נקלעתי השבוע להרצאה קצרה בפני יותר מ־100 חברי הסגל הבכיר של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א, ומראה פניהם העיד כי הפרופסורים, ממש כמותי, לא יכלו להיזכר על מה ולמה הוקדמו הבחירות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על היעדר תקציב? על תקציב הביטחון החסר? אם כן - כיצד מתנהלים צה"ל ומערכת הביטחון עתה? היה נושא ששמו מע"מ 0%, ומה עלה בגורלו? מדוע אין רפורמה בשירותי הבריאות? ובעיקר, האם עומדת ישראל על סיפו של חרם בינלאומי? האם אירופה ממתינה וברק אובאמה ינקום וארה"ב לא תטיל עוד וטו על צירוף פלשתין לאו"ם ולא תתנגד לצירוף הרשות ברמאללה לבית הדין הבינלאומי בהאג?
אלה נושאים הרי גורל לקיומה של ישראל. למעמדה הבינלאומי. ליכולתה לתמרן בכלכלה הבינלאומית. לניפוק מגורים הוגנים לצעיריה. תחת זאת מתנהלת מלחמת בחירות על בקבוקים ריקים ועל כספים מחו"ל הזורמים לארץ כדי להשפיע על התוצאה בקלפי.
גם אם הבחירות הוקדמו בגלל סיבות נכונות, נראה (לפי שעה) כי הן לא יוכרעו בעטיין.
דרושה חקירה בעמותות
תחילה פיקפקתי אם יש מקום לתביעת הליכוד לחקור את המקורות הכספיים של "קול אחד" ושל תנועת V15, החותרים לחזק את המחנה הציוני ומפיצים את הסיסמה "רק לא ביבי". עד שהאזנתי בגלי צה"ל לראיון של ד"ר יועז הנדל עם מנכ"לית עמותת "קול אחד" פולי ברונשטיין.
היא קולחת בניסוחיה עד שנתקלה פעמיים בחלוקי אבן: פעם סיפרה להנדל ש"קול אחד" ומקימי עמותת V15 העבירו את הנתונים על פעילותם לעיון מבקר המדינה. מדוע? תהה המראיין, אם הם משוכנעים שהכל כשורה - למה העבירו לבדיקה? ותהיתי, אם כבר עשו כן - מדוע יצאו לדרך בטרם קיבלו תשובה מוסמכת שהכל כשר?
העניין האחר יותר משמעותי. ברונשטיין סיפרה כי "קול אחד" קיבלה כסף מהממשל האמריקני. לדבריה, העמותה תמכה בבנימין נתניהו כל עוד ניהל משא ומתן עם אבו מאזן. לצורך זה קיבלו היא וחבריה סיוע כספי מהשגרירות האמריקנית. הדולרים נעצרו לפני כחצי שנה.
מעולם לא התנגדתי להעברת כספים מחו"ל לארץ בתנאי שקיפות. יש לי הסתייגות מכסף ממשלתי זר, אך עדיין איני מציע לאסור את קבלתו. רק שהוא לעולם כסף חשוד. בעיקר כשמדובר במין תשבץ חוסר היגיון, ש"קול אחד" נטל כסף מהממשל האמריקני כדי לסייע לנתניהו עד שברונשטיין וחבריה שינו דעתם. דווקא מנימוקיה עולה כי הנושא ראוי לחקירה ללא כחל וסרק.
לבדוק, בשביל האמון
לא רק מטעמים פמיניסטיים הסתייגו שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון מהאופוזיציה (וכמובן מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד) מהעיסוק התקשורתי בשרה נתניהו. הבעיה קשה, והעיתונות בחלקה זהירה בעודה מתמרנת בין שני ערכים: זכות הציבור לדעת לעומת הזכות להגנת הפרטיות.
בסופו של דבר, מדובר במקשה אחת של עניינים המתמקדים בהתנהלות בית רה"מ בכמה סעיפי משנה: לפני כארבע שנים יצא רביב דרוקר בגילויים הקשורים בהוצאותיו של בנימין נתניהו בהיותו שר האוצר; (מחמת הרצון להסתייג מ"ישראל היום", איש אינו מזכיר כי בקעו ממנו יותר מקול אחד, ובין השאר נתמכה בעמודיו התביעה לחקירה, שהועתקה למחלוקת בין עורך הדין דוד שמרון לביני בתוכניתה של איילה חסון ב"קול ישראל"); והייתה התביעה של מני נפתלי, וסוגיית הבקבוקים היא בפועל חלק מעניין זה.
הטיפול בנושאים אלה התנהל בצורה לקויה על ידי היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ומבקר המדינה יוסף שפירא. הם הדפו את התיקים איש לרעהו (אם נותרו עדיין ביחסי רעות). בנטייתם לדחות הכרעות רגישות הסתבכו והניחו להן לצוץ דווקא במערכת הבחירות. אצל מזוז ולינדנשטראוס הדברים היו שונים במהותם.
ייתכן כי כל הטענות הן "שקר וכזב" כרוח ההודעות מבית רה"מ. אבל הן כה רבות שלא יזכו באמון הציבור אלא בחקירה מאומצת ותכליתית ומלאה, ובלי שטחיות המעודדת עתירות לבג"ץ נגד סגירת תיקים בלי הנמקה משכנעת.
הרמטכ"ל ששיפר
בשלהי מבצע צוק איתן השתתף בני גנץ בטקס אזכרה בחטיבת גולני. מייד בהגיעו אמרו לו כמה אבות: "תיכנסו בהם, תכבשו את עזה". בצאתו מהאירוע הפצירה בו קבוצת אימהות: "אל תעשו את זה". כך, באירוע אחד, התמצתה המחלוקת על המבצע הבולט בארבע שנות כהונתו כרמטכ"ל.
האם מצפים ממפקד הצבא לחתור בהתמדה למגע? לדחוף ללחימה? גנץ היה תמיד בין הלוחמים. במלחמת לבנון הראשונה לחץ לפקד על כוח שפעל במערב ביירות. אבל לא היה להוט ללחימה אם אינה הכרח. תפיסתו את המבצעים בעזה תאמה את מה שהפגינו בפועל אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי והוא עצמו. הם ראו במבצעים צבאיים כאלה הפעלת כוח להרתעת חמאס למשך זמן ארוך ככל האפשר, לא לפתרון כולל. "צרות יש בעזה מאז ימי שמשון, וטרם הסתיימו", נשמע אומר לא אחת.
גנץ התחרט על "נאום הכלניות" שלו, שקרא לתושבי עוטף עזה לחזור לבתיהם מוקדם מדי. לאחר צוק איתן העריך כי היה אפשר לקצר את הקרב על המנהרות בכמה ימים. לא הצטער על 18 ימים שאבדו במו"מ מדיני, שהתנהל בעיצומה של הלחימה. כמו נתניהו ויעלון היה קרוב יותר לעצת האימהות של גולני מאשר לדעת האבות. מנהיג, נהג לומר, אינו הולך בראש האנשים שממילא צועדים בכיוון מסוים. עליו לבחור את דרכו.
בן לניצולי שואה, שהגיעו לארץ ישראל כמעפילים, נולד בכפר אחים, טיפס בצה"ל בשורות הצנחנים ונחשב למפקד שקול, קר רוח, לא מתלהם. ארבע שנותיו אחרי הסערה של ימי גבי אשכנזי התאפיינו בהתנהלות עניינית. הוא נשך שפתיים כאשר שמע את הביקורת של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן על הלחימה בצוק איתן, ובמהלך כהונתו לא זלגה בפומבי טיפה של דם רע ביחסיו עם הממונים עליו ברק ויעלון. עם ניקיון כפיים כזה שום "מסמך הרפז" לא נחת בלשכתו.
בפרישתו הוא מותיר אחריו צבא ששיפר את יכולותיו. ראה קפיצת דרך מהפכנית במודיעין בפיקודו של אביב כוכבי והקים קיר מגן יבשתי - יש מאין - ברמת הגולן. ההצטיידות נמשכה, גם ההשקעה בעתיד הרחוק, ובמצב זה נקלע למין סתירה בעמדה המשותפת לשר הביטחון ולו כרמטכ"ל: מצד אחד זה בעיניהם צבא שהתפתח באורח משמעותי, ומצד אחר הם קובלים כי התקציב דל ונשחקו אימונים חיוניים.
יש לו משנה לאומית סדורה. למכריו אמר כי למחרת מסירת צה"ל לגדי אייזנקוט יתבונן לרגע בהנאה ביומנו הריק מפגישות עבודה. פניו אינן לפוליטיקה, אבל נותרה אופציה: אם יתעורר צורך ואם האומה תקרא לו.
הוא פושט את מדיו מלווה באהדה ציבורית. מאמינים לו. הוא גם ייצוגי בהופעתו. תואם את הגדרת נפוליאון בונפרטה, שכל קצין מצליח צריך מזל. יש לו. בעוד ארבע שנים ימלאו לו 60, ואפשר שיהיה צורך להתרגל לצירוף המילים - השר גנץ, או לפחות חבר הכנסת גנץ.
רא"ל בני גנץ. הרמטכ"ל פושט את מדיו מלווה באהדה ציבורית. מאמינים לו. בעוד ארבע שנים אולי יהיה צורך להתרגל לצירוף השר גנץ, או לפחות חבר הכנסת גנץ // צילום: קוקו
מכה קטנה בכנף?
דן חלוץ מעריץ עדיין את אהוד אולמרט. הם היו שותפים כראש ממשלה וכרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, ולאחר מכן בעולם העסקים שאליו צירפו את מאיר דגן. לפני שבוע ראיינה טלי בשן את חלוץ ב"מעריב" וכך התנהלה השיחה:
בשן: "מה דעתך על מה שקרה לאולמרט?" (מה "קרה לו", טלי? השוחד שבו הורשע ירד עליו כמו מן מהשמיים? ד"מ)
חלוץ: "זה כואב לי מאוד. הוא תיפקד כראש ממשלה יוצא מהכלל ביכולות, בהחלטות וברמה הבין־אישית הוא איש נהדר. בסתר ליבי הייתי מאוד רוצה שיצא מהסיפור הזה" (מה, גם לאחר שהשופט דוד רוזן הרשיעו? רמטכ"ל רוצה שמקבל שוחד ייצא מהסיפור הזה? ד"מ).
בשן: "אבל יש הקלטות".
חלוץ: "אם יקליטו אותך או אותי בשיחה חופשית גם משם יוכלו לדלות נופת צופים. חכי, זה עוד לא נגמר" (מה, שאולמרט ישלם - לפי ההקלטות - תמורת דמי שתיקה לאסירה מורשעת עשרת אלפים דולר בחודש באמצעות חבר שלו? הלו, רמטכ"ל לשעבר שומע את עצמו, או שזו רק מכה קטנה בכנף? ד"מ).
כל רמזי הסרק האלה היו חולפים מהעולם אילו העליון סיים סוף סוף את מלאכתו. הכל כבר נשמע בפרשת "הולילנד", רק פסק הדין בערעור בושש לבוא. הסחבת כמחלה מידבקת, גם שופטי המחוזי בירושלים אינם מזדרזים בפרשת מעטפות הכסף. בעיקר שיו"ר ועדת הבחירות לכנסת שופט העליון סלים ג'ובראן ממשיך במלאכתו כרגיל. הוא מגיע להיכל המשפט. פסק הדין ממתין לחתימה. כל עכבה - לצרה.
דן חלוץ. אמר על אולמרט כי "בסתר ליבי הייתי רוצה שייצא מהסיפור הזה". מה, גם לאחר שהשופט דוד רוזן הרשיעו? רמטכ"ל רוצה שמקבל שוחד ייצא מהסיפור הזה? // צילום: יוסי זליגר
היעדר בעלים ראויים
לכל כישלון של חיים רמון יש אשמים. לעיתים הם אהוד ברק ועמיר פרץ, לעיתים מנחם (מני) מזוז ויוחנן דנינו. הפעם אין. המציאות המרה בקבוצת הפועל תל אביב שהוא בעליה אילצה אותו להתבונן בה בגובה העיניים. אין נאשם.
כאוהד מושבע של הצהובים ממכבי אני מרוצה. זועק ביציע שמקומם של היריבים האדומים בליגה נמוכה, ומי ייתן וישחקו בעונה הבאה במגרשי חול בלי דשא. אך עם שריקת הסיום גם אני יודע כי טובת הכדורגל בתל אביב היא שקבוצת הפועל תישאר בליגת העל. אין תחליף לדרבי.
הפועל נראית כפי שנראית מפני שכבר כמה וכמה שנים אין לה בעלים ראויים. אין לה הנהלה מקצועית מנוסה. גיוסו של אייל ברקוביץ' לא צלח, ובסופו של דבר רמון נאלץ לוותר על שירותו של הכוכב האדום גילי ורמוט.
בכדורגל למד רמון מה שלא הפנים ברבים מהמאבקים הציבוריים שניהל בחייו הפוליטיים: שאין ניצחונות בהבל פה, ושלא תמיד יזדמנו לו בדרך מי שיהיו אשמים בכישלון. כמו הפעם.
חיים רמון. בהפועל ת"א הוא למד מה שלא הפנים במאבקים שניהל בחייו הפוליטיים: שאין ניצחונות בהבל פה, ושלא תמיד יזדמנו לו בדרך מי שיהיו אשמים בכישלון // צילום: יואב ארי דודקביץ
הירושה שתחנוק את אמריקה
קראתי ב"אקונומיסט" מאמר עצוב על ארה"ב: כאשר המועמדים הרפובליקנים לנשיאות יתייצבו לוויכוח המסורתי בטלוויזיה ייתכן כי שלושה מהם יהיו בנים של נשיאים לשעבר. אבי הדמוקרטיה האמריקנית תומס ג'פרסון העיר כי צריך להבחין בין אריסטוקרטיה של נבחרים בזכות כישרונם, שהם ברכה לאומה, לבין זו המבוססת על תורשה וכסף, שתחניק לאיטה את המדינה.
לפני שבשנות ה־50 של המאה שעברה המציא הסוציולוג הבריטי מיכאל יאנג את המילה Meritocracy, שפירושה החיובי הוא שלטון על פי הכישרון והמאמץ, נהגו לקרוא לתכונות חיוביות אלה American, הסביר השבועון האנגלי.
ההקשר ברור: ארה"ב, שגאוותה היתה על הכישרון והמאמץ והנחישות, הופכת למדינה הנשלטת על ידי הון־שלטון וחינוך מתקדם לילדיהם של בעלי היכולת והאקדמאים. קראתי, וסברתי בצער כי מאמר כזה יכול להופיע במקורו גם בעברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו