מדינה בורחת מבשורה: הסוד הגלוי על יחסי ישראל-ארה"ב

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה השגריר האמריקני, טום ניידס, התבטא באופן בעייתי אחרי פיגוע. ניידס, שבקרוב יסיים את תפקידו וישוב למשפחתו בארה"ב, מצטיין בקשרים אישיים, אך לאו דווקא בניסוחים דיפלומטיים. ובכל זאת, הנפילה שהיתה לו השבוע, לאחר הפיגוע בעלי, היתה יותר ממקרה.

"(אני) מודאג מאוד ממקרי המוות ומהפציעות של אזרחים שהתרחשו בגדה המערבית ב־48 השעות האחרונות, כולל זה של קטינים", כתב ניידס בטוויטר, ארבע שעות לאחר ההתקפה על תחנת הדלק סמוך לעלי ועל "חומוס אליהו" המקומי. כאילו ארבעת הנרצחים מתו מסיבה לא ידועה. כאילו אינם בכלל יהודים או ישראלים. כאילו לא טרוריסטים ערבים ירו בהם, אלא יד עלומה קטפה אותם באופן רנדומלי בעודם מתדלקים או מבלים במסעדה. הביקורת שחטף ניידס, תחילה ברשתות החברתיות, ואחר כך גם מגורמים רשמיים, גרמה לו לפרסם תיקון. שעה אחרי הציוץ המקורי פרסם תיקון וכתב - סוף־סוף - כי הוא "מגנה בכל תוקף את הרצח חסר ההיגיון של ארבעה ישראלים חפים מפשע היום, ליבי עם בני משפחתם האבלים". אמנם עדיין לא היה אזכור לזהות ולמניע של הרוצחים, אבל הגינוי למעשיהם היה לפחות חד וברור.

הצרה הגדולה היא שניידס - יהודי נחמד ואוהב ישראל - הוא רק שליח. כמו כל שגריר, המסרים שהוא משמיע מתואמים עם המדינה שהוא מייצג. ארה"ב של אמריקה במקרה זה. אם למישהו היה ספק בכך, בא דובר מחלקת המדינה, מתיו מילר, ובהמשך הלילה פרסם את העמדה הרשמית של ארה"ב. מילר חזר אמנם על הגינוי לפיגוע, וטוב שכך, אבל גם החלק הניטרלי, המעמיד בשורה אחת את הטרור הפלשתיני ואת המגננה הישראלית, נכלל בהודעתו, בנוסח כמעט זהה להודעה המקורית של ניידס.

"אנו מודאגים גם מהמשך האלימות בישראל ובגדה המערבית בשבועות האחרונים, שהרגה ופצעה אזרחים פלשתינים וישראלים. נמשיך לעבוד עם ישראל והרשות הפלשתינית לקידום צעדים למנוע הסלמה", הודיע הדובר.

בהודעות דיפלומטיות אין מקריות. כל מילה נבחרת בקפידה. כך, למשל, ה"דאגה" שמביעים האמריקנים מ"אלימות שהרגה ופצעה ישראלים ופלשתינים בגדה המערבית", מכוונת למטען הצד שטמנו מחבלים פלשתינים לכוחות צה"ל שפעלו בג'נין. כלומר, לא רק שוושינגטון נמנעה מלציין שהיא "מכירה בזכות ישראל להגנה עצמית", אלא שתוצאות הפעולה לסיכול טרור "מדאיגות" אותה.

הגבינה זזה

מי שזיהה היטב את הניסוח הבעייתי הוא שגריר ישראל בוושינגטון, מייק הרצוג, שענה לניידס בחריפות. "אין שום הצדקה להרג של אזרחים חפים מפשע ולפגיעה בהם. יש לגנות זאת באופן חד־משמעי. כל ניסיון של גינוי 'מאוזן' הוא שגוי ואינו מכבד את זכר הקורבנות. בחודשים האחרונים הסלימו פעילויות הטרור בחלק הצפוני של הגדה המערבית, כאשר הרשות הפלשתינית איבדה שליטה ביטחונית יעילה. ג'נין, שבה פעל לאחרונה צה"ל, הפכה למעוז טרור איראני, הממוקם במרחק דקות ספורות ממרכזי אוכלוסייה ישראליים.

"גדושה במאות מחבלים חמושים ובמעבדות הפועלות לייצור של מטעני חבלה ורקטות קטלניות, 'בירת' הטרור הזו הפכה לקרש הזינוק העיקרי של התקפות טרור נגד ישראלים. ישראל תעשה כל מה שצריך כדי להגן על אזרחי ישראל ולעצור את גל הטרור הזה". גם הרצוג - אדם שאף פעם לא מבקר אחרים בפומבי, אפשר להיות בטוחים - לא כתב את הדברים על דעת עצמו, אלא בשליחות לשכת ראש הממשלה בירושלים.

נתניהו לא רוצה לבשר עד כמה נותרנו לבד, אך מי שעיניו בראשו לא יכול שלא לראות זאת. "ביידן באמת ציוני, אך הוא חושש מהאגף הפרוגרסיבי במפלגתו. הוא צריך אותם בבחירות", אומר גורם מדיני

כעת, אחרי שהתמונה העובדתית ברורה, צריך לעמוד על משמעויותיה. ארה"ב של ביידן מזיזה את הגבינה, ולא לכיוון שלנו. יממה לפני הפיגוע גינה הממשל את פעימת הבנייה החדשה ביו"ש. הוא עשה זאת בווליום גבוה יותר מאשר בעבר (למשל, הפצת ההודעה לעיתונאים גם בשעות הערב בוושינגטון, ופעם נוספת בשעות הבוקר במזרח התיכון, באופן חריג מאוד). מאידך גיסא, הממשל לא בירך על שחרור מהקפאה של מאגר הגז "מארין 1" על ידי הממשלה לטובת הפלשתינים, אחרי יותר מ־20 שנה (כאן המקום לשאול, למה לאבו מאזן מגיע בכלל הפרס הזה?). כלומר, הממשל קופץ על הזדמנות לגנות את ישראל אבל נמנע מלשבח אותה. לפני שנה למשל, אותו ניידס, דווקא שפע מחמאות לממשלה הקודמת, בכל פעם שנקטה בצעד שבא אפילו במעט לקראת הפלשתינים. גם זה מסר.

הסכינים המילוליות הללו בין הצדדים מגיעות על רקע המשך היחס הצונן מצד הממשל לממשלה. נתניהו, באופן תקדימי, עדיין לא מוזמן לבית הלבן. למעט גלנט, שפגש השבוע באירופה את עמיתו לויד אוסטין, גם אין מפגשי שרים עם מקביליהם האמריקנים. והכי חשוב, אף שאיש לא מודה בכך, פערי המדיניות בנושאים הכי קריטיים עצומים.

אמנם המנהיגים בשני הצדדים ממשיכים לדבר על ה"ברית", ועל "שותפות הערכים" ו"יחסים מצוינים". בפועל, ארה"ב יוצאת נגד ישראל בסוגיה הפלשתינית, בטונים שמזכירים את תקופת אובמה. גרוע פי כמה, היא משלימה עם ההתגרענות של איראן, חרף ביליון הבטחות של נשיאיה להימנע מכך. זו המשמעות המעשית של ה"הסכמות" הלא רשמיות שעל פי כל הסימנים הושגו בין הצדדים.

הטו אוזן

נתניהו לא רוצה לבשר לעם ישראל עד כמה נותרנו לבד, אך מי שעיניו בראשו לא יכול שלא לראות זאת. אמריקה לא איתנו. נקודה. את ההתרחקות האמריקנית מישראל מסבירים בסביבת רה"מ בשיקולים פוליטיים פנימיים. את המשפט האלמותי של קיסינג'ר על ישראל, "אין לה מדיניות חוץ, אלא רק פוליטיקה פנימית", מסובבים כעת בצמרת הישראלית לכיוונו של ביידן. "הוא באמת ציוני, אולי הנשיא הציוני האחרון, אבל הוא חושש מהאגף הפרוגרסיבי במפלגתו. בסוף הוא צריך אותם בבחירות", אומר גורם מדיני יודע דבר.

גם אם מדובר רק בפוליטיקה, הרי גם ישראל משנה את הרטוריקה. אוזן מוזיקלית במיוחד תבחין שנתניהו צינן במעלה או שתיים את השבחים שהיה נוהג להרעיף על יחסי ישראל ארה"ב. "לעולם איננו שוכחים שהשותפות האחת האמיתית היא בין מדינת ישראל לארה"ב", אמר, למשל, ביום העצמאות האמריקני ב־2016.

כיום הוא מסתפק באמירות נלהבות פחות, כמו זו שאמר, למשל, בנוגע להתקדמות המגעים בין וושינגטון לטהרן: "הבהרנו לידידינו האמריקנים שהסכמות מוגבלות יותר גם הן אינן מקובלות עלינו". ידידינו כמובן, אבל כבר ללא סופרלטיבים על "ידידתנו הגדולה ביותר" ולא על "השותפות האחת והאמיתית". היחסים, כאמור, כבר לא כמו פעם.