גם בעולם שבו מתבשרים מדי שבוע על שיאים ועל תקדימים היסטוריים בספורט - השבוע האחרון היה חריג, עם שיא אחד של קריירה מונומנטלית והשני, של פסגת יכולת נדירה ביותר.
זה החל ביום ראשון, אז נובאק ג'וקוביץ' השיג את שיא הזכיות בטורנירי גרנד סלאם בטניס לגברים, כשזכה בפריז בתואר ה־23 שלו. במשך עשור סיפרו לנו שאיש לא ייגע בהישגיו של רוג'ר פדרר, שזכה ב־20 תארים כאלו, ואז רפאל נדאל, הלוחם האולטימטיבי, דחף את השיא אל 22 זכיות. אבל בעוד פדרר ונדאל קובעים את שיאיהם בדמדומי קריירות אדירות, סוחטים ניצחונות אחרונים מגוף הולך ונשבר - אצל ג'וקוביץ' זה נראה כמו יום עבודה. ב־2018, לאחר זכייתו ה־16, עם ניצחון בווימבלדון, הבטיח שישפר את השיא, והוא עמד במשימה די בקלילות. אף שהחמיץ כמה טורנירים בגלל סירובו להתחסן נגד קורונה, נראה כי עוד שלוש או ארבע זכיות הן בהחלט בהישג יד, ואולי אפילו המספר הדמיוני של 30 גרנד סלאמים.
אלפי קילומטרים משם הוביל ניקולה יוקיץ' את דנבר נאגטס לזכייה ראשונה אי פעם באליפות ה־NBA, ונתן את החותמת לשלוש שנים שבהן הלך והתבסס כשחקן הכדורסל הטוב בעולם. אבל בעוד ל־NBA יש בכל שנה אלופה עם כוכב שבולט בה מעל כולם, יוקיץ' הוסיף בחודשיים האחרונים הישג בלתי נתפס - לא הגיוני מבחינות רבות - כשהוביל את משחקי הפלייאוף בנקודות, בריבאונדים ובאסיסטים. מי שמשחק בתפקיד סנטר (שחקן הציר הגבוה) לא אמור להיות המוסר הטוב בעולם. והמוסר הטוב בעולם לא אמור להגיע לממוצעים של 30 נקודות כקלעי. יוקיץ' גם היה השחקן ההגנתי הטוב בסדרה, שאותה זכיתי לראות מקרוב.
אלא ששתי הפסקאות שקראתם עכשיו הן החטא המתועב של עיתונאי ספורט בדור הנוכחי. ניסיון לבאר גדולה אמנותית בסטטיסטיקה. הצפייה בג'וקוביץ' היא צפייה בספורטאי שפשוט מהתל בכוח החזק ביותר בספורט - המומנטום. הוא יכול להיראות על הקרשים ב־10-15 החבטות הראשונות, ואז בחבטה אחת להשאיר את יריבו אובד עצות. שום תוצאה לא מפחידה אותו. במהלך מסעו אל השיא, הציל נקודות משחק אפילו מול הסרב (מכת פתיחה) של פדרר על דשא. יהלום מנטלי בלתי ניתן לביקוע.
יוקיץ' משיג את הסטטיסטיקות שלו כשהוא בורח מהן. שוב ושוב במהלך הפלייאוף הפציר בעיתונאים שלא לייחס להן חשיבות. "זה דבר די אמריקני", הסכים איתי באחת ממסיבות העיתונאים. ואלו לא אמירות ריקות. במגרש אתם רואים שחקן שרק מנסה להעצים את חבריו, מחפש את המסירה לפני הכל, מעמיד את גופו לחסימות שכלל לא נרשמות בסטטיסטיקה כדי לסדר להם שטחים ומצבים שמהם יוכלו לקלוע. הוא מעדיף לשחק דקות ארוכות בלי הכדור.
אבל הנה בכל זאת נתון מהמם. על פי גוגל, רק אחד מכל 1,176 אנשים בעולם הוא סרבי. ושני השיאנים יוקיץ' וג'וקוביץ' הם סרבים (ומכונים "ג'וקר") - סבירות סטטיסטית דומה לכך שמישהו יספר לכם שפרויד ואיינשטיין השתייכו לקבוצה אתנית אחת קטנטנה. נולה הוא מהבירה בלגרד וחלק מילדותו בילה בעיירת הסקי קופאוניק. יוקיץ' נולד וגדל בעיירת השדה סומבור באזור וויבודינה, שלתקופות מסוימות בהיסטוריה היה הונגרי.
עובדים קשה, לא נוקשה
אז כנראה שמעתם על כך שאיינשטיין ופרויד, כמו יוקיץ' וג'וקוביץ', כן השתייכו לקבוצה אתנית אחת. וכפי שלגאונים היהודים במדע יש לא מעט הסברים לא רעים אבל שום הסבר חותך, כך גם לשכיחות הופעתם של גאוני ספורט בסרביה בפרט ובאזור יוגוסלביה לשעבר בכלל - למשל, הכדורגלן מודריץ', הכדורסלן דונצ'יץ' ורוכב האופניים פוגצ'ר - יש הסברים.
הראשון די ברור. מסורת של אימון בלתי נוקשה. ואנחנו לא מדברים עכשיו על יצירת שכבה גדולה של שחקנים תחרותיים - גם בכך סרביה טובה - אלא ביצירת אלוף ייחודי. הסרבים עובדים קשה, אבל לא נוקשה, וזה בהחלט מתבטא בסיפורי יוקיץ' וג'וקוביץ'.
ילנה גנצ'יץ', שהלכה לעולמה לפני כמה שנים, היתה טניסאית יוגוסלבית די בינונית מאז הפסידה בסיבוב השני של אליפות ארה"ב הפתוחה ב־1968. בעידן של מיעוט טיסות טרנס־אטלנטיות היא נשארה כמה ימים נוספים בארה"ב, וניצלה את הזמן ואת מעט הכסף שהרוויחה בטורניר כדי לרכוש כל ספר טניס שמצאה בחנויות. היא רצתה לאמן.
אנשים נוטים לא פעם לטעון שספורטאי ברמתו של ג'וקוביץ' - שכמותו היו אולי עשרות בודדות בהיסטוריה - הוא "מתת אל". אלא שגנצ'יץ' עשתה את הדבר הזה פעמיים. כשני עשורים לפני עלייתו המטאורית של הילד נובאק - שאותו גילתה כשהיה בן 5 - אימנה לתקופה קריטית טניסאית שגם היא בעצם ראויה היתה להיזכר כגדולה בכל הזמנים - מוניקה סלש, ילידת נובי סאד ביוגוסלביה של אז וסרביה של היום. סלש זכתה בשמונה תוארי גרנד סלאם עד גיל 19. היא היתה בדרכה לגדולה טניסאית שלא נראתה לפחות עד סרינה וויליאמס שנים אחריה. עד שנדקרה על ידי אוהד גרמני מטורף של יריבתה, שטפי גראף.
אז הנה לכם הוכחה שמאמנת יכולה להגיע פעמיים לספירות הספורטיביות העליונות ביותר. היא אימנה, אגב, עוד שחקן ושתי שחקניות שזכו "רק" בגרנד סלאם אחד. ואת זה היא עשתה לא פעם דווקא בתובנות שלא מצאה בספרי ההדרכה שרכשה. למשל, להשאיר לסלש את חבטת כף היד בשתי ידיים, שזה כמעט בניגוד לאינטואיציה, אבל זה היה אולי נשק הטניס הקטלני בהיסטוריה. או ללמד את נובאק הילד כמה טכניקות שונות לחבטת גב יד.
מדינה באי־ודאות
טניס בסרביה, כמו בכל מקום, הוא ענף נישתי. כדורסל הוא ספורט לאומי. יוקיץ' הוא יחיד בדורו, אבל אנחנו מחכים לו שנות דור. את השחקן היוגוסלבי הגבוה, עם שליטה בכדור ומסירה וקליעה של שחקן חוץ נמוך, אנחנו מכירים מדורות של שחקנים סרבים, יוגוסלבים וקרואטים שראינו בעבר, אלו שבישרו את הגעתו של הכוכב הנוכחי. את תבונת המשחק של רדיבוי קוראץ', את המיקום של קרשימיר צ'וסיץ', את חוסר הפחד של דרזן פטרוביץ', את ראיית המשחק של טוני קוקוץ', את הקשיחות של ולאדה דיבאץ', את הקליעה ממרחק של פז'ה סטויאקוביץ'. ביוקיץ' פשוט הכל התחבר.
מערכת האימון שהניעה את התהליך הזה היתה מערכת סקרנית מאוד. ב־1965 הוחלט שהחל מאותה עונה תופסק הליגה ביוגוסלביה בכל שנה לכמה שבועות כדי לשלוח את הנבחרת הלאומית למסע לימוד בארה"ב. במשך השנים המעצבות של הכדורסל היוגוסלבי, דאגו להביא מאמנים מכל העולם, אבל קשה לומר שהיו להם אסכולות "יריבות". הכדורסל הסרבי ידוע בכך שמאמנים מתייעצים זה עם זה, שואפים בקולקטיביות לכדורסל המושלם.
בעוד פדרר (20 תארים) ונדאל (22) קבעו את שיאי הזכיות בגרנד סלאם בדמדומי קריירות אדירות, סוחטים ניצחונות אחרונים מגוף הולך ונשבר - אצל ג'וקוביץ' זה נראה כמו יום עבודה
ואם רוצים להוסיף את ההקשר החברתי, אפשר למצוא דמיון נוסף לגאונות היהודית במדעים. זו הגיעה לשיאה בעידן של חוסר ודאות בין האמנציפציה לבין השואה. ההיסטוריון הבריטי נורמן ליברכט טוען שתחושת חוסר הוודאות והבהילות אפיינה יהודים. אפשר למצוא מקבילים לסיפורים אישיים של ספורטאים שעברו בילדותם את מלחמת הבלקן, התפרקות המדינה וחוסר הוודאות שבעקבותיה. אצל יוקיץ' אולי מעט פחות. אצל ג'וקוביץ' (וגם הכדורגלן הקרואטי מודריץ') יותר.
בכלל, סרביה של היום היא מקום באי־ודאות. פירוק יוגוסלביה ממשיך לרדוף אותה. אחרי פרישת קרואטיה ובוסניה בעקבות מלחמה עקובה מדם היא המשיכה לאבד שטחים. מונטנגרו, הקרובה אליה רגשית, פרשה ב־2006 והותירה אותה ללא חוף ים. העולם עושה הכל לקרוע מעל סרביה את קוסובו, שם נמצאים רבים מהמקומות הקדושים לסרבים. הכלכלה שלה היא מהחלשות באירופה, עם תמ"ג לנפש של פחות מ־10,000 דולר - הרבה פחות ממדינות כמו קרואטיה וסלובניה, שהיו ביוגוסלביה והצטרפו לאיחוד האירופי. ועדיין, סרביה סקפטית כלפי אירופה בגלל קרבה דתית ואתנית לרוסיה, מה שמוסיף לבידוד הבינלאומי שלה.
ניצחון היזמות הפרטית
דימיטריה וויינוב הוא פרשן קולנוע ותרבות בבלגרד בעל הבנה נדירה בספורט. אני מדבר איתו על המשמעות של יוקיץ' וג'וקוביץ' בסרביה של היום. "שניהם הם גורם מאחד ומועיל מאוד בתקופה שבה כלל אין הסכמה על הכיוון שסרביה צריכה לקחת. הם מצטיירים לא פעם כגורם מושיע שהופיע בעת משבר", הוא אומר.
שוב ושוב במהלך הפלייאוף הפציר יוקיץ' בעיתונאים שלא לייחס חשיבות לסטטיסטיקה. "זה דבר די אמריקני", אמר. ואלו לא אמירות ריקות. במגרש אתם רואים שחקן שרק מנסה להעצים את חבריו
אבל ההשפעה המקומית הדרמטית ביותר בעיניו היא על ילדים. "ג'וקוביץ' הוא הדוגמה להשקעה ולעבודה קשה ולתוצאות עוצרות נשימה שהן יכולות להביא. יוקיץ' הוא סיפור האנדרדוג. הילד השמנמן שאפילו התקשה למצוא ילדים שישחקו איתו כדורסל, ומי שנבחר רק במקום ה־41 בדראפט ה־NBA על ידי קבוצה אלמונית מאוד. אצל שניהם ההצלחה קשורה מאוד באלמנטים בילדות, וזה מדבר אל הילדים".
את הצלחתם של השניים קושר וויינוב ליזמות סרבית בתחום הספורט. יוקיץ', למשל, הוא לא תוצר של אחד ממועדוני העל המוכרים לנו, פרטיזן או הכוכב האדום, אלא של מועדון פרטי השייך לסוכן שחקנים ומתמקד רק בפיתוח שחקנים. ג'וקוביץ', כמו סלש, התחנך באקדמיות מחוץ למדינה, בהשקעה ובהקרבה כלכלית עצומה של ההורים. "הם ניצחון של כלכלה חופשית ויזמות פרטית", אומר וויינוב.
אני מדבר איתו גם על תדמיתה של סרביה בעולם. הג'וקר של הטניס התסיס לא פעם את דעת הקהל, לא רק בעניין חיסוני קורונה, אלא בהגנה על העמדות הסרביות בנוגע לקוסובו ולבוסניה. הסיכוי שתשמעו מהג'וקר של הכדורסל דעה פוליטית קטן מהסיכוי שתראו ממנו טעות בביצוע פיק אנד רול בהתקפה. ייתכן שרמז למשהו כשאמר שג'וקוביץ' הוא סמל לאומי גדול בהרבה ממנו, ושיבח אותו על הפעילות החברתית שלו.
וויינוב: "אז יש לך את ה'גרדיאן' של לונדון שיפרסם מדי יום השמצות זולות נגד נובאק, ויקשור אותן ללאומיות שלו. ב־NBA זה לא יקרה, כי מדובר בליגה בינלאומית שמקבלת ברצון את הגאווה הסרבית שיוקיץ' מעורר. ימים לאומיים של סרביה נחגגים היום במעוזים סרביים בארה"ב כמו שיקגו, ונראה שהתקשורת האמריקנית חוגגת בכנות את הלאומיות של סרביה". אגב, זה נכון. סוסי המרוץ בחווה של יוקיץ' כבר רגילים לעיתונאים סקרנים מהעולם.
אני שואל אותו על היחס המאוד מרוחק של יוקיץ' לכל מה שקשור בכוכבות ספורט. לחברות הנעליים עדיין אין נעל על שמו. הוא עצמו מתייחס תמיד בביטול לתארים אישיים, מבלה את חופשותיו בחופי מונטנגרו ובעבודה עם הסוסים.
בעירו סומבור, שם ביקרתי במהלך הפלייאוף, אין אקסטזה. אנשים צופים במשחקים בביתם ומשוחחים על כך, אך הם אינם יוצאים לחגוג ברחובות בפראות או מסתובבים בחולצות הנושאות את שמו של יוקיץ' - רחוק מהתשוקה הגדולה לכדורסל שאנחנו מכירים מפרטיזן ומהכוכב האדום בלגרד בליגות האירופיות. "אנשים בסרביה אוהבים זאת", אומר וויינוב, "הוא מצפון סרביה. זה נתפס שם כנכון מבחינה אתית להתרחק מפרסום ומאור הזרקורים, וכלל לא נשפט כתכונה חלשה. הוא מציג תכונה מקומית ראויה על הבמה הגלובלית".
וויינוב צודק. במשך חודשיים לימד יוקיץ' את מולדת הכדורסל סגנון משחק סנסציוני מבחינתה. אינדיבידואל נדיר של כדורסל קולקטיבי. כשהכל נגמר הוא לא חגג בטירוף, אלא ניגש לספסל היריבה, מיאמי היט, ולחץ את ידי כל שחקן ושחקן בצד המפסיד. אחר כך פנה לחפש את אשתו ובתו הקטנה. בתמונה הקבוצתית הציב את גביע השחקן המצטיין האישי ליד גביע האליפות והלך לעמוד בשורה השנייה, משל שני הגביעים שייכים לקבוצה כולה. בצד גדולתו הספורטיבית, היתה זו תמונה מרהיבה של תרבות במיטבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו