טקס הדלקת המשואות, שיתקיים כבכל שנה ביום העצמאות, יעמוד השנה בסימן "ישראלים פורצי דרך". אחת משבע הנשים שנבחרו לשאת בכבוד הזה היא גל לוסקי, מייסדת ומנהלת ארגון IFA - Israeli Flying Aid, ארגון ללא מטרות רווח, שמתמחה בהצלת חיים ובסיוע לאוכלוסיות השרויות במצבי לחימה, מגיפות, רעב ואסונות טבע בעולם.
לוסקי (ולצידה צוות מתנדבים הנבחרים בהתאם לאופי המשימה שאליה הם יוצאים) היא בהחלט ההגדרה המילונית לפורצת דרך. היא יזמית בנשמתה, והיוזמה שאותה היא מקדמת עוסקת בהצלת חייהן של אוכלוסיות במצוקה, בין שהמצוקה היא אסון טבע, סכסוך אזורי או מלחמה. "הציווי העומד לנגד עינינו הוא להיות קולם של חסרי הקול", אומרת לוסקי.
ואכן, הארגון שהוקם בשנת 2005 יצא עד היום למאות משימות באזורים מוכי סכסוך ואסון, חלקן התבצעו במדינות אויב או במדינות שאיתן אין לישראל יחסים דיפלומטיים רשמיים וללא ידיעת הריבון המקומי. העזרה שמושיט הארגון מתמקדת בפינוי הריסות, באיתור לכודים, בהקמת מפעלי הזנה המוניים ובטיפול בטראומה רגשית, בעיקר בקרב אלמנות, יתומים ונפגעות תקיפה מינית.
לדברי לוסקי, הטריגר לפעילות החל קרוב לבית, לאחר שאחיה נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. "הייתי דיילת אוויר, בדיוק שבתי מטיסה ובשדה התעופה הודיעו לי שהוא בבית חולים. הוא נפצע בבטן, בעיניים ויד ימין שלו נמעכה לחלוטין. 'בילינו' תקופה לא קצרה בבית החולים, ואני זוכרת שהרגשתי מבורכת על כך שיש כאלה תשתיות רפואיות טובות במדינה, שיודעות לעזור לו; מומחה כף יד, מומחה רשתית, קרנית ומה לא. לכל בעיה יש מומחה, ולא צריך לשלם על זה. תוך כדי התהליך הרגשתי בת מזל, בשעה שכולם הסתובבו סביבי ונראו כה אומללים. כשהוא יצא מזה, שיבצתי רסיס שהוציאו ממנו בשרשרת עם שלושה יהלומים קטנים והתחלתי לשוטט בעולם ולעזור לאלו שלא בורכו בתשתית הטובה שאחי זכה לה".
המנגנון של הצדק
לוסקי הגיעה, לרוב בגפה, לאזורים מוכי אסון שמרבית האנשים רק רוצים לברוח מהם, בייחוד אלו שגרים בהם. "בכל פעם שהיה לי קצת זמן וכסף, הייתי נוסעת לעזור פה, לעזור שם", היא נזכרת. "הייתי מפנה בוץ מבתים שהתמוטטו במפולות בוץ, מבשלת ארוחות במחנות פליטים, שוכרת טרקטור כדי שיפנה הריסות שאנשים לכודים תחתיהן, העבודות הכי שחורות. הרי אין בן אדם שרוצה לתת ואין לו מה. תמיד יהיו יותר נזקקים ממני. ניסיתי ללמוד יותר טוב איך הדבר הזה מתבצע: אוקיי, יש אסון רעידת אדמה - מי מקבל עזרה ראשון? איך ארגוני הסיוע מתנהגים? איך מדינות מתנהגות?"
ומה גילית?
"בכל פעם נתקלתי באינטרסים צרים של ארגוני סיוע. זה שלמדינות יש אג'נדה זה בסדר. אבל NGO's? זה מוטט אותי. לראות ארגון שמקבל תרומה ענקית מחברת תרופות כדי להקים מרפאה, ובפועל הנציגים של החברה הזו, בחסות הכאוס, עושים ניסויים של תרופות פסיכיאטריות על ילדים במצבי סטרס? זה קרה בכמה מוקדים שבהם הייתי, ותמיד על ידי אותן חברות. נוסף על כך, הבנתי שהריבון מחליט למי יגיע סיוע ולמי לא. אזור מוכה אסון טבע או מלחמה הוא המסגרת המושלמת להיפטר מהאופוזיציה, מהמתנגדים. למשל, לפני כמה שנים, לאחר הצקלון בבורמה, הממשל מנע סיוע מהאוכלוסייה המקומית שרובה הורכבה מנזירים שהתנגדו לממשל. הוא פשוט אסר על ארגוני סיוע להתקרב לאזור.
"או למשל, אחרי הצונאמי בדרום־מזרח אסיה ממשלת סרי לנקה סגרה את הטמילים המתנגדים למשטר בגטאות והניחה להם למות ממחלות זיהומיות וממים מזוהמים. אגב, על פי פרק 7 של האו"ם העוסק ביכולת מועצת הביטחון להטיל סנקציות ולהשתמש בכוח נגד מדינה למען שמירת השלום והסדר הבינלאומי, מניעת סיוע מציל חיים אינה פשע. משמע, ריבון יכול להרעיב את אזרחיו למוות, למנוע מהם טיפול רפואי ואף לשחוט אותם, ולמדינות אחרות החברות באו"ם אסור להפריע לו".
ומה עם ארגוני סיוע?
"ארגונים ללא מטרות רווח לא לוקחים את החירות לפעול איפה שצריך, אלא רק איפה שמותר. לכן הקמתי את הארגון. זה גם התקשר לי לשואה ולכך שהיטלר הרג 6 מיליון יהודים, והעולם שתק. אסור לחטוא בפשע הזה פעם נוספת, בטח לא אנחנו, כיהודים. האג'נדה של הארגון היא שצדק קודם לחוק - לשום ריבון אין זכות לקחת את החיים של האזרחים שלו על לא עוול בכפם. נשים וילדים לא צריכים להיות חלק משום סכסוך חמוש, ובטח לא להיות מורעבים למוות או למות ממגיפות.
"אם מישהו יבדוק כמה אנשים הצקלון הרג בבורמה ישירות, וכמה מתו בהרעבה מכוונת אחרי חצי שנה בשל מניעת הסיוע מציל החיים, הוא יגלה שמדובר בפי שלושה. והעולם שותק. את ארגוני הסיוע שנתפסו שם הממשל כלא במלונות, כדי שהכסף יתחיל להתבזבז, והמקום היחיד שהם
יוכלו ללכת אליו הוא חזרה לשדה התעופה. אנחנו היינו חמישה ישראלים, האכלנו 80 אלף איש ויצאנו בתוך שבועיים". מבחינת לוסקי, לא מדובר באומץ ישראלי מיוחד, אלא "בדנ"א היהודי שמקדש חיים, ולכן אני אומרת: כשחוק פוגש צדק, אני בצד של הצדק. כי לא יכול להיות שבאזורי אסון או סכסוך תהיה הרחבה של החוק וצמצום של שיקול הדעת".
מכאן הדרך להקמת הארגון היתה קצרה. "הבנתי שלא אצליח לשכנע שום ארגון קיים לפעול בדרך שבה אני רוצה לפעול, באופן מצפוני ולטובת הניזוק גרידא, ולא לטובת אינטרסים עצמיים או לטובת שלטון ריבוני. המוטו של IFA הוא 'אף אחד לא מבקש רשות להרוג, אנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים', ואכן אני לא מבקשת. רציתי ארגון שיוכל להעביר סיוע לאן שצריך ולא לאן שמותר, על כן עזרנו גם לנזירים בבורמה וגם לטמילים בסרי לנקה, למרות שזה היה נגד ה'חוק' כביכול ונגד הממשלה המקומית".
"ריבון יכול למנוע טיפול רפואי מאזרחיו, ולאו"ם אסור להפריע לו". הריסות הצונאמי בסרי לנקה, 2004 // צילום: אי.אף.פי
מוסלמי עטוף בדגל ישראל
הקמת הארגון דרשה לוגיסטיקה לא פשוטה, גיבוש צוות מתנדבים שיתאים למשימות הקשות ויורכב מאנשי מקצוע, בעיקר בתחומי הרפואה, הפסיכולוגיה והפוסט־טראומה. ללוסקי חשוב להדגיש שכולם יוצאי צבא וחלקם שירתו ביחידות מובחרות. כולם פועלים בהתנדבות מלאה, רוב הזמן בתנאי לחץ וסכנה במדינות עוינות.
איך את מסבירה את ההיענות הזו?
"במדינת ישראל אנשים אוהבים לתת. אנשים שעובדים איתי מבינים שהם שמים את החיים שלהם בסיכון. לכולנו יש ילדים, עבודה, משפחות; אני לא חושבת שיש חברה אזרחית אחת שתדע לייצר מתנדבים שיבינו שאם יש משהו יותר מפחיד מלאבד את החיים שלך, זה לאבד את החמלה. והמתנדבים האלה, שבאים מכל קשת החברה הישראלית - יהודים חילונים ודתיים, דרוזים, בדואים ומה לא - מבינים שלחיות ללא חמלה זה גרוע ממוות. מגיעים אלי חיילים וקצינים נפגעי הלם קרב ורוצים להתנדב. הם אומרים לי: 'למדנו להרוג כדי לשמור על המדינה, נפצענו ושלחו אותנו הביתה - כל מה שנשאר לנו עכשיו הוא להציל חיים'. מה הסיכוי שאוכל לסרב לאדם כזה? אף שזה הדבר הכי פחות נכון מבחינתי, כי אנחנו נמצאים במשימות מורכבות בלב אזורי סכסוך, ולכי תדעי מה יכול לעורר אצלם את הטראומה - תמונה, ריח, עשן, מראה".
חלק לא מבוטל ממשימות הארגון מתבצע בארצות אויב כגון אפגניסטן, אינדונזיה, עיראק ועוד, ולוסקי מאשרת שחלק מההתמחות ב־IFA היא פעילות ביעדים שאוסרים הכנסת סיוע. היא מנועה מלהסביר כיצד בכל זאת המבצע מתקיים, אך מאשרת כי "מה שהארגון יודע לעשות הוא להיכנס שקוף ולצאת שקוף".
גם למדינות שהן יריבות מוצהרות של ישראל?
"לאן שצריך. אני נכנסת למדינות בניגוד לרצונן. איפה שיש איסור הצלת חיים - אני מצילה, וזו עבירה על החוק, עד כמה שזה עצוב. מה לעשות שהעולם לא נותן לנו כניסה? אני פשוט לא מבקשת רשות, ונכנסת".
אחד הסיפורים המעניינים שלוסקי חושפת התרחש באינדונזיה, שם היא וצוות מתנדבים סייעו לאוכלוסייה מקומית לאחר רעידת אדמה קשה. "זו היתה משימה ארוכה ומתישה שנמשכה שלושה שבועות", היא משחזרת. "אחד המתנדבים דיבר בעברית ברגע של היסח דעת. ככל שהמשימה התארכה, היה קשה לשלוט בסיפור הכיסוי, ואחד המקומיים שמע אותו. באותו ערב הוא הגיע אלי ואמר לי שהוא שמע שאנחנו מדברים עברית, וגרוע מזה, באחד הארגזים הוא מצא דגל ישראל קבור מתחת לערימה של מכשירי קשר. התחילו לרוץ לי סרטים בראש של איך אני יוצאת מזה ואז הוא, מוסלמי קיצוני, אמר לי: 'כשתיסעו, אני רוצה שתשאירי לי את הדגל'. שאלתי אותו אם הוא השתגע, הרי אם תופסים אותו עם הדגל, זו הוצאה מיידית להורג. ואז הוא אמר: 'אם יקרה פה משהו, אני אשלם על זה בחיים שלי. אבל לפני אני מעדיף להיות עטוף בדגל של מדינה שלמדתי להעריץ את האזרחים שלה ולהתבייש על השחיטה שאתם תעברו על ידי האנשים מהמדינה שלי'".
ההיררכיה של הצער
לשאלה האם עובדת היותה אישה הקלה את עבודתה או להפך, היא משיבה כי "דווקא הקלה. אני רואה לא מעט גבות מורמות מסביב, כמובן לא בצוות שלי, אבל לא חסרים אנשים מסביב. אולם צריך לזכור שבמרבית המדינות הללו אף אחד לא סופר אותך כשאת אישה, ובסוג העבודה שלי זה מקל. אף אחד לא מסתכל עלי בכלל. כמובן, יש דברים שאני חייבת לזכור כשאני פועלת במדינה מוסלמית או עוינת, למשל לזכור לא להתיישב במכונית בין שני גברים, אם הם לא אבא שלי או אחי, והם לא, מן הסתם. אבל להיות אישה עוזר - חד־משמעית. גברים מרגישים הרבה פחות מאוימים על ידי נשים, הם לא נותנים לנו מספיק קרדיט כדי להיות מאוימים, והלבוש ושפת הגוף שלי מונעים מהם לחשוב שאני קורבן פוטנציאלי חסר אונים".
באופן לא מפתיע לוסקי מציינת שנשים וילדים הם הקורבנות הראשונים של כל סכסוך או אסון טבע. "למשל, נאנסות וגרושות בעולם המוסלמי לא נגישות לסיוע, ואליהן אני הכי מנסה להגיע. כדי לצבור כוח אנשי הדת המוסלמים מחלקים את הסיוע לפליטים או לעקורים במסגדים, ולשם נשים גרושות או כאלה שנאנסו ולעיתים אף אלמנות לא מורשות להיכנס, כי הן נחשבות לזונות.
"מקרה דומה התרחש כשפעלנו בסרי לנקה. אמא וילד עמדו שעות בתור למזון, וכשהם הגיעו סוף סוף לראש התור, אנשים מסביב התחילו לקלל ולהרביץ לאם. הילד תפס אותה וגרר אותה משם, אחרי שעות שהם חיכו למזון. מתברר שהם קראו לה 'זונה'. לא ברור אם היא באמת היתה זונה או מישהי שנאנסה. אני לא יודעת וזה לא משנה, אבל בקהילות האלה זה מאוד משנה. החלק היותר מזעזע הוא שבקהלים מסוימים האישה, אחרי שהבעל נהרג, מתחתנת מייד עם מישהו אחר, לרוב קרוב משפחה של הבעל, כדי שתוכל להבטיח את ההישרדות של הילדים שלה.
"איך הוא מכניע את הרכש החדש? את הבנים דרך מכות רצח, ואת הבנות הוא אונס. אז מגיעה אלי אמא כזו, עם הבת שלה שנאנסה על ידי הבעל החדש, ומבקשת ממני שאטפל בה. ואחרי שסיימתי היא לוקחת אותה בחזרה למקום שפגע בה, ואין מה לעשות, אני לא יכולה להגיד מילה".
מה שקשה במיוחד ללוסקי הוא "ההבנה שלרוב אין שם אף אחד אחר חוץ ממני. פעמים רבות הגעתי למדינות עם עשרות אלפי הרוגים וקהילות שזקוקות לסיוע, ולא ראיתי ארגונים נוספים, כלום. אני רואה אזרחים שנוקטים יוזמות אזרחיות, אבל לא ארגונים זרים. אלה לא מדינות דמוקרטיות, אין תקשורת, אין גישה - אז העולם שותק".
מה החלק הכי מפחיד?
"לעזוב הכל לא בגלל שסיימתי את המשימה, אלא בגלל שנגמר לי הזמן והכסף. או לחזור למקום שכבר הייתי בו ולא למצוא את האנשים שהיו שם בביקור הקודם שלי. אני תמיד חוששת שאולי קרה להם משהו, אני אף פעם לא חושבת שאולי הם עזבו למקום טוב יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו