מלחמה מחייבת אחדות גורל

1. הטור הזה נכתב בטרם יבש דמם של חלוצי השומרון הנרצחים הי"ד בפעולת הטרור בתחנת הדלק בעלי. ארץ אל תכסי דמם.

כבר ברור שהמצב בצפון השומרון הגיע לרתיחה, ולא יהיה נבון להמתין לאסונות נוספים כדי לפעול באופן מקיף לבלימת תהליך הלבנוניזציה המתרחש מולנו, כמטחווי קשת ממרכזי הערים הגדולות. צפון השומרון הוא בבואה קרובה למה שחושבים גם בלבנון, בעזה, בטהרן ובמקומות נוספים במרחב העוין סביבנו. אם לא נטפל ביסודיות, בחוכמה ובתקיפות בקיני המחבלים שם, נשדר לשאר הזירות שאכן הותר הרסן והנה אנחנו עומדים לקרוס, חלילה, מה שיזמין פתיחת חזיתות בדרום ובצפון, לשמחת כוהני ההרס בטהרן.

2. כדאי לחזור על היסודות: החלוצים האלה נרצחו מפני שהיו יהודים. לו יכלו המחבלים, היו רוצחים יהודים בחדרה או בתל אביב. היישובים בשומרון הם חגורת הביטחון שלנו, תושביהם האמיצים סופגים עבור כולנו את האש. היא לא כוונה כלפיהם אלא כלפי כולנו. ראו את עזה: יצאנו משם לגמרי, וכבר אין להם על מי לירות בקרבתם, אז הם משגרים רקטות וטילים אל לב הארץ, כי עצם נוכחותנו מפריעה להם. כך עלול לקרות אם לא יהיו יהודים בשומרון. קיני הטרור יצמחו לישות טרור שתוכל לשלוט בנו מגב ההר ולמרר את חיינו.

החלוצים האלה גם שומרים על הארץ עבור כולנו. הם מתקנים את חטא המרגלים שבעטיו סבלנו שני חורבנות ואת קללת הגלות. הם מוודאים שנמשיך לחיות במקומות האלה שעליהם ובתוכם נכתבו פרקים שלמים בתנ"ך, רעיונות נצח שהורשנו לאנושות, ושאליהם חלמנו לשוב. מאז ששבנו ארצה בדורות האחרונים, המלחמה היא על מידת ההיאחזות בארץ, על ההיצמדות לאדמה הטובה שחיכתה שוממה אלפיים שנות גלות וסירבה להעניק מחלבה לזרים, עד לחזרתנו אליה בדורות האחרונים. הארץ, שריחפה עליה קללה כדברי הסופר מרק טווין ב־1867, הפכה כבמטה קסם לארץ פורחת, ומפריחתה החקלאית התקדמנו לפריחתה הכלכלית, המדעית והטכנולוגית. את כל זה עשינו עם יד אחת בלבד, משום שהיד השנייה אחזה וממשיכה לאחוז בשֶלַח מפני חורשי רעתנו.

איחוד השבטים

3. היישוב עלי ממוקם ליד שילה בהרי בנימין. עֵלי היה הכוהן הגדול בשילה (ראו הפרקים הראשונים בספר שמואל א'). הוא מסמן את סוף תקופת השופטים.

עדיין לא היתה הנהגה פוליטית כלל ארצית, אלא מרכז דתי בשילה, בזמן שהחברה נותרה שבטית (פרה־מונרכיה). תלמידו, שמואל הנביא שהתחנך אצלו מילדות, היה חוליית החיבור עם התקופה הבאה בתולדותינו: הוא המליך את מלכנו הראשון שאול, ולאחר מכן את דוד.

כאשר זקני ישראל (ההנהגה המייצגת את כלל העם, אב הטיפוס הקדום של ההנהגה הפוליטית שפעלה לצד השופט או המלך) מבקשים משמואל להמליך עליהם מלך, הם מתארים את מטרת המינוי: "וּשְׁפָטָנוּ (במובן: ינהיג אותנו) מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ (למלחמה) וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ".

ביטחון האזרחים הוא התנאי הראשון להנהגה ולמלוכה. רעיון הממלכה ביקש לאחד את השבטים, לגבשם לעם בעל תודעה לאומית. הממלכה מחילה את ריבונות העם על הארץ ושומרת על חירותו הרוחנית והמדינית של העם מפני הרוצים לפגוע בו ולשעבדו. ומעלי ושמואל של המאה ה־11 לפנה"ס לערך, לעלי ולצפון השומרון של ימינו.

4. לא מן הנמנע שהמחלוקת הפומבית הנוראה שהתגלעה בינינו - על ביטוייה המכוערים והאמירות המדהימות של קבוצות בתוכנו נגד מגזרים מסוימים בעם - נטעה בלב אויבינו ומבקשי נפשנו את המחשבה שנחלשנו וזה הזמן לתקוף אותנו. הם קוראים היטב את הרשתות החברתיות ואת השיח התקשורתי והפוליטי אצלנו. לשמחתם, יהודים מכנים זה את זה בכינויי הגנאי הנוראיים ביותר, יש כאלה שהיו עד לא מזמן מנהיגים ומפקדים, ועכשיו להוותנו הם מטפחים שנאה כלפי אחרים החושבים אחרת מדעתם. זו אינה מחלוקת לשם שמיים אלא שנאה המאכלת את הרקמה החיה המחברת בינינו.

עוד לפני אלפיים שנה למדנו: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָּחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל". הפירוש הראשוני דיבר על זהירות בתוכני הלימוד והקפדה על הדיוק באמירות, כדי לא לפגוע במסורת - כלומר, בתורה הנמסרת מדור לדור - שכן סדק בדור הראשון עלול להפוך לפירוק השיטה בדורות הבאים.

אבל אין בית מדרש ללא חידוש, ולמילים העתיקות יש משמעות לימינו: ממרחק הדורות מזהירים חכמינו את מובילי הדעה, המנהיגים והמשפיעים על דעת הקהל בתקשורת וברשתות החברתיות ובבית הנבחרים, להקפיד עד מאוד בדבריהם, להימנע מאמירות חסרות אחריות הפוגעות בלכידות החברתית, מפני שבהיעדר אחדות הגורל בינינו, אנחנו עלולים ליפול לידי אויבינו השמחים על הפירוד והשנאה וההשוואות ההיסטוריות המופרכות לגדולים בצוררינו שבכל הזמנים. בהיעדר אחדות הגורל, איננו יכולים באמת להביס את אויבינו, לא על גבעות השומרון ולא בטהרן. אנחנו חייבים להיזהר מפני השיח המופקר שחווינו בחודשים האחרונים, כדי לא לחוב שוב חובת גלות.

אין כאן הוראה להימנע מהמחלוקת; לא. המחלוקת היא אחד מסודות התפתחותנו האינטלקטואלית והלימודית כעם במשך ההיסטוריה; כל דף בתלמוד מוכיח זאת. האפשרות לחשוב אחרת, להציג זווית ראייה אחרת על כל נושא, היא אבן יסוד במסורת היהודית, וכבר אמרו חכמינו שאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה. גם אם המחלוקת קשה ומקוטבת, אנחנו צריכים להודות זה לזה על הצגת הדעה האחרת - כמו בית שמאי ובית הלל - מפני שלולא יריבינו לדעה, לא היינו הופכים לעם שהביא לעולם אוצרות דעת ואמונה כה רבים. אפשר לחלוק האחד על השני בכבוד. קראתם משהו מכעיס, המתינו רגע או כמה לפני שתשחררו אמירת נגד קשה. במיוחד הימנעו מתקיפה לגופו של אדם (אד־הומינם), אלא רק לגופם של דבר, דעה או רעיון (אד־פקטום): "הדעה שאתה מביע שגויה, בעייתית, מסוכנת" וכדומה; ולא כינויים מבזים באדם עצמו המחזיק בדעה: "אתה כזה וכזה".

להמתין עם הרפורמה

5. אפשר להמתין עם הרפורמה המשפטית. נדמה לי שקיים רוב בציבור המבין שבית המשפט הפר את האיזון בין רשויות השלטון, ובעוד קיימת ביקורת שיפוטית על הרשות המחוקקת והמבצעת, אין כיום שום מנגנון בקרה או איזון דומים על בית המשפט. כתבתי על כך רבות ותמכתי ברפורמה המשפטית.

אבל החודשים האחרונים לימדונו שללא הסכמה ציבורית רחבה, איננו יכולים לכפות בכוח רוב מזדמן עניינים הנוגעים לשורש קיומנו כחברה. סבלנות. כדאי להיות חכמים ולא רק צודקים. אנחנו זקוקים לאחדות בעם כדי להילחם באויבינו הקרובים והרחוקים. זו אינה אמירה המטשטשת הבדלים, אלא הבנה המתבססת על לקחי ההיסטוריה ועל סיפורי הזהות המכוננים שלנו. בנפשנו היא.