מנהיגים בכירים מוציאים שם רע למושג שהיה פופולרי ביותר - "ממשלת אחדות לאומית". בנימין נתניהו הבטיח לא להקים ממשלה אלא עם הימין; נפתלי בנט מקושש קולות באמירה המרמזת כאילו נתניהו אינו מתכוון לקיים את הבטחתו; וגם יצחק הרצוג בשוללים; ומרוב הכרזות כאלה מסתמן בסקרי דעת הקהל רוב מפתיע נגד "ממשלת אחדות", שהפכה לצמד מילים גסות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הם גם מסבירים כי הממשלה שפורקה לפני כמה חודשים היתה "אחדות". לא דובים ולא יער. יותר מכך, אפילו היא - מין אחדות נכה - יכלה להוסיף ולהתקיים ולייצב את הממשל, וחבל שנתניהו הזדרז לפרקה בגלל קשיים מעיקים שהיו פתירים והקדים את הבחירות. איני משוכנע כי הבוקר הוא סבור עדיין שהיה כדאי.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: השוטרת שיצאה למשימה לא האמינה שככה היא תסתיים
לא תמיד היחס לממשלת אחדות היה עוין. להפך, ב־1984 היה מצב הליכוד בכי רע. מלחמת לבנון הראשונה על הרוגיה ופצועיה ושקריה וחקירותיה דיממה, מנחם בגין פרש ויצחק שמיר התייצב בנחיתות למערכת הבחירות, ובאחת גרם לשינוי: הוא הודיע כי אם ינצח יציע להקים ממשלת אחדות. העם השתוקק, ושמיר זינק בסקרים כלפי מעלה.

שמיר /// צילום: משה שי
ראשות הממשלה התקיימה ברוטציה בין שמעון פרס לבין שמיר במשך ארבע שנים תמימות, שיא המשילות במונחים ישראליים, מה רע?
לא בכל מחיר. אם למחרת יום הבחירות יתברר לנתניהו או להרצוג כי 65 ח"כים, לפחות, תומכים באחד מהם - יוכל בעל הרוב להרכיב ממשלה כאוות נפשו. אבל ההסתברות היא ששניהם יתקשו להשיג רוב יציב בכוחות עצמם. בנתונים אלה - ממשלת אחדות עם רוטציה היא אופציה אפשרית, ואפילו רצויה.
אין צורך להחליט עליה עתה. הרבה תלוי בתוצאות הבחירות. מהן ייגזר אם נדרשת רוטציה בראשות הממשלה, אם לאו; ואם כן - מי יכהן ראשון ומי שני? ואם בימים אלה הבטיחו נתניהו מזה והרצוג מזה לשותפים הזוטרים בחשאי כי לא יקום ולא יהיה - כי אז עליהם להצטייד מייד בתפילת כל נדרי ולהתכונן להכריז בקול גדול שהנדרים אינם נדרים והשבועות אינן שבועות, והקלפי נסגרה אבל המשחק נפתח.
הכנסת ה־19 הזכורה לרע תגיע לקצה דרכה בלי תקציב וללא תוכנית לפתרון מצוקת הדיור ותוך משבר מעמיק עם ממשלו של ברק אובאמה בוושינגטון, ולמרות שישראל היא המדינה החזקה ברדיוס של 1,500 קילומטרים מבירתה - עמה מעדיף את האחדות עם קשיים מאשר את ערעור היציבות כחלק מהפירוד הלאומי.
דבר אחד רשאי הציבור לתבוע מנתניהו ומהרצוג: שעם תוצאה הקרובה לתיקו - שהוא שיתוק - יתחייבו כי הפנייה הראשונה להרכבת הממשלה הבאה תישמע בשיחה אחת בטלפונים הניידים של שניהם. הם יגלו עד מהרה כי למרות הסקרים היום - יש לממשלת האחדות תמיכה ציבורית רחבה.
הליבה של הבחירות
מערכת הבחירות קרבה לסיומה, ובכל הקשור באיכותה של החברה בישראל לא נשמעו כמעט ציוץ, צליל, גוון. מייד לאחר סגירת הקלפיות יחל מירוץ המועמדים לשרים לעבר משרדי החינוך והמשפטים, אבל איש אינו עוסק בהם עכשיו כאשר הפתק עדיין בידי הבוחר.
יותר משחשוב להכריז כי ישראל יהודית, גורלי ליצור מסד תרבותי המבוסס על מורשתה - דתית כחילונית. הכורח לגבש בישראל את היהודי החדש, ולא עוד אזרח של המערב, מחייב לקבוע מסד אחיד של השכלה, ולאחריו ילבלבו כל בית ספר וכל תלמיד בערוגתו כרצונו. לישראל 2015 אסור לרדת מתחת לסף בסיסי של מתמטיקה ואנגלית ובמרכזו יצירה רוחנית המבוססת על התנ"ך וספרות החכמים בימי בית שני, והגולה והשירה העברית החדשה, והבנת ההיסטוריה בכלים אקדמיים מודרניים.
הלימוד הזה חייב להתבסס על הסכמה. אין לכפות על תלמיד חרדי במאה שערים לקרוא משירי יונה וולך, אבל מה עם זלדה? ושירי הערגה לציון מאת יהודה הלוי ושלום שבזי וחיים נחמן ביאליק ונעמי שמר? במערכת בחירות זו ראוי להזכיר גם את נפתלי הרץ אימבר, שחרוזיו הוכפשו בש"ס.
מנגד, מה עם תלמיד חילוני שיחויב להכיר לפני בחינת הבגרות את הטקסט של תפילת עמידה וישנן בעל פה פרקים מזהירים מן התנ"ך? זה חיוני למסד הרוחני של היהודי הישראלי. אבל ח"כ ציפי חוטובלי סיפרה לי שכאשר הציעה לתומה בכנסת ה־18 להחליט בחוק על לימודי ליבה - שתוכנם מוסכם על האגפים השונים בחברה הישראלית, בלי כפייה - נענתה באיומים שיגרשו אותה מסיעתה ומן הכנסת.
ערב הבחירות אני מבקש לדעת אם יש סיעה המתחייבת להיאבק למען לימודי ליבה חובה; ואם תציע לתפקיד שר החינוך מי שליבו נתון לקידום לימודי הליבה.
מחריף גם האיום על מעמד בית המשפט העליון ועל פרקליטות המדינה. איילת שקד חותרת אל משרד המשפטים כדי לבחור את השופטים "בצורה אחרת". אצלה לא יהיו אהרן ברקים ודורית בינישים בעליון. אולי רק מישהו לקישוט, זכר לימים אחרים. גם לא אצל ימין־הליכוד.
ברור גם מי יהיה אב הטיפוס של היועץ המשפטי הבא לאחר יהודה וינשטיין. אם הבית היהודי או ימין־הליכוד יהיו ממונים על הבחירה, תקבל החברה הישראלית יועץ משפטי שיעורר געגועים עזים לווינשטיין.
אין כבר דן מרידור וגדעון סער ומיכאל איתן בשורות הליכוד, שהצליחו לסייע לבנימין נתניהו למנוע יוזמות פסולות המאיימות על חירות האזרח. נותר ספן בודד על הדוגית - בני בגין. במחנה הציוני המצב אינו טוב יותר בהגנה על חופש העיתונות כפי שמעיד מצע העבודה.
בסוף השבוע הבא לא יהיה מי שיאזין לי. אז, אנא, תשובות מפורטות ואמיתיות. לפני שאני גורר רגליים לקלפי.
שתיקה שתעלה בקול
יהודים וערבים הגונים לא יצביעו לרשימה המשותפת. לא מפני שדובר המפלגה השסועה, רג'א זעאתרה, הצהיר כי הציונות היא אמו של דאעש, בהתכוונו כמובן לאופי הרצחני של הארגון. כסילים ורשעים יש כ"דומן אשר על פני השדה" בכל המפלגות, והם פולטים דברי זדון והבל ובלע.
מייד קמה סערה והנהגת המפלגה הערבית המשותפת פירסמה הודעה, והיא המדאיגה. דאעש מבצע פשעים הראויים לגינוי, וכאן בא העניין: גינוי זה פורסם "ללא שום קשר לכל מאורע היסטורי כזה או אחר".
ד"ר אחמד טיבי וד"ר ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי ודב חנין אינם מכחישים את דבריו הנוראים של דוברם כאילו רוצחי דאעש למדו לשחוט מהתנועה הציונית. להפך, הם מסרבים להתייחס לכך.

אחמד טיבי. מנהיגי הרשימה המשותפת /// צילום: יונתן זינדל
לא הדובר שלהם ראוי לנידוי אלא הם עצמם, המנהיגים. לא האיש שההשוואה המרושעת זלגה מפיו, אלא המפלגה ששקלה בקפידה את מילותיה וחמקה מלגנות את ההשוואה. כל אדם ייטיב לעשות אם יפעל לשכנע יהודי כערבי לא להצביע לח"כים שאינם מסתייגים מדובר כזה.
מי פה השקוף?
למיטב זיכרוני, כבר סיפרתי כי שבעה ממניין נכדותיי ונכדיי (כן ירבו) משתייכים לעדות המזרח ואשכנז גם יחד. גם תיארתי שיחה עם ירון לונדון במהלך ראיון משותף לאחד העיתונים שבו התברר לנו כי שתיים מבנותינו נישאו ליוצאי מרוקו, ופיזזנו במחול דובים על מדשאה וקראנו כי הנה הציונות ניצחה וחזון כור ההיתוך מתגשם.
בינתיים חלפו שנים. נכדה אחת סיימה את שירותה בצה"ל. אחת מתחילה בו את דרכה. אחד משוטט בראש מחלקה של חובשי כומתות אדומות לאורך הגבול ברצועת עזה. אין לו זמן להיפגש, ואיני יודע למי יצביע. אבל אם ייצא בימים הקרובים לחופשה ימצא על קירות הבתים מודעת בחירות גזענית: "מזרחי מצביע למזרחי". על החתום אריה דרעי. מי אם לא הוא?
לא די בכך שדרעי הורשע בקבלת שוחד ונכלא וכבש מידי אלי ישי את הנהגת ש"ס אלא - וזה העיקר - אין כמותו להקים מחיצות בין העדות ולהנציח את הפער החברתי והרוחני, ולעשות גם שימוש המבוסס על טיעונים נכונים בחלקם של קיפוח כלכלי.
נכון, הדיבור של יאיר גרבוז האשכנזי נגד מי שמקיימים את מנהגי מורשת ישראל מתנשא ומקומם ומשפיל את האחר, ולזכותי אני רושם כי מעולם לא מצאתי עניין בטוריו המרובים אשר שודרו בטלוויזיה בקול מונוטוני שתאם את התוכן. אבל מה היא הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי"? לא התבדלות? לא הרעלת בארות והרס גשרים והחרפת היחסים הבין־עדתיים על רקע גזעני?

גרבוז /// צילום: גדעון מרקוביץ'
תעמולתו היא ניסיון בפועל - אם גם לא במתכוון - לכלוא את הבוחר בגטו של ההתבדלות המזרחית. זה לא יצלח. אסור שזה יצלח. דווקא במקרה זה נכון לחזור על מילה שהוא מרבה להשתמש בה לשווא: "שקופים". מעשיו שקופים. מבחינה זו החטיא מעט יאיר לפיד בלשונו כאשר העיר לו שכעבריין משוחרר הוא מוכן לסייע בשיקומו. לא אותו צריך לשקם. אותנו - ממנו.
לשקם את האופוזיציה
בכירי הליכוד חידשו את המתקפה על התקשורת. פופולרי לבעוט בה. שלשום העיר השר גלעד ארדן כי אם יעמידו קלפי להצבעת אנשי התקשורת יקבל הליכוד 3-2 אחוזים בלבד. יש לי ספק, אבל מעניין. בכל זאת יש מקום לטענה כי התקשורת החמיצה את העיקר בסיקור מערכת הבחירות לכנסת ה־20.
בעיניי, המשגה הבולט היה העיסוק של הטלוויזיה והרדיו והעיתונות והאינטרנט בסוגיה מי יוכל להרכיב ממשלה. כל פוליטיקאי שהגיע לראיון דחק בקושי כמה מילים על תוכניתו ומשפט ביקורת על יריבו, ומייד נדרש לחישוב הקיצים. מי יוכל להרכיב ממשלה עם מי? ומה יהיה על חלומו של המרואיין לשמש שר? ותמה השיחה כדי לשאול את הבא אחרי - איזו ממשלה ניתן יהיה להרכיב? ומה יהיה מקומו בה?
מצטער, או כלשון חכמים "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". הפוליטיקאי חייב (ומעוניין) להסביר מדוע הוא ראוי לקולו של הבוחר, ולא יריבו; להצביע על כישלונות ועל תוכניות חלופיות. מטרת מסע הבחירות היא לאפשר בחירה על סמך תוכן ממשי והתרשמות מן המועמד, ולא מן הסיכוי שלו לכהן בממשלה. תמונת התוצאות תתקבע בגבולות של שינוי מזערי אם את מקום התוכן יתפוס כיסא השר הבא.
להחמצה זו שתי סיבות. האחת, קשורה בעצלות. לעיתונאי המראיין זו שאלה אחת. יש לה דפוס קבוע. לא חייבים להתאמץ לפני כל דיון. האחרת יותר חשובה: פוליטיקאים בכירים מתנים את פעילותם בזירה בהשתתפות מפלגתם בממשלה. האופוזיציה נראית להם כבזבוז זמן ואופציה משעממת. הם לא ימצאו בה את מקומם. אינם עומדים על חשיבותה וערכה. אין בה השפעה וג'ובים ומכונית שרד ותפקיד מעשי.
מעמד האופוזיציה בכנסת צריך שיקום דחוף. כאשר במשך 29 שנים הציקו למנחם בגין מה יעשה אם שוב לא ירכיב את הממשלה, נהג לומר כי "נשרת את העם מהאופוזיציה", ובגין כבר אינו עימנו 23 שנים, ולמעשה 33 שנים מחוץ לזירה. אין מי שיאמר בכנות משפט כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו