, לוחמה כירורגית אינה מתאימה וצריך לזרוק שמיכה. המצב דומה למה שהיה ערב מבצע חומת מגן לפני 21 שנים, אם כי מתקפת הטרור חלשה בהרבה.
את הרצף הנוכחי צריך להתחיל במבצע הטרוריסטי של החייל המצרי, שהרג שלושה חיילים בדרום. התגלו חולשה מדהימה ופגיעות של צה"ל בכל הממדים. זו דוקטרינת כיסאות הפלסטיק עם משמרות של 12 שעות. בסוף נובמבר 1987 אירע ליל הגלשונים. מחבל חדר על גלשן אוויר וטבח בשישה חיילי נח"ל ליד קריית שמונה. האירוע עורר השראה והיה מהגורמים המאיצים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה כעבור פחות משבועיים.
אחד הצעדים המקדימים ל"חומת מגן" היה החלפתו של מפקד הכוחות באיו"ש, תא"ל בני גנץ, בתא"ל גרשון (ג'רי) יצחק. זה מה שצריך לקרות גם עכשיו, אבל בדרג גבוה יותר. יש קצין בכיר, עופר וינטר, שכולם יודעים שהוא משכמו ומעלה. הוא צריך לקבל דרגת אלוף ולפקד על כל הזירה. זה יכניס טלטלה במטכ"ל החולה והפוליטי.
מבצע חומת מגן התרחש בשילוב של ראש ממשלה בעל סמכות ביטחונית, שלא היה מוכן לשמוע תירוצים מהאלופים, וכמה מח"טים שעזרו לו בכך, ובהם יאיר גולן, אביב כוכבי וצ'יקו תמיר. אלה דחפו מלמטה, ובניגוד לדעת הפיקוד הבכיר טענו שלא מדובר בסטלינגרד, אלא אנחנו יודעים להיכנס לכל מקום. היום זה פשוט יותר, משום שלמבצע הדרוש יש שני מרכזי כובד, שכם וג'נין. אתה לא צריך אוגדות גם לטול כרם, לחברון, לרמאללה ולסביבותיה.
השאלה היא מה יהיה כוחו של עופר וינטר אם הפיקוד מעליו לא ממוקד ומסרב לכפות משמעת, בטענה שתפקידו לדאוג לכשירות המבצעית. רה"מ נתניהו צריך לנקות מהשולחן כל שיקול זר, משום שמדובר בשאלה של ביטחון הפנים ולוחמה בטרור.
הברית הירוקה־אדומה
ארה"ב מתאמצת לשחרר את חמינאי וראיסי מבידודם. אולי זה אומר שבשעת האפס ישראל תקבל תמיכה שקטה דווקא מפוטין
לפני כשלושה שבועות חוללה סטודנטית בשם פטימה מוסא מוחמד זעזוע בנאום שנשאה בטקס סיום שנת הלימודים בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה העירונית בניו יורק (CUNY).
במסגרת המתקפה שלה על מוסדות שלטון החוק באמריקה, היא לא החסירה גם התקפה על ישראל. "ובתוך כך ישראל ממשיכה להמטיר קליעים ופצצות ללא הבחנה על מתפללים, והיא רוצחת זקנים וצעירים; ישראל ממשיכה במפעל הקולוניאליזם ההתיישבותי שלה, תוך שהיא מגרשת פלשתינים מבתיהם", אמרה פטימה מוחמד בנאום שאיש לא היה שם לב אליו, אלמלא השילוב של התקפה אנטי־אמריקנית ואנטי־ישראלית מעל במה אוניברסיטאית כזאת. ריבוי התגובות והביקורת על נאומה, שהוגדר כאנטישמי, רק מדגיש שהקול ב־CUNY הוא מרכזי ומשפיע בשלטון האמריקני של המפלגה הדמוקרטית.
צריך לחזור ולהזכיר כי לקול הפרוגרסיבי־אסלאמיסטי בתוך המפלגה הדמוקרטית יש היום השפעה רבה על המדיניות האמריקנית כלפי איראן, ובוודאי ביחס לישראל. התנועה האידיאולוגית הפרוגרסיבית והאסלאמיזם של האחים המוסלמים בארה"ב הפכו לכוח משולב. "יש הלימה גבוהה, אם כי לא מלאה, בין אידיאל מדיניות החוץ הפרוגרסיבית באזור לבין המדיניות המעשית של ארה"ב באזור", נכתב בדו"ח של מכון "ראות" כבר בנובמבר 2021. איראן היא בוודאי מדינה שבה קיימים דיכוי נגד ציבור רחב במדינה, רדיפת קהילת הלהט"ב עם הוצאות להורג באופן קבוע, הפרות בלתי פוסקות של זכויות האדם והפעלה אקטיביסטית מאוד של מעגלי טרור המכתרים את ישראל ומערערים את הביטחון במזרח התיכון. בכל זאת, מאפיינות את ממשל ביידן הדמוקרטי פסיביות ושתיקה, שבפועל כמוהן כעידוד האימפריאליזם הטרוריסטי של איראן. "השקט ביחס למדינה סוררת כמו איראן עשוי להצטייר כבלתי סביר, אם לא מביאים בחשבון את העמדות האידיאולוגיות והפוליטיות של הברית האדומה־ירוקה".
המדיניות ה"מרסנת" של ארה"ב במזרח התיכון היא מדיניות של פייסנות לכל דבר ועניין. דווקא הקולות שמגיעים מפינות הברית האדומה־ירוקה מבטאים בגלוי ובבוטות את הזרם הפנימי המכוון אידיאולוגית את ביידן, בלינקן וחבריהם. למשל, יו"ר תת־הוועדה ליחסי חוץ בסנאט, כריס מרפי, הצהיר בעבר הלא רחוק כי אינו תופס את איראן כאיום ישיר על ארה"ב; טילים איראניים, מבחינתו, אינם מכוונים לישראל; חיזבאללה, עם ערימות הטילים שלו, הוא "שחקן לבנוני לגיטימי", אמר מרפי וביצע עמוס הוכשטיין בסיוע הממסד הביטחוני הישראלי ויאיר לפיד בסוף השנה שעברה.
נראה שבזרם המחשבתי העיקרי בישראל עדיין לא הופנמה העובדה המצערת, שהברית האדומה־ירוקה הבשילה בשנים האחרונות בחברה האמריקנית. לפני 15 ואפילו עשר שנים הברית של השמאל עם האסלאמיזם האנטי־ישראלי נראתה כאירוע אירופי, שלא יכול להתקיים בארה"ב. אז זה קרה, וזה הגורם הדומיננטי בתקלה האסטרטגית שישראל חווה בנושא הגרעין האיראני. גם אם הפרוגרסיבים אינם אוהדים במיוחד את איראן, הם בכל זאת רואים אותה על אותו מישור כמו ישראל. "בעוד זרמים פרוגרסיביים שותקים כלפי איראן, הרי בפועל הם תומכים פרו־אקטיבית בחמאס", קובע דו"ח ראות.
חוסר ההיגיון של המדיניות האמריקנית בולט דווקא כשמסתכלים על איראן בהקשר של אוקראינה. מהרגע שהתברר שאיראן היא בעלת ברית אקטיבית של רוסיה, עם כל הציוד הכטב"מי והטילים, אפשר היה לחשוב שהאינטרס הישראלי־אמריקני מתכנס. האיראנים נלחמים נגד האוקראינים, ישראל יכולה לתקוף את האיראנים בכל זירה שתבחר. שלא לדבר על כך שהאיום הגרעיני חזר לזירה.
אפשר היה להניח שהאמריקנים ישאפו למנוע התגרענות של מדינה נוספת בעולם, בייחוד מדינה סוררת ותוקפנית כמו איראן. זה לא קורה. השאיפה המרכזית של הנשיא ביידן היא למנוע הסלמה. שר החוץ האיראני לשעבר ג'וואד זריף האשים בזמנו את רוסיה בכך שיש לה עניין לשמר את בידודה של איראן, כי בכך נשמרת התלות שלה ברוסיה. ארה"ב עושה הכל כדי לשחרר את חמינאי וראיסי מבידודם. אולי זה אומר שבשעת האפס ישראל תקבל תמיכה שקטה דווקא מפוטין, שהחליט להעביר סניף של השגרירות הרוסית לירושלים.
בשירות המעצמה התורנית
מסמך נדיר מ־1942 ובו עדכון לראש שירות הידיעות של ההגנה על המצוד אחר לוחם הלח"י יהושע כהן, מלמד על מורשת ממסדית שהשתרשה
יהודה עציון עובד בימים אלה על ספר שעוסק ביהושע כהן. זהו כרך מכתבים של כהן ממחנות המעצר שבהם היה כלוא בין 1944 ל־1948. זה מפעל חשוב ביותר, אך עציון נתקל בקשיי הפקה חומריים בקידום הספר. בין המסמכים החשובים שמצא במחקרו יש דיווח לראש הש"י, ישראל עמיר, מ־24 במאי 1942, על התקדמות המצוד אחר יהושע כהן. המסמך מעיד על שותפות ההגנה במאמץ הבריטי לחסל עד הסוף את שרידי לח"י. הדיווח נמסר ללשכה, ל"בנימיני" משיש: "עירוני והזולל אמרו לרענן ביום 12.5.42 כי ביום 22.5 יקבלו ידיעה על מקום הימצאו של יהושע כהן. היות ואין הם רוצים לאבד את 1,000 הלירות (וכך יהיה במקרה שהם יהיו המגלים), ברצונם לבקש מרענן שיציין להם מישהו אשר יופיע באופן רשמי כמגלה האיש. (....) כן ביקש עירוני מרענן שיסדר שההגנה תיתן לו שני בחורים יהודים על מנת לפעול נגד יהושע כהן בשעת מאסר (להורגו...)".
מלבד הפרט המעניין שהמלשינים לא מוכנים לוותר על בצע 1,000 לירות, סכום אדיר במושגי הימים ההם, המסמך חושף את המשולש המכשיל, המלווה את היישוב העברי לפחות 90 שנה. הכוח הממסדי, של המדינה בדרך, מוכן לשתף פעולה עם המעצמה האזורית התורנית כדי להשליט את עצמו על היישוב היהודי.
באותה עת, מאי 42', כל ראשי לח"י היו במעצר בכלא מזרע. זה אומר יצחק שמיר, נתן פרידמן ילין ואליהו גלעדי. יאיר נרצח ארבעה חודשים קודם לכן. השיא היה בתקופת הסזון כעבור שנתיים וחצי, אז הוסגרו אנשי אצ"ל, חלקם נחטפו בידי פלמ"ח ועונו במקומות סתר בהתיישבות העובדת. למרות הרציונליזציה שעושים לפעלתנות ההסתדרותית של מלחמת אחים, התוצאה היא שהדפוס הזה נכנס למחזור הדם. קשה להיפטר מהמורשת הזאת. למשל, הצבת התותח שירה על אלטלנה לראווה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות.
היום ארגון ה"מחאה" משקיע מאמצים גם בחבירה לממשל האמריקני הדמוקרטי כדי להחליש את ממשלת ישראל ולכופף אותה. אהוד ברק התבטא בפורומים בינלאומיים מכובדים והציג את ישראל כלא דמוקרטית - בדרך לדיקטטורה. הוא גם ספק־הצביע על חשש בינלאומי, ספק־הגדיר את ישראל כמדינה משיחית עם נשק גרעיני, והמשמעות היא שהמאמץ האמריקני צריך להיות בדיכויה הביטחוני של ישראל ולא בחיסול הגרעין האיראני. אהוד אולמרט אמר לכתב ה"ניו יורקר" האומלל ברנרד אבישי שהממשל האמריקני הצליח בעבר לשבור את מדיניותו של יצחק רבין באמצעות הכרזה אחת על "הערכה מחדש" כלפי ישראל. הוא ניסה להסביר שהממשל האמריקני לא עושה מספיק נגד ממשלת ישראל.
העריצות החדשה
הגענו אחרי כל השנים לתנועה טוטליטרית שמשתלטת על הרחובות, ועוד מדברת בשם הדמוקרטיה, שלטון החוק והערכים הליברליים
הפעילות הפוליטית ברחובות הפשיטה חלק מהאנשים ממחלצות התרבות. זאת ברבריות בהגדרה הפשוטה. סופר, המתקרא איש רוח, מוביל אספסוף כדי לתקוף את הדוכן של הוצאת הספרים "סלע מאיר". המשך ישיר של המתקפה הברברית על משרדי פורום קהלת, שלא זכתה לטיפול של זרועות אכיפת החוק, כפי שהיה נהוג ברפובליקת ויימאר בשנים שקדמו לעליית הנאצים: מערכת המשפט היתה עיוורת בעין ימין. שבוע לפני ההתקפה במרכז יריד הספרים בשרונה שבתל אביב, צילם ידיד שלי אספסוף של עשרות בודדות עושה כל מאמץ לפוצץ אירוע שולי של חברת החשמל. 100 שנה לעמוד התאורה הראשון בתל אביב בכיכר מגן דוד. היו שם חולדאי וישראל כ"ץ. באו טיפוסים עם מצב רוח של אופוריה, את הבושה השאירו בבית. השוטרים ניסו למנוע מידידי לצלם, לבקשת מפגינה זועמת.
אבל האירוע ביריד הספר הוא שיא חדש. זו התגשמות הנבואה של ברוך קורצווייל לגבי הנוער שגדל בארץ כשהוא מחוק מיהדות, חדור ציניות וניכור. קורצווייל במסתו המכוננת "על העברים הצעירים" (תנועת הכנענים) טען שהקבוצה הקטנה הזאת משקפת את לב ההוויה התודעתית של הצעירים ילידי הארץ, ובעיקר תוצריה וגידוליה של התרבות המפלגתית של תנועת העבודה "המפוארת". "הדחייה והשלילה הגמורה (הופכת) לאושיית עולמה החדש", כתב קורצווייל. רגע, מתי זה היה? בשיא ההצלחה של הציונות, בשנת 1953. "אין לנו תוכנית תרבותית חינוכית לאומית. יש קווים מפלגתיים בלבד". נשמע מוכר? זאת הסיבה לטענתו ש"החינוך המטריאליסטי על כל גווניו (חוגג) את ניצחונותיו המזהירים, משום שלשמאל הקיצוני יש אידיאה ממשית מאוד, אם גם זרה מאוד לרוח עמנו ולמסורתו". כדאי לציין שהמסה בשלמותה, שפורסמה בשנתון "הארץ", מתויקת בתיק הש.ב על הכנענים.
"בתוך המערבולת של דיסאוריינטציה, הולכת וגוברת הסכנה של פתרונות קיצוניים, אשר זיקה חזקה להם לאיזו מציאות של הווה. שני פתרונים אלה, בני ההווה, ממשיים הם מאוד: המרכסיזם באינטרפרטציה הרוסית והכנעניות האבטוכטונית". היום החליף דגל הפסים והכוכבים בעיניים את הדגל האדום.
הגענו אחרי כל השנים לתנועה טוטליטרית שמשתלטת על הרחובות, ועוד מדברת בשם שלטון החוק, ערכים ליברליים וכו'. המשורר ארז ביטון אבחן במאמרו המכונן ב"מעריב" מלפני 42 שנים, "תיקון בושה", שגם "הצבאיות" מילאה את החלל הריק של האין־תרבות. המושגים השליטים שביטון מנה יכולים להסביר את גילויי הכוחנות שהפכה לעריצות, לשנאת המזרחים והדתיים: "במקביל לכל אלה התעצם דימוי אידיאלי של הצבר הכל־יכול, החזק, 'חופשי מיהדות קטנה ונלעגת', ו'צבאיות' הפכה מאמצעי הגנה לערך". שכל ללא תרבות. מרכז הכובד של הזהות היהודית עבר לצד המזרחי. אפשר לראות את זה בשיח האבסורדי בין הצעיר החרדי לאישה שונאת הדתיים על האוטובוס בהוד השרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו