למי קראתם חוליגנים?

נאמנות, מסורת והומור עצמי שנועד להשכיח שסעים פוליטיים והיסטוריה ספורטיבית מרובה בטרגדיות (למעט "עזרה ישראלית" אחת) • אלף האוהדים שילוו את נבחרת וויילס למשחק החשוב היום נגד ישראל לא מחפשים צרות • "אסור לנו לפחד, ישראל היא נבחרת ממוצעת; בעצם, גם אנחנו"

אוהדי נבחרת וויילס מתכוננים למשחק בפאב "מייק'ס פלייס" בתל אביב // צילום: גדעון מרקוביץ // וולשים, לא אנגלים. אוהדי נבחרת וויילס מתכוננים למשחק בפאב "מייק'ס פלייס" בתל אביב

"הגענו לאיצטדיון מוקדם ונדחפנו בקהל" / "תלינו שלטים של דרקונים וחיפשנו שירותים בכל מקום" / "כל כך הרבה אנשים שלא יכולנו להזיז את הרגליים" / "אני מתבייש להודות שהשתמשנו בבקבוק שפעם הכיל בירת אייל" (מתוך "Hymns and Arias", שיר ספורט וולשי נפוץ).

הכתבה הכי נקראת היום באתר: אנשי ההוצאה לפועל גילו הפתעה מחרידה במקפיא

כבר לפני יותר מחודשיים פקדו להם שישה וולשים חביבים את חוף ימה של תל אביב ונהנו ממזג אוויר שאליו לא הורגלו בינואר. שם, בטיילת הקרויה על שמו של נציב בריטי (הרברט סמואל), החלה "ההכנה הטקטית" האמיתית לקראת ההתמודדות החשובה היום בערב (20:00) נגד ישראל במוקדמות יורו 2016. היא לא עסקה בגארת' בייל, בליאור רפאלוב או במצב הדשא באיצטדיון סמי עופר. מעל לכל אלה, יש הרי דאגה משמעותית יותר - בירה. הרבה בירה.

השישה, חלק מכוח חלוץ שנשלח ארצה מטעם התאחדות האוהדים הוולשית, שמו פעמיהם לעבר פאב ה"מייק'ס פלייס" ובחנו בקפדנות את תפריט המשקאות. עם 1,000 אוהדים שהחלו לפקוד את ארץ הקודש החל מאתמול, מישהו הרי צריך היה לעשות את עבודת ההכנה. 

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"כבר חוויתי הגעה של נבחרות מהאי הבריטי, אבל לא זכורה לי רמה כזאת של ארגון", מספר אסף גנצמן, מבעלי "מייק'ס פלייס", "לא הזמנתי כל כך הרבה בירה מאז שהאנגלים היו כאן ב־2007". כמה זה הרבה? כ־13 אלף ליטר יותר מאשר בכל סוף שבוע ממוצע.

•   •   •

עושה רושם שהמשחק היום בין שתי הנבחרות הבלתי מנוצחות שמובילות את הבית - כזה שאותו הגדיר כוכב ריאל מדריד, בייל, כ"גמר גביע" - הוא רק תירוץ עבור עכברי הכדורגל בוויילס הקטנה (כ־3 מיליון איש), שתמיד זוהתה יותר עם ראגבי, לפגוש זה את זה. 5,000 וולשים - מספר כביר לכל הדעות - ליוו את הנבחרת לבלגיה בנובמבר האחרון וחזו ב־0:0 מכובד. עם זאת, דווקא הנסיעה ליעדים פחות אטרקטיביים (וישראל, לפחות מבחינת כדורגל, היא יעד כזה) מושכת יותר את המושבעים שבאוהדי הנבחרת. 

"זה טיול ראשון מחוץ לאירופה להרבה מאיתנו", אומר ל"ישראל השבוע" ניל דיימוק (43), מאוהדי הנבחרת המסורים. על פי המנהג הקבוע בוויילס, לכל אוהד, כמו לשחקן, נספרים מספרי ה"הופעות" במשחקי בית וחוץ. "לפני שנתיים שיחקנו בתנאים מחפירים נגד סרביה ונאלצתי לגשת לסופר ולקנות 550 בקבוקי מים, זה היה טיול די יקר עבורי", מספר דיימוק, "אבל אם אתה לא יודע ליהנות מדברים כאלה, איפה תיהנה? אני בטוח שבחיפה התנאים יהיו טובים יותר עם האיצטדיון החדש".

פרט ללגימה אינסופית של בירה, הלו"ז הוולשי בארץ עתיד להיות עמוס וכולל גם משחק אוהדים שאורגן מראש נגד נציגים ישראלים (היום במתחם בוולפסון ב־16:30). "אנחנו בדרך כלל לא מנצחים בחוץ בגלל שהאוהדים־שחקנים מבלים בפאב בלילה שלפני", מסביר דיימוק בהומור עצמי וולשי טיפוסי. למשחק אפשר לצרף גם פעילות התנדבותית בבית השאנטי בתל אביב, שלו תרמו הוולשים כ־1,000 ליש"ט - מסורת שמלווה אותם בכל יעד שאליו הם נוסעים.

"במציאות של ריבונות מוגבלת תחת בריטניה, ספורט הוא אחד הדרכים היחידות של הוולשים להציג רגשות של גאווה לאומית", מסביר דאפיד פריצ'ארד מ־BBC Wales, "זאת גם הסיבה שהאוהדים קולניים מאוד במשחק ולא מפסיקים לשיר". 

הראגבי שולט, אבל לא נוטשים את הכדורגל. דגל וויילס נתלה בטיילת בתל אביב // צילום: זיו קורן

שלא בטובתו, הכדורגל הוולשי היה ידוע לאורך השנים בחוליגניזם שליווה אותו, הודות ליריבות האלימה בין שתי הקבוצות הבכירות בוויילס, סוואנסי וקארדיף סיטי, היחידות שהצליחו להעפיל לפרמייר ליג האנגלית. בשנים האחרונות התופעה התמתנה, בעיקר הודות לבנייתם של מתקנים חדישים - אוהדי קארדיף אף זכו בפרס על קבלת הפנים לאוהדי היריבה. "האוהבים יחשפו בעיקר בירה, שירה וכיף", מרגיע פיל סטד, מחבר "הדרקונים האדומים".

אבל למרות כל זאת, שמחת החיים שתבקע היום בחיפה מגרונותיהם של האוהדים הוולשים תנסה להדחיק, ולו לכמה שעות, את השסעים הפנימיים ואולי יותר מכל - את ההיסטוריה הספורטיבית רבת הטרגדיות, שחלק מהן חורג בהרבה מגבולות הכדורגל.

מסורת של עצב

"אני לא מבקש חיים מלאי מותרות, זהב או פנינים / אני מבקש לב שמח, לב כן, לב טהור" (מתוך "Calon Lan", מזמור וולשי נפוץ). 

27 בנובמבר 2011 ייזכר לדיראון עולם כיום הנורא מכל בהיסטוריה של הכדורגל הוולשי. בשעות הצהריים, רגעים ספורים בלבד לפני פתיחתו של יום משחקים בפרמייר ליג, הגיעה ההודעה הקשה מנשוא: גארי ספיד, מאמן נבחרת וויילס דאז, הקפטן שלה לשעבר ואלוף אנגליה במדי לידס (1991/92) - נמצא תלוי בדירתו שבהנטינגטון בצפון אנגליה.

הידיעה זיעזעה את האי הבריטי כולו ובפרט את המדינה הקטנה. ספיד היה במובנים רבים התגלמות הוולשיות - לא מוכשר כמו גארת' בייל וריאן גיגס או סקורר כמו איאן ראש וג'ון טושאק, אלא שחקן שהתקדם באמצעות עבודה קשה וצניעות. 

המוות הלא צפוי של ספיד לווה במחוות שונות מצד אוהדים וולשים ואנגלים. יותר מכל - הוא איחד ולו זמנית פלגים שונים במדינה: את הדרום העירוני עם הצפון הכפרי; את דוברי האנגלית עם דוברי הוולשית (מהשפות העתיקות בעולם); את תומכי האיחוד הבריטי עם מתנגדיו; ואפילו, שומו שמיים, את אוהדי קארדיף וסוואנסי. בטור ההספד שלו ב־"Wales Online" כתב אז סטד: "היגון טישטש את ההבדלים בינינו והציב פנס על הדומה. אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, כולנו בכינו כאשר גארי ספיד מת".

האירוע הנורא היה המשך למסורת כדורגל כואבת ששילבה כישלונות ספורטיביים עם טרגדיות אישיות. בנובמבר 1993 וויילס היתה זקוקה לניצחון ביתי על רומניה על מנת לרשום סוף סוף העפלה מרגשת למונדיאל בארה"ב. בדקה ה־63, במצב של 1:1, ספיד הוכשל ברחבה. את מה שקרה לאחר מכן אף וולשי לא ישכח: הפנדל של פול בודין ניתז כל כך חזק במשקוף עד כדי כך שהוא נחת על הדשא בחזרה רק כ־20 מטרים מהשער. 

רומניה ניצחה בסופו של דבר 1:2 (והמשיכה לרבע גמר מכובד בגביע העולמי), אבל המפלה הספורטיבית התגמדה כאשר דקות לאחר המשחק ג'ון היל, דוור בן 67 שישב עם בנו ביציעים, נהרג מפגיעה ישירה של רימון עשן שהשליכו שני אוהדים מתוסכלים. המאמן טרי יורת' ישב אז דקות שלמות באיצטדיון ומירר בבכי על אירועי הלילה הטרגי. ב־2003, בפלייאוף העלייה לטורניר היורו, הנבחרת פיספסה עוד הזדמנות - לעיני 70 אלף צופים בקארדיף הפסידה 1:0 לרוסיה, למרות 0:0 מרשים במוסקבה. 

ישראל אמנם לא העפילה לאף טורניר גדול כבר 45 שנים, והוולשים - הנבחרת השלישית הוותיקה בהיסטוריה (שיחקה את משחקה הראשון ב־1876) - צועדים במדבר הזה כבר מ־1958, אז השיגו את הישג השיא שלהם: רבע גמר המונדיאל בשבדיה. הוולשים בכלל לא היו אמורים להעפיל לטורניר, אבל קיבלו עזרה - תתפלאו - דווקא מישראל. שלוש יריבותיה של הנבחרת הישראלית, אז עוד באסיה - מצרים, סודאן אינדונזיה וטורקיה - סירבו לשחק מולה. פיפ"א לא הסכימה להעניק כרטיס לגביע העולמי לנבחרת שלא שיחקה כלל במוקדמות וקבעה לישראל מפגש פלייאוף כפול נגד אחת מסגניות הבתים באירופה. וויילס זכתה מן ההפקר, ניצחה 0:2 בר"ג ו־0:2 בקארדיף - והשאר היסטוריה. לקראת המפגש בין השתיים היום הגישו השבוע פינה ברדיו הוולשי שזכתה לשם: "איך לא באמת העפלנו למונדיאל 1958".  

עם קורות חיים שכאלה, אין זה פלא שראגבי - הענף המצליח יותר - נחשב לספורט הלאומי. "בסיס האוהדים הנאמן של נבחרת הכדורגל נע סביב 15 אלף צופים למשחק ביתי, אבל כשהיא מצליחה המספר הזה יכול לקפוץ ל־70 אלף כשגם אוהדי הראגבי מגיעים", מסביר סטד. אלה שלא היו יכולים להרשות לעצמם את הטיול היקר לישראל, מתקשים בימים האחרונים למצוא פאב גדול בבירה שישדר את המשחק באווירה המתאימה. הסיבה: ה"שלכים" מקארדיף ישחקו באותה שעה נגד ה"זברות" מפארמה. המסגרת, כך לפחות על פי השמועות: ליגת ה"פרו 12" בראגבי - התמודדות אטרקטיבית יותר, מתברר, לרוב תושבי העיר.

בייל // צילום: GettyImages

"הממזרים האנגלים"

"וומבלי הוא ספרייה" (הגירסה הוולשית ל"אוסישקין הוא מגרש חניה", שבאה ללעוג לאיצטדיונה הלאומי של היריבה השנואה, אנגליה. אגב: וומבלי היא באמת ספרייה).

במבט מרחוק - או מקרוב, ולפחות בסוף השבוע הנוכחי - אין הבדל משמעותי בין הוולשים לאוהדים האנגלים המוכרים יותר לחובב הכדורגל הישראלי: גם אלה וגם אלה שותים בכמויות אינסופיות, שרים בדציבלים לא הגיוניים ומסתובבים במכנסיים קצרים גם אם מזג האוויר לא באמת מצדיק זאת. ואכן, שני המחנות חולקים לא מעט מהדמיון: בדומה למקרה האנגלי, גם מספר מכובד מאוהדי יריבת ישראל היום מגיעים מקהילות קטנות במדינה, כפי שאפשר יהיה לראות על דגלי הלאום שהם יניפו היום בחיפה. 

חלק מתושבי וויילס גם אוהדים קבוצות אנגליות, בעיקר את מנצ'סטר יונייטד וליברפול הקרובות לגבול הוולשי. המועדונים הוולשיים הבכירים אף ניהלו בשעתו מאבק משפטי על מנת להישאר חלק מהפרמייר ליג האנגלית ולא להסתפק בליגה המקומית הזניחה. 

עם זאת, שנים של נחיתות ספורטיבית (ופוליטית) הביאו את הוולשים לפתח יריבות גדולה עם השכנה ממזרח. ב־1977, ערב משחק ראגבי בין השתיים, לא היסס השחקן פיל בנט להשתמש ברגשות לאומיים כדי להלהיט את חבריו: "תראו מה הממזרים האלה עשו לוויילס. הם לקחו את הפחם שלנו, את המים, את הפלדה. הם קנו את הבתים שלנו. מה הם העניקו לנו בתמורה? כלום. נענשנו, נאנסנו ונשלטנו על ידי האנגלים - ואלה מי שאתם משחקים נגדם היום". 

לאחרונה חזרה לכותרות ההתנגדות הוולשית להשבתה של נבחרת כדורגל בריטית - רעיון שמקדמת ההתאחדות האנגלית לקראת אולימפיאדת ריו 2016. גם לפני שלוש שנים, בלונדון, התנגדו הוולשים, הסקוטים והצפון־אירים לרעיון אך נאלצו לאפשר לכדורגלנים המעוניינים בכך להשתתף בנבחרת המאוחדת. "האמת, אני לא זוכר אפילו את התוצאות של הנבחרת הבריטית מהאולימפיאדה האחרונה ונגד מי הם שיחקו", אומר האוהד דיימוק, בהסבר שמייצג את היחס של חלק גדול מהאוהדים הוולשים למה שהם רואים כיצור כלאיים, "יש לנו את הנבחרת שלנו".

הסגל הבריטי באולימפיאדת לונדון כלל אז לא פחות מחמישה וולשים (ובהם ארון ראמזי, ג'ו אלן וניל טיילור, שישחקו מול ישראל) - היחידים שבו שלא היו אנגלים. "הציבור הכללי בוויילס, שלא מעורב יותר מדי בכדורגל, כן היה רוצה לראות נציגים בנבחרת בריטית מצליחה", מסביר סטד, "לעומת זאת, חלק גדול מהאוהדים שהולכים למשחקים מתנגדים לרעיון. בסופו של דבר, זה בעיקר תלוי במידת הלאומיות של אותו אדם".

כך או כך, הפולקלור הספורטיבי הוולשי מלא שירי לעג לאנגליה (ולא שחסרות סיבות) - מ"רביעית בעולם? אתם בוודאי צוחקים עלינו", שמגחך על דירוג פיפ"א בזמנו, ועד "אתם יכולים לדחוף את משפחת המלוכה שלכם עמוק לתחת" העדין. 

בישראל, לפחות, האוהדים הוולשים לא מזלזלים. באחד מהפורומים שלהם נכתב: "אסור לנו לפחד, הם נבחרת ממוצעת. אבל חייבים להיות כנים - גם אנחנו כאלה". 

רוצים לדעת כמה חשמל אתם צורכים? מחשבון חדש של רשות החשמל יגלה לכם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר