והנצח זו ירושלים

1. בסופו של ענייננו הלאומי והרוחני כמו בתחילתו, נמצאת ירושלים. ירושלים כרעיון שמאחוריו מקום, וגם: מקום שמאחוריו רעיון.

בחודשים האלה אני לומד עם בתי בספר שמואל. שמואל הנביא היה החוליה המחברת בין תקופת השופטים לתקופת המלוכה. זה ספר הפוליטיקה של עמנו: המאבקים בין השבטים על הכרה ובין בתי המלוכה על השלטון. לאחר חילופי השלטון ועליית דוד למלוכה, נוצר הצורך למצוא בירה מאחדת, שאינה נמצאת בנחלת שבט מסוים. כך נוסדה עיר דוד עם כיבוש ירושלים, שהפכה לבירת הממלכה המאוחדת.

הנה הנוסחה ההיסטורית שמלווה אותנו מאז: בתחילה אנחנו מתנחלים ברחבי הארץ, ורק לאחר התבססותנו מגיעה ירושלים. "בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָ‍ִם..." קודם ציון ואחריה ירושלים. כמו בתקופתנו: השיבה לירושלים באה לאחר הקמת המדינה. קודם הקמת הגוף הלאומי ואחר כך נופחת בנו הרוח. התהליך ההיסטורי פועל את פעולתו במסתרים על הרוח הלאומית, וחשוב להיות ערים לו, להיאזר בסבלנות ולא לדחוק את הקץ.

השיבה לירושלים באה לאחר קום המדינה. הקמת הגוף הלאומי קודמת לרוח. התהליך ההיסטורי פועל את פעולתו במסתרים על הרוח הלאומית, וחשוב להיאזר בסבלנות ולא לדחוק את הקץ

2. חכמינו לימדו: בזיכרון נמצא סוד הגאולה. אם נזכור מהיכן באנו, נדע לאן לשוב. בני אדם מכל הדתות והעמים מברכים את אלוהיהם על המזון, אבל רק אצלנו יצרו חכמים ברכה מיוחדת: תודה א־לוהים על המזון שנתת לנו, אבל אל תשכח לבנות את ירושלים! מה הקשר בין המזון, צורך אוניברסלי, לבין בירתנו? נראה שחכמינו רצו להטמיע בנו את התובנה, שכשם שהאדם הפרטי לא יכול לחיות ללא לחם, ללא מזון, כך גם האומה לא יכולה לשרוד ללא ירושלים. בכל פעם כשבירכנו בסוף הסעודה על המזון, זכרנו כמה אנחנו חסרים את ירושלים. זו פעולה שאחרי אלפי שנים הופכת לחלק מזהותנו, רכיב בתוך הלא מודע הקולקטיבי שלנו.

וכשזוג נישא, זכרו את ירושלים מתחת לחופתם. הם שברו כוס כדי להצהיר ששמחתם אינה שלמה, כל עוד עירנו חרבה. קודם לשבירת הכוס, חזרו על שבועת גולי בבל. כשחרבה העיר בראשונה, במאה השישית לפנה"ס, הגלן הבבלים את העילית החברתית, הכוהנים, הלוויים וההנהגה הפוליטית והרוחנית. השובים הבבלים גילו שבקרב הפליטים נמצאים לוויים שניגנו בתזמורת המקדש.

"שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן", תבעו מהם. אבל הגולים כבר תלו את כינורותיהם על עצי הערבה והפטירו כלפי שוביהם "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?!" אין מצב שנשיר, וגם "איך" (איכה) הגענו למצב כה נורא ששובנו מבקשים לאלץ אותנו לנגן בפניהם, ובכלל אנחנו חסרי השראה כשאיננו בבית. כדי לחזק את מחויבותם הם נשבעו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם – תִּשְׁכַּח (תשותק) יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי (אאבד את יכולת הדיבור) אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי (אם לא אזכור אותך), אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍יִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". מאז אנחנו חוזרים על השבועה.

3. בראשית המאה ה־12 כתב רבי יהודה הלוי במעמקי גולת ספרד שיר געגועים לעירנו. הנה חלק מפתיחתו המפורסמת: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,/ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?" אכן, אסירי ציון היינו בגלויותינו השונות, וריה"ל שואל את ציון כמו בן את אמו, אם היא עוד זוכרת אותנו, אם עודנה מתעניינת בשלומנו. כי מצידנו, לא פסקנו מלזכור אותה ולהתפלל לבנייתה מחדש. ואז, כמו גולי בבל, הוא מצמיד את שירתו עם זיכרון העיר: "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך - אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". הוא מספר לנו מהיכן נובעת שירתו־נבואתו: מחלום שיבת ציון.

כ־850 שנה מאוחר יותר, לקראת יום העצמאות תשכ"ז, הגיעו השמועות הרעות על התקבצות צבאות ערב נגדנו למלחמה סופית. במוצאי אותו יום עלתה חיילת צעירה בשם שולי נתן על במת בנייני האומה עם גיטרה, ודובבה את גולי ציון. היא שרה מזמור געגועים חדש לעיר השבויה בחלומה, שבליבה חומה שהפרידה בין החלק הישראלי לחלק שבשליטת הירדנים. היא הזכירה את הבטחתו של רבי עקיבא לרעייתו: יום אחד, כשתהיה לי היכולת, אעשה לך "ירושלים של זהב". את התכשיט הזה, שירושלים חקוקה עליו, היו עוטרות נשים אמידות לראשן. אבל אחרי החורבן היתה להבטחה הזאת גם משמעות לאומית: לא נשקוט עד שנחזיר את העיר החרבה לתפארתה כקדם.

נעמי שמר, שכתבה את השיר, זכרה את ריה"ל ותיארה את מעיין שירתה על רצף אחד עם משוררי ירושלים שבכל הדורות: "הלא לכל שירייך אני כינור". ובהמשך שיבצה את שבועת גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב". וכך, בערב אחד התאחדו אזרחי ישראל בשיר אחד עם גולי בבל במאה השישית לפנה"ס ועם גולי ספרד במאה ה־12 לספירה. הם זכרו שגם הם גולים מעירם, אף שהיו כה קרובים אליה מעבר לחומה.

4. כחצי שנה לפני איחודנו עם עירנו, בדצמבר 1966, קיבל שמואל יוסף עגנון פרס נובל לספרות. הנובל הראשון שלנו בישראל הקטנה. גם הוא זכר את שבועת גולי בבל, ובטקס קבלת הפרס העלה את ירושלים על ראש שמחתו. וכך אמר באוזני העולם: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו - נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". במקרה נולדנו בגולת אירופה או תימן או צפון אפריקה ופרס. רק במקרה, בגלל אסון החורבן שהביא לפיזורנו בגלויות השונות. אין משמעות מיוחדת לקיום היהודים בברלין, ברומא או בניו יורק. הם חיים שם במקרה, מפני שבעומק הקיום שלנו כעם "דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים".

כיתר משוררי ציון, גם עגנון סיפר מהיכן נובע מעיין יצירתו־נבואתו: "בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל". זוכרים את הלוויים שסירבו לשיר על אדמת נכר? מעומק הסירוב הזה, שחייב אותנו לבניינה של ירושלים, צמח עגנון להיות סופר עברי בארץ ישראל וזכה לראות בתקומת עמנו ובשחרורה של עיר הנצח.

5. על ערש לידתה של איטליה כמדינה מודרנית ב־1861, עמד משה הס, אינטלקטואל יהודי שהתרחק מעמו. עכשיו, לנוכח תחייתה ביקש גורל דומה לנו. רומא עדיין לא היתה הבירה; הכנסייה שלטה בה עד 1870. בינתיים, ב־1862 פרסם הס את "רומא וירושלים", ובפתיחת הספר התנבא: "עם שחרורה של עיר הנצח על גדות הטיבר (רומא) יחל שחרורה של עיר הנצח על הר המוריה, ועם תחייתה של איטליה תחל תחייתה של יהודה". וכשבא בנימין זאב הרצל ואמר את מילות הצופן "ציון" ו"ירושלים", כבר היתה הקרקע מוכנה כמו קפיץ שנדרך במשך אלפי שנים, ועכשיו ניתן לו האות להשתחרר ולדחוף את העם הביתה.