החיים הם לא משחק ילדים

ספרו הקודם של ישי שריד, "לימסול", היקנה לו הצלחה בינלאומית נאה. הוא תורגם לשמונה שפות וזכה לפרסים יוקרתיים בעולם. בארץ, עם זאת, שריד נותר סוג של סופר אאוטסיידר - אולי בגלל ש"לימסול" היה רומן בלשי, אולי מפני ששילוב של עורך דין וסופר הוא מתאגר מדי לקליקה המקומית, ואולי כי כשאתה הבן של יוסי שריד, קשה לשכנע אחרים שאתה עומד בזכות עצמך. עם זאת, צריך לקוות שספרו החדש והשלישי של שריד, "גן נעמי", יתקן את העוול ויסייע לו להגיע לקהל קוראים רחב יותר בישראל. 

בניגוד לקודמו, "גן נעמי" אינו רומן בלשי אלא רומן ריאליסטי נוגה ונוגע ללב. במרכזו עומדת הגננת נעמי, שבמשך 25 שנה מנהלת גן ילדים בצפון הישן של תל אביב, לא רחוק מחוף מציצים. 

ביום בהיר אחד מופיע בחייה אדריכל ויזם תל־אביבי צעיר ומודיע לה כי עליה לפנות את הגן בהקדם, לטובת בניית פרויקט מגורים יוקרתי. כדי להיאבק על הצדק ולהוכיח כי בעל המגרש המנוח - מיליונר יהודי אמריקני - הבטיח לה שתוכל להפעיל עליו את הגן עד יום מותה, זקוקה נעמי לסכומי כסף אדירים, שאותם כמובן אין לה. 

אולם זוהי רק נקודת המוצא לרשת סבוכה של משברים ואכזבות במישור האישי, המשפחתי, הכלכלי והחברתי. לאט לאט נשאב הקורא אל עולמה הפנימי של נעמי ומגלה כי היא עזבה את הקיבוץ בנסיבות טרגיות, שהובילו לניתוק הקשר עם בנה ועם בעלה. 

הכתיבה של שריד היא לעיתים צ'כובית כמעט. הוא מצליח ליצור בעזרת מילים פשוטות תחושה קיומית מטלטלת. עלילתו מכאיבה מאוד, מייאשת, מתסכלת. התחושה העולה מן הספר היא כי לאדם הקטן אין שום סיכוי מול הכוחות הכלכליים החזקים המניעים את העולם. 

נעמי מבקשת לגדל את הילדים על ערכי האמנות והיופי, ברוח הגנים של העיר רג'יו אמיליה שבאיטליה. אך היא מגלה כי במציאות הערכים הישנים של הזיקה אל הטבע, הרוח והאמנות, פינו את מקומם לטובת הכסף הגדול. פרויקט הנדל"ן המבטיח לספק חוויה תל־אביבית "אותנטית" לרוכשים, מביא לכך שבפועל עוד פינת חן היסטורית בעיר (בגן צולם קטע קלאסי מתוך הסרט "מציצים") נמחקת לטובת מגדל יוקרה.

גם שאר הדמויות ברומן מתגלות כאוסף נלעג של כישלונות. שעיה, בנה של הגננת המיתולוגית שקיבלה את נעמי לגן, הוא משורר לא יוצלח שעובד כמגיה בעיתון; עו"ד גיורא ולנטין, היחיד שנעמי יכולה לעמוד בשכר הטרחה שלו, הוא אלכוהוליסט מובטל שאינו מסוגל להעניק לה הגנה בסיסית; ויוליה, עוזרת הגננת היפה, מתגוררת עם אמה בדירה קטנה בבת ים ויוצאת עם עבריין צעיר וטיפש שמרעיף עליה כסף ומתנות. התחושה העולה מן המפגש עם הדמויות היא כי בכל רגע עלול כל מה שבנו בחייהן להתמוטט ולקרוס.

בהתאם לרוח התקופה בספרות העברית העכשווית, גם "גן נעמי" סובל ממנה מעט מוגזמת של נוסטלגיה. נעמי נוטה לראות את הדברים כשחור מול לבן, וסבורה כי פעם היה טוב יותר ואילו היום הכל מנוכר ומונע משיקולי כסף: הקיבוצים הופרטו מזמן, ירושלים החילונית הפסידה בקרב מול החרדים, הנתק בין הורים לילדים אינו בר איחוי, התקווה לשלום בישראל של שנות ה־90 התחלפה בחשד הדדי מתמיד. דמותה של נעמי לא זוכה לפיתוח פסיכולוגי מורכב מספיק, וזה אולי הפספוס הגדול של הספר.

אף ש"גן נעמי" אינו ספר מתח, בליבו ניצבות שתי תעלומות מרכזיות המניעות את העלילה. האחת טמונה בשאלה כיצד ייתכן שמיליונר אמריקני חילוני למהדרין, שהבטיח לנעמי את השימוש בגן, מחליט לפתע, רגע לפני מותו, לרשום בצוואתו כי המבנה יוצע למכירה וכי ההכנסות יופנו לעמותה משיחית החותרת לבנות את בית המקדש השלישי. התעלומה האחרת היא מהי אותה טראומה איומה שהביאה לנתק בין נעמי לבנה ובעלה לשעבר.

מעניין לחשוב על "גן נעמי" בפרפראזה על סידרת הטלוויזיה "שובר שורות". גם בסידרה, כמו ברומן, גבר שמתקרב לגיל 50 מגלה שהחיים עומדים להביס אותו, כאשר מודיעים לו כי הוא חולה סרטן סופני. כיוון שהוא עובד כמורה בתיכון אין לו שום יכולת לעמוד בעלות הטיפולים, ולכן הוא מחליט לנצל את הידע הכימי שלו ולהקים אימפריה לייצור סם.

בעוד "שובר שורות" משתמשת בהומור שחור ובתפניות סוריאליסטיות כדי לערער על ההבחנה בין טוב ורע מוחלטים, "גן נעמי" מעמיד בסופו של דבר גיבורה שטוחה. שריד כמובן אינו זקוק למהלכים קיצוניים כמו בסידרה (אם כי הפלרטוטים שלו בספר עם העולם התחתון והימין המשיחי בהחלט בעלי פוטנציאל להתפתחויות נהדרות), אך חסרה בעלילתו מידת מה של מורכבות פסיכולוגית בייצוג הייאוש וחוסר האונים שעשוי להוליד מגע יומיומי עם החיים עצמם. 

עם זאת, למרות פגמיו, "גן נעמי" הוא ספר סוחף וכתוב היטב. הוא לוכד בצורה יפה, גם אם לא לגמרי חדשנית, את המתח שבין ישן וחדש, בין הווה ונוסטלגיה, בין כסף ואמנות, בין תקווה וייאוש ובין תעוזה וכישלון ידוע מראש. 

 

גן נעמי / ישי שריד; עם עובד, 260 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו