״כמו כל ילד תימני טוב, לקחו אותי אל ה'מורי' וכבר בגיל 4 קראתי בתורה, אלא שאת התיכון סיימתי עם בגרות חלקית. הסיבה לכך היתה פשוטה - כדורגל", צוחק ד"ר אמנון מעבי, "בגיל 17 עליתי לקבוצת הבוגרים של הפועל מחנה יהודה, היינו בליגה א׳, וחביבי, זו היתה קבוצה־קבוצה... בשנת הבגרות הייתי בכלל חודשיים בחו״ל עם נבחרת מחוז דן בכדורגל. דחיתי את הבגרות באנגלית ובמתמטיקה, ואחרי זה שילמתי על זה בריבית דריבית..."
ספרו החדש של ד״ר מעבי, יחד עם נורית קורן, "שקופים זקופים: סיפור קליטתם של עולי תימן 1954-1881 בארץ ישראל ובמדינת ישראל", הוא הרבה מעבר לעוד ספר עיון על המדף. דווקא מתוך הפרטים ופרטי־הפרטים, מאלפי הציטוטים והמסמכים שהספר מכיל בתוכו, עולה ומצטייר סיפור מרתק המאיר את סיפורן של עדה ומדינה באור מאוורר נשכחות ומשנה קלישאות. על אף הקרבה אל מושאי המחקר, הכתיבה הקולחת של מעבי נזהרת מסנטימנטליות ומשאירה את הבמה לעובדות ולציטוטים. אלא שהלב המרגיש לא יכול להפסיק ולהרהר בדברים גם לאחר שנסגרו הדפים.
בשבוע שבו שר הבריאות משה ארבל מינה ועדה לבחינת מעורבותה של הקהילה הרפואית בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, אין מתאים מספרו החדש של מעבי לשים את הדברים בהקשר קצת יותר רחב מאשר ״הפרשה״ עצמה. אבל קודם ביררנו איך עושים את הדרך מכדורגלן להיסטוריון.
״בצבא התגייסתי לתותחנים, ניסיתי לשלב כדורגל עם השירות וזה לא ממש הצליח. לאחר מלחמת יום הכיפורים פנה אלי המג"ד וביקש שאשאר להיות רס"ר הגדוד, ולא כל כך רציתי, אז אמרתי לו 'אני רוצה קורס נהיגה, מענק, וספה וקורס קצינים'. לא האמנתי כשהסכים, ואחרי קורס הקצינים הפכתי למ"פ מפקדה ובסוף מבצע ליטני עמדתי להשתחרר. כששוב ביקשו שאשאר התניתי זאת בכך שיוציאו אותי ללימודים אקדמיים. התחלתי ללמוד בבר־אילן סוציולוגיה, מדעי המדינה וקרימינולוגיה, סיימתי בהצטיינות, המשכתי ללמוד, התקדמתי בצבא עד שהפכתי להיות קצין תחזוקה של חיל התותחנים והשתחררתי כסגן אלוף.
"כדי להעסיק את עצמי כתבתי שני ספרים על תולדות השכונה שלי, מחנה יהודה בפתח תקווה, ואת הדוקטורט כתבתי על קליטת יהודי תימן לפני קום המדינה״.
להיפטר מ"כאב הראש" הזה
בהרבה מובנים, עד העליות הגדולות של שנות החמישים היו עולי תימן הקבוצה המרכזית של יהודים שלא הגיעו לכאן מאירופה. בהתחלה לא נרשמה התלהבות גדולה, ולאחר שפגש את התימנים במושבת ראשון לציון, כתב נפתלי הרץ אימבר באכזבה לא מוסתרת "לא לכם אחיי התימנים, לא לכם ציפינו בעיניים נשקפות; שלמה באתם אחיי הנאמנים, באתם שים לעוני נוספות? כמונו תסבלו צרות ותלאות, כמונו רק תוכלו לבכות בדמעות. לא לכם ציפינו, אחינו בני תימן".
אבל כשאתה חושב על היישוב היהודי בשנות העשרים והשלושים, כשברוך אגדתי ממציא את העדלאידע במתכונת תימנית, ויש לך זמרות כמו ברכה צפירה ואחר כך שושנה דמארי כזמרות מרכזיות ומובילות של היישוב העברי - אז זה לא נחשב להתקבלות גדולה?
"השתמשו בהם כקישוט, הם לא היו נוכחים באמת. היו להם כישרון ויכולות רבות, אבל לקחו את זה כמשהו אקזוטי אוריינטלי, לא לקידום הקהילה. עד קום המדינה כרם התימנים לא היה שייך לתל אביב, לא רצו את ה'כאב ראש' הזה".
בספרך הקודם, "עלומים בקדמת הבמה", חקרת את השתתפות יהודי תימן בכוח הלוחם בתקופת המנדט, ושם חשפת נתונים מדהימים.
"אכן, מתוך 24,000 אלף תימנים שהיו ביישוב העברי לפני קום המדינה, כ־4,000 היו בשירות צבאי, במחתרות, והרבה מהם בצבא הבריטי. זה מספר עצום. רק ארבעה אחוזים מכלל התושבים ביישוב העברי הכללי לעומת 16.7 אחוזים מהתימנים. כך היה גם במלחמת העולם הראשונה בגדודים העבריים ואחרי זה בגדודי החי"ר במלחמת העולם השנייה. אל תשכח שאצלי בשכונה היו חבר׳ה שהיו בחיל החפרים, יש שלושה שמקום קבורתם לא נודע עד היום, ויש כאלו שנשבו על ידי הנאצים ושרדו את המלחמה. זה מראה לך כמה המעורבות של התימנים בכוח הלוחם היתה גדולה ביישוב העברי".
למה זה קרה?
"הקליטה של עולי תימן היתה גרועה מאוד. נכון, היו קשיים לכולם, אבל למושבים נתנו אמצעים ושטחים שאפשרו להתפרנס מחקלאות. לתימנים לא. בגדול, אמרו להם תאכלו אותה. אם אתה מביא בחשבון שמלחמת העולם השנייה ייבשה את היישוב כלכלית, העבודות היחידות היו אצל הצבא הבריטי. התימנים היו רעבים ללחם, ולא כדימוי. רבים זייפו את הגיל שלהם כדי להצטרף ליחידות הצבא הבריטי, או כגפירים, שהיו סוג של נוטרים. אלו שהיו בהגנה הרוויחו, הסתדרו היטב, גם אחרי קום המדינה, הם היו מחוברים. אלו שהלכו לאצ"ל וללח״י - הרבה פחות. ואגב, גם לא מעט נשים הצטרפו לכוח הלוחם".
אתה מתכוון לגאולה כהן?
"בוודאי, היא היתה הידועה ביותר, אבל היו רבות, ח״כ תעסה־גלזר, גילה לבני, שלימים היתה בשגרירות ישראל בארה״ב, ורחל צפרי שגם היתה חברת כנסת. יותר ממאה נשים. אפילו מצאתי אחת שהיתה מכונאית בחיל האוויר!"
ואיך כל זה הסתדר עם עדה מאוד דתית ושמרנית באותה התקופה?
"זו בהחלט נקודה מעניינת. המבוגרים חשבו ש'בת מלך כבודה פנימה', ובחברה התימנית לא קיבלו את זה טוב, אמרו שהן כופרות. אבל הן היו מחויבות למאבק. מרים תעסה־גלזר אמרה להוריה שהיא הולכת לישון אצל חברה וברחה לפעילויות במחתרות. מבחינתי הן היו הפמיניסטיות הראשונות. שברו כל תקרת זכוכית ובהחלט שמרו על עצמן ביחס לגברים. אחת מהן אמרה לי - צבא להגן? כן. צבא לפרנסה? כן. צבא למשחקים? לא!"
אז מצד אחד רואים עדה שמאוד מעורבת בחיי היישוב העברי, יש לה ארגון־על בשם ״התאחדות התימנים״ ואנשיה מהווים גם נוכחות מוגברת במחתרות ובצבא הבריטי - ומצד שני אתה מדבר על הדרה ממוקדי הכוח וכדומה. איך הדברים האלו מסתדרים יחדיו?
"ב־1944 יש מפנה דרמטי, פיצול רציני בין 'התאחדות התימנים' ו'קלאב העובדים'. אבא שלי היה קורא להם 'הכלבים'", הוא צוחק, "התאחדות התימנים למעשה כמעט ונעלמה בגלל חוסר אמצעים, חלק ממנה התאחד עם מפאי״ ואז התחילה השקיעה.
"אלו שהיו מחוברים ומקורבים למפלגה הסתדרו. אבל את רוב התימנים, במקום לגמול להם על ההשתתפות שלהם בבניית המדינה, לקחו ל־35 כפרי עבודה, באזורים שכוחי אל. שלחו אותם לחטוב עצים ולשאוב מים, כעובדים עבור משקים אחרים. היה חוסר איזון בין מתיישבים בעלי נחלאות לבין מתיישבים בלי נחלאות. למשל בטירת שלום, שאחרי זה נבלעה בנס ציונה, היו 22 בעלי נחלאות ועוד 90 בלי נחלאות, אז איזה אינטרס היה לחלק להיות עובדים אצל האחרים? או למשל כשנתנו להם לעבד שני דונם כשמתוך זה דונם וחצי טרשים, או שנתנו להם שישה דונם אבל רחוקים מהמושב".
סוף להבלגה
בספרו של מעבי הופתעתי לגלות כי עוד לפני אירועי ואדי סאליב בחיפה, התימנים פרצו במרי אזרחי בשנת 52׳ במושב אליכין. מעבי מסביר כי הרקע לכך היה השפלה, שיסוי כלבים בנשים ובגברים, חוסר תעסוקה ורעב שהובילו לחיכוכים רבים עם מתיישבי יישובי הסביבה ובמיוחד עם השומרים.
"אף אחד לא השלה את עצמו. יצחק בן אהרן, חבר גבעת חיים, כתב למתיישבים במעברה כי היא הוקמה 'כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות'. מהצד השני צדוק מליחי תאר את המצב הנפיץ במעברה/כפר העובדים: 'זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות.
"איך אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת? הגניבות שהבעירו את חמתם של חקלאי עמק חפר נועדו להשקיט רעב ממשי! הגניבות ויחסו האלים של השומר ממושב חיבת ציון, משה קום, בכלל, וכלפי נשות המעברה בפרט, הובילו בשבת, בדצמבר 52׳, לעימות חזיתי אלים בין אנשי המעברה לבין השומרים של יישובי הסביבה והמשטרה".
התיאור בספר, של בנות אליכין באותו רגע שהצית את המאורעות, נקרא כמו נלקח מארץ אחרת לחלוטין. מתוך הספר: "נתקלנו במשה קום. הוא הופיע רכוב על סוסתו, מתהדר באקדחו, לצידו צעדה כלבת בוקסר מאולפת. מאיפה באתן ולאן אתן הולכות? שאל בשקט מאיים. באנו משדות כפר הרא"ה ואנו הולכות הביתה לקחת את העשב שעל ראשינו לבעלי החיים שלנו, עניתי ללא פחד. הוא ירד מעל סוסתו, ניגש לכל אחת מהנשים והחרים את המגלים שבידיהן. כשהגיע אלי, פקד: תני לי את המגל שלך! אני לא אתן לך את המגל שלי, אין לך זכות לקחת אותו ממני, השבתי בכעס.
"השומר צלף בשמעה טאבה בענף אקליפטוס ופיזר לה את העשב מעל ראשה, אך היא השיבה לו מנה אחת אפיים ואליה הצטרפה גם נעמי חרבי, והשומר משה קום 'הגברתן' נס עם סוסתו כל עוד נפשו בו. אך ביום אחר הלז שיסה את כלבו בגב' שושנה גדסי עד זוב דם! מקרה זה היה 'האות' לסיום ההבלגה מצד תושבי המעברה ולפתיחת מהומה רבתי שבה נפצעו גם שוטרים שחשו לעזרת 'הגברתן'.
"למחרת המהומות, הטילה המשטרה עוצר על המעברה וכיתרה אותה בעזרת 200 שוטרים. אלו עצרו 105 גברים ש־39 מהם נשלחו להישפט בבית משפט. רק לאחר התערבות ראש הממשלה בן־גוריון ושליחת מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב וח"כ ישעיהו לשיחת הבהרה לאליכין, ובהשתדלותו של מנהל המעברה מרדכי קוסובר, הנושא הוסדר עם המשטרה וביהמ"ש".
אז למה זה שמו אותם במקומות כאלו כנגד כל הסיכויים? היה איזה רציונל מאחורי זה? מה האינטרס של מדינה צעירה וחדשה שאנשים ייכשלו? זה נטל עליה.
מעבי: ״הממסד ספר רק את מי שהיה בעדו ולצידו. הרבה מהתימנים היו באצ״ל ובלח"י ומזוהים עם המתנגדים למפא״י. נוסף על כך צריך לזכור שהחיכוך התחולל לא רק בשל נסיבות פוליטיות.
התימנים היו קנאים לדת, שלא כמו מפא״י שלא היתה דתית. כחלק ממדיניות כור ההיתוך היה ניסיון לחלן את התימנים, להוריד מהם את הסממנים הדתיים. בינם לבין עצמם התימנים אמרו ש'שם, בתימן, ניסו להדיח אותנו מהיהדות והתקוממנו, ופה במדינת היהודים ימירו אותנו? זה אבסורד!'"
בסרט ההדרכה שהפיק הגדנ״ע, ״סעדיה שורשים במולדת", נאמר מפורשות שבני האור יורדים אל בני החושך כדי להוציא אותם מהבערות שבה הם שרויים.
״במציאות זה היה הרבה יותר גרוע. אני מודה שלי באופן אישי היה מאוד קשה לכתוב את זה, לא האמנתי למה שאני מגלה וכותב. התימנים רצו ועדת בדיקה ממלכתית כבר אז על הנושא הדתי, ובן־גוריון ניסה למרוח אותם. אבל הם התעקשו, היתה התקוממות גדולה, וכדי להרגיע הקימו את ועדת פרומקין".
מועבי מותח קו ישיר בין ההתעמרות בתימנים בכפרי העבודה לבין שליחת האנשים למקומות שכוחי אל, ללא תחבורה, או בכבישים בקו הגבול ללא שמירה ראויה. "שמו אותם מול הפדאיון, הם עבדו מיום ראשון עד יום שישי, ובינתיים לקחו להם את הילדים. כששאלו איפה הם, השיבו שמתו".
כלומר, לפי התמונה הרחבה שעולה מספרך, למיטב הבנתך היעלמות הילדים היתה מדיניות ממסדית שהוכתבה מלמעלה?
"בוודאי, יש חוט שמחבר את הכל. יש פה עירוב של משרד המשפטים ומשרד הבריאות וכולם ידעו. היום אומרים שזו היתה מדינה בהתארגנות, אז לא היה זמן לרישום מסודר ותינוקות מתו או הועברו מבית חולים לבית חולים כי היה 'בלאגן'. אבל מה זה מדינה בהתארגנות? אפשר לצאת למלחמה ולעשות מדיניות צנע, אבל אי אפשר לעשות רישום כמו שצריך לגבי איזה תינוק עבר מבית חולים אחד לבית חולים אחר? זה הגיוני?
"באחד המסמכים בספר כתוב ש'חסרים 69 איש'. מה זה צריך להיות? אנחנו מדברים על ציוד מתכלה? מה זאת אומרת 'חסרים'? אין להם שמות? אם אני הייתי שולח בצבא כמה דגמ"חים, לא היה להם מספר קטלוגי? ולאנשים אין שמות? אז זה מקרי? איך אומרים בתימנית - בובע מייסעס".
"הכל יזדעזע פה"
לאורך 500 דפי "שקופים זקופים", מצייר מועבי תמונה מאוד מקיפה ומרשימה על מורכבות הקליטה והיחס לו זכו עולי תימן בישראל. אחרי 12 ספרים ניכר כי מועבי דאג להפוך כל ארכיון כדי למצוא עוד פיסת מידע, וברור גם שעבודה זו נעשתה מתוך אהבה, הערכה ותחושת שליחות. עם זאת, החשש הוא שהוצאת הספר בהוצאה פרטית (רפאל חתוכה), תגרום לכמה אנשים לפסול את הכתוב בו עוד בטרם נקרא.
"עבדתי לפי כל הכללים האקדמיים", מדגיש מעבי, "אני מוכן להתעמת על כל מה שכתבתי, עם כל היסטוריון, על החומרים שלי. אני לא חושש מזה, זה עומד בכל מבחן, זה שהאקדמיה לא רוצה לפתוח את הנושא הזה - זו בעיה שלה, לא שלי".
מה פתאום האקדמיה הביקורתית משמרת את מורשת מפא״י?
"זה לא רק מפא״י, גם אגודה וגם המפד״ל היו מעורבות בזה. היה מאכער בארה״ב שמכר ילדים ב־5,000 לירות, היו גם חמש משפחות נוצריות גרמניות שעסקו בזה, במושב בלפוריה. כל המערכת היתה מזוהמת. היחידים שידם לא נגעה בזה היו מפ״ם - שגם אם אני לא בטוח במאה אחוז, אני נותן להם אשראי שידם לא היתה במעל - וכמובן חירות. אבל כל השאר היו מעורבים עד צווארם. היו מכסות שחלקו בין המפלגות. תקרא בפרק השלישי בספר, למה אנשים היו צריכים לעבור מבית חולים בבית ליד לצפת? איזה היגיון היה בלהסיע ילדים מאות קילומטרים לבתי חולים רחוקים? אפילו כלכלית אין בזה היגיון".
אבל כאן אנחנו נכנסים לאזור הדמדומים של תיאוריות קונספירציה חובקות עולם. חיפשתי את המסמך ה"מרשיע", שיראה שזו היתה מדיניות ממסדית. נכון שבפרק השלישי אתם מביאים המון מסמכים שמראים הרבה מקרים הזויים והתנהלות שערורייתית, אבל למרות זאת אני לא מבין למה הממסד צריך להסתיר מסמכים מרשיעים גם היום.
״כי עדיין, אם האמת תצא לאור - הכל יזדעזע פה. אל תשכח שיש אחריות למדינה, וכיום יש כבר אנשים שרוצים להגיע עם העניין הזה עד האג. אני, אגב, נגד זה לחלוטין. יש לנו רק מדינה אחת. אני חושב שהמדינה היתה צריכה לקחת אחריות ולסגור את הפרשה ואני יודע שהיו קרובים לזה, אבל יש אנשים שהצטרפו לעניין לא בשביל לפתור בעיה הומאנית לאומית של התנכרות. כל מה שמעניין אותם זה רק מה הם יכולים להרוויח מזה. לא הבאתי דבר שהוא לא נכון. אני לא נותן דוגמה אחת, אלא עשרות דוגמאות - ויכולתי לתת יותר. יש שם מסמכים וזה מתועד כמה התעללות והתעמרות, אם כל המסכים היו חשופים המצב במדינה היה עגום".
"אתה רוצה הוכחה מוחלטת?", אומרת נורית קורן, חברת הכנסת לשעבר שגם שימשה יו"ר הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן. ״אתה יודע איך כל הפרשה התפוצצה? כשהתחילו להגיע צווי הגיוס של אותם ילדים, כעשרים שנה לאחר היעלמותם. תסתכל בספר ותראה את תעודת האזרח הוותיק של יחיא קורש, אתה מבין כמה שנים חלפו מאז, ועדיין לא הורידו אותו ממרשם התושבים.
"אנשים התביישו לספר ולדבר. ד"ר מעבי ואני נתנו בספר דוגמאות של הרבה מקרים שאתה רואה וקורא, ואומר זה פשוט הזוי. היו מקרים כמו במשפחה של בעלי, שילדה נעלמה ואמרו שהיא נפטרה בלילה. כשהוציאו מעדר ואמרו לרופא 'תביא את הילדה, או ש...', פתאום היתה תחיית המתים והילדה נמצאה. אבל לא כולם היו כך. אני יודעת שיש עוד מסמכים שלא נפתחו ואני בטוחה שבהם יש חומר מרשיע ביותר״.
על פניו נראה שהאינטרס של הממסד הנוכחי הוא דווקא להוציא את כל העניין הזה החוצה, אז למה לחסום עדיין מסמכים מהארכיונים?
״כי ככל הנראה יש כאן נגיעה מאוד־מאוד חזקה של גדולי האומה לדורותיהם, וזה לא דבר פשוט לסמן את אבות האומה ולהגיד שהם היו מעורבים בדבר הזה. עד שהגעתי בכלל הכחישו הכל. האוניברסיטאות לא אישרו לעשות עבודות על הנושא, היום עובדים על זה וכותבים על זה".
אז להבנתך, מה אנחנו כחברה צריכים לעשות כדי להביא את העניין הזה לבירור ולהשלמה? את חושבת שהמדינה חוששת מהמחיר הכלכלי שתצטרך לשלם?
״זה לא עניין כלכלי בכלל. המדינה צריכה לבוא ולהתנצל בפני המשפחות ולהגיד 'אנחנו מכירים בעוול לכל המשפחות שהיו במעברות'. המשפחות רוצות לדעת את האמת. להגיד לך שהוועדה שהוקמה השבוע תיתן את התשובות? הלוואי, אבל אני לא חושבת שזה מה שיקרה. החודש ב21 ביוני יתקיים יום מודעות לעניין."
אם יש הבנה ש״שקופים, זקופים״ ממלא אותך בה, זה כמה קטן הפער בין חסד לעוול וכמה שונה היתה יכולה להיראות החברה הישראלית אילו קליטת עולי תימן לא היתה הופכת לסאגה של מחדלים, קטנוניות ולפרקים גם גזענות. בקרוב יחגוג מעבי 70, ויקבל את אות יקיר העיר פתח תקווה, דבר הממלא אותו שמחה וגאווה. את המחקר ההיסטורי שלו החל מתוך הרצון לתעד את אנשי השכונה שבה הוא חי עד היום.
ספרו הנוכחי של מעבי מציג את התמונה השלמה והרחבה ביותר על קליטת יהדות תימן. מכל הספרים שנכתבו עד היום על פרשת החטופים, ״שקופים זקופים״ הוא הקשה ביותר לקריאה, דווקא מפני שהוא הכי קרוב להציג תמונת רוחב של מדיניות מסודרת ומאורגנת ביחס ליוצאי תימן בארץ ישראל. כשאני משתף את מעבי בתובנות האלו, הוא מחייך בעצבות מה.
"אתה יודע, יש חלקים בספר שכתבתי כמעט בציניות", הוא מתוודה, "יודע למה? כי גם אני בן אדם, וכשאתה רואה מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה, אז ההיסטוריון שבי היה צריך להחזיק אותי מלבכות. ועדיין, אני לא רוצה לחרב את המדינה. יש לי הרבה ביקורת עליה, אבל אי אפשר לבנות אותה מחדש, בסופו של דבר לא משנה איך הוקמה, זו המדינה שלנו ואין לנו מדינה אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו