יאללה, דפדפו: זה לא הפורמט, זה התוכן

"'אני מגיע הביתה עייף, וכל מה שבא לי זה לשים נטפליקס ולהירדם כמו תינוק'; 'בין הספורט לעבודה והילדים, אני מדפדף בסרטוני רילז עד השינה'; 'פעם קראתי הרבה! תולעת ספרים הייתי - שנים לא קראתי ספר'; 'קשה לי להתרכז'; 'אני קורא ארבע דקות ואין אותי יותר'; 'יש לי ערימה של ספרים והיא לא זזה'.

"בבתים החדשים בישראל כבר אין ספריות. ספות עמוקות מול טלוויזיות עצומות. נרדמים על הספה - טלוויזיה וטלפון בו־זמניים, וגם בהם קשה להתרכז. כולם נורא עייפים.

"אלא שלפני 100 שנה אנשים עבדו כפול וקראו פי חמישה. העייפות העכשווית היא נפשית - עייפות של ריק, בני אדם שנמאס להם מעצמם. כדי להעלות את הביטחון, מצטלמים בעודם מסתכלים במסך שמסתיר חצי פרצוף, מול המראה. או הפוך: סלפי עם חצי חיוך מלאכותי. זה מה יש. על מה אפשר לדבר? על הסלפי ועל הרילז ועל הסדרה ועל הספורט. לפעמים אני מנסה לדמיין איך אנשים הופכים להיות זוג.

"יש תהליכים בראש ובשכל שמתרחשים רק בקריאה. הרבה אנשים אומרים לנו שהחזרנו אותם לקריאה, כעבור שנים של אי־קריאה. אני חושב שיש כמה מאפיינים בספרים שלנו שמצילים את העינוג הבסיסי באקט הקריאה. אולי זו המומחיות שלנו - ליצור מצב של קריאה שמצליח לשמור על טריות ועכשוויות.

"אולי אני טועה, אבל אני מאוד מציע לנסות אותנו. את היצירות האלה, שהן הרבה יותר מסדרה, ועושים מהזמן משהו יותר חי מהלופ הלילי לקראת היום הזהה שיבוא אחריו. כדאי לברוח מהזמן הזה כדי לשכון בו. קניית ספר, אקט כלכלי - שלושה ספרים במחיר פאד תאי. ספר כמו קילו עגבניות משוכפלות. ספר בעלות חצי שעה חניון".

הדברים נכתבו השבוע בדף הפייסבוק של הוצאת הספרים "תשע נשמות". על פניו עוד קינה תקופתית של "עם הספר לאן?", בתוספת הטפה מוסרנית על התמכרות למיסוך המסכים ולקינוח מעט "רגשי" על ירידת הדורות, וכמה הדור שלנו עצלן ונהנתן. דור שמוכן לשלם על מנת פאד תאי מושחתת מחיר של שלושה ספרים (כנראה מדובר במנת פאד תאי של מישלן), שהם מזון לנשמה, וכו' וכו'.

אבל בסופו של דבר, המילים האלו נשמעות כמו ניסיון שידול נואש של רוכלי שוק לקראת סוף המשמרת. הקרב הוכרע מזמן, ועכשיו יש קטטות מאסף בשולי העניין. אז הגיע הזמן להגיד את זה ברור - חאלס, חברים, די כבר להילחם בקרב האבוד הזה. הספר מת, יחי הנטפליקס החדש, שלא לדבר על משקפי ה־VR.

נלך אחורה, לשנות ה־80. ערוץ אחד, כמה סרטים בקולנוע וסרטי וידאו. בחוץ שוטטו אריות כדורגל ושועלי בחורות, אך אני, יחד עם שאר תולעי הספרים ועכברי הספריות, מצאנו מקלט ודמיון בין מדפי הספרייה העירונית.

זה היה תרבות? לא יודע. למי אכפת מה זה תרבות כשאתה בגיל הנעורים. זה היה מעניין, זה היה בידור, וזה בעיקר היה כיף, לפעמים מאתגר, אבל זה אף פעם לא היה מטלה. אלא אם כן נתנו לנו בבית הספר ספרים משמימים של כל מיני סופרים "דגולים" לקרוא ולנתח עד הפיכתם לשעמום טוטאלי.

לנצח אזכור את תגובתה של תלמידה בשיעור ספרות לניתוח הספר "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז: "המורה, תגידי, מה אכפת לי החנה גונן הזאתי? כל היום מיכאל הזה, מוות וחלומות על ערבים? למה אני צריכה ללמוד את השטויות האלה?". הכיתה צהלה, המורה לספרות עמדה נעלבת. "שקט!" צעקה עלינו, "עכשיו אני אסביר לכם למה זו ספרות גדולה! אל תדברו כך!".

ספרות גדולה או קטנה, קריאה היתה הנאה גדולה עד כדי כך שההורים שלי היו צריכים להילחם בי שאלך לישון ולא אקרא עם פנס מתחת לשמיכה. בדיוק כמו שהיום אני נלחם בבנותיי והמסכים שלהן. יש דברים שלא משתנים.

אין פלא שכל כך אהבתי את שבוע הספר וציפיתי לו. חגיגה של היצע גדול, מגוון, ובערך השבוע היחיד בשנה שבו להיות תולעת היה מגניב לכמה רגעים. כן, ספרים היו חשובים להתפתחותי האישית. זה לימד אותי על העולם, ועל האנשים שמרכיבים אותו. לכן תולעי ספרים ועכברי ספריות המציאו את ויקיפדיה, יוטיוב, הרשת החברתית, בלוגים, פוסטים ופודקאסטים. הסקרנות האנושית לא יודעת גבול, ועוד לא נכתב הספר שיעצור אותה.

נכון, במשך אלפי שנים ספרות היתה האינטרנט של הדברים. הספר, כאינטרנט, היה הסולם שעליו ירדה האנושות מן העץ והתחילה את מסעה אל עבר הנאורות. אך לילדים שבקהל נזכיר להיות חשדנים ליבבות "שבוע הספר לאן?". שכן את שבוע הספר ביכו בשנות ה־80 וה־90, וכבר אז דיברו על ירידת הדורות למדמנת הווידאו. ואילו היום? אני בספק אם אי־פעם בהיסטוריה האנושות כתבה וקראה יותר מילים לנפש מאשר בימינו אלו. וזה כולל את נערות האינסטוש וילדות הטיקטוק.
אבל התוכן, אתם אומרים, התוכן, מה יהיה עם התוכן? הכיצד אתה משווה את "ימי צקלג" עם "משחקי הכס"?

בהחלט משווה ואף מוסיף. עבור עם הספר, ולא רק, ספרות היתה "מדורת השבט" שסביבה התבארו ערכי המדינה, נמתחו גבולות מוסריותה, ונמשלו משלים ומעשיות שיצרו מעשי יום ומעשי צל"ש. הזמנים השתנו, האמל"ק החליף את העמלק, טלוויזיות עפו לחלל, אך הספרות הישראלית הרבה פחות. חלק ניכר מהספרות הישראלית תקוע בעיסוק "החשוב" בפוליטיקת הסכסוך, בפוליטיקת הזהויות וברומן הדורי כמשל לרוח התקופה. הבעיה אינה בנושאי הכתיבה, אלא שהכתיבה עליהם עדיין תקועה בשוחות תש"ח על כל הפאתוס העות'מאני והשנינות המנדטורית. לחלופין, התפתח ז'אנר ה"אני־גם", קרי - סופרים וסופרות שכל ספרותם נוצרה כדי להוסיף לשמם את המילה סופר.

ועלילה טובה - מה איתה? ומה עם סיפור מענג כשלעצמו? לאן זה נעלם? איפה ספרות פנטזיה מכאן ועל כאן? ובכן, כשיש כבר סופרים שיודעים להמציא עלילות נהדרות, ויש להם דמיון מעניין, הם מייד מגיעים לטלוויזיה, ובצדק. ראו מקרה גליה עוז, נעה ידלין ואשר קרביץ - כמה דוגמאות מוצלחות לאנשים שהספרים שלהם עובדו בהצלחה רבה לסדרות טלוויזיה כ"שקשוקה", "שטוקהולם" ו"אבירם כץ" הנהדרות. אבל הרבה יוצרים ישראלים חסכו את פערי התיווך של שבוע הספר והלכו ישר לכתוב את ספרות התקופה, בין שזה על המסך הגדול ובין שעל הקטנטן.

למרות שאני עוסק בספרות עברית כחלק מעבודת היומיום שלי, אני מתקשה לחשוב על ספר ישראלי שנכתב בשנים האחרונות שהצליח להציג, להמשיג, להטריל, להצחיק ולהגדיר את הישראליות כספרות גדולה יותר טוב מסדרת המופת "קופה ראשית".

זה לא אומר שאין מקום לספרים, ולסופרים שרוצים לכתוב למרחב האינטימי שבין ספר לקורא. טוב שיש כאלו המעדיפים זאת, ובעולם הרחב יש די והותר ספרות נהדרת שהפנימה שהיא כבר לא מתחרה בצ'כוב אלא במארוול. בסופו של דבר ודף, נפש האדם תמיד תמצא את הדרך שלה לספק את סקרנותה.

שומרי המוסר יתפלפלו על ירידת הדורות, שכן בכל דור ודור יופיעו טהרנים מקובעים שיתאוננו על ערכה המידלדל של רוח האנושות. אלו הלועגים לביזיון ספרות הטוויטר והפייסבוק הם אלו שלעגו להמצאת הדפוס של גוטנברג ואמרו שהחוויה של ספר מהדפוס זה ממש לא כמו ספר בעבודת יד, והם אלו שקבעו שהמעבר לפפירוסים ממש הִזְנָה את ספרות החרסים. שבוע הספר, והספר, הם בסך הכל פורמט אחד מני רבים, ואפילו לא אקולוגי במיוחד. הלאה לשעבוד הפורמט - הספר מת, הסיפור הטוב יישאר לעד.