ימי גאולת הארץ

1.יש כוח בזמן היהודי לחלץ אותנו משגרת היום ולרומם את המבט מעבר לכאן ולעכשיו, כדי לשאוב נחמה ועידוד אל מול אתגרי התקופה. דור־דור ואתגריו.
בשחר קיומנו נצטווינו לשמור שחג הפסח, יום ההולדת הלאומי שלנו, יחול באביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח...". באביב, שבו הטבע קם לתחייה אחרי תרדמת החורף, נולד עמנו מרחם האימפריה המצרית. מכאן נצטווינו לספור שבעה שבועות ולחגוג עצרת ביום החמישים, הוא חג השבועות, שבו לפי המסורת קיבלנו במדבר את החוקה הראשונה. אם תרצו, נשמה נזרקה בגוף הלאומי כדי לעזור לו להלך בגיא צלמוות של עמים ולאומים, ולפעול לטובת האנושות.

בין הולדת הגוף הלאומי לנתינת הרוח בו, חל חודש אייר שבו התנקזו המון אירועים לאומיים, במיוחד בעידן המודרני: ראש לכולם הוא ה' באייר, יום ההכרזה של הקמת המדינה. העובָּר שנולד בתש"ח, נוצר 28 שנים קודם לכן, בין א' ל־ז' באייר בוועידת סן רמו (1920), שבה לראשונה מאז החורבן הכירו אומות העולם בזכותנו על ארצנו, והטילו על בריטניה מנדט להגשים את הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי לעמנו בארץ ישראל. לקראת סוף החודש, בכ"ח באייר (1967) שוחררה ירושלים העתיקה ואוחדה עם החלק המערבי שלה. בין י"ז לכ"ה באייר התחוללה שורת האירועים שסיימו את מלחמת העולם השנייה, החל מהתאבדותו של הצורר הראשי וכלה בחתימה על הסכם הכניעה הרשמי של גרמניה הנאצית בפני בעלות הברית.

ל"ג בעומר, הוא י"ח באייר, נותר זכר למלחמת העצמאות של עמנו מול האימפריה הרומית במרד בר כוכבא בין 132 ל־135 לספירה. המרד נכשל וגבה מחיר אדיר בנפש וברכוש, ולמעשה אזור יהודה התרוקן מיהודים למשך תקופה לא קצרה. בעקבות המרד, השלטון הרומי שינה את השם של הפרובינקיה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה". השגת העצמאות בעת החדשה באותו חודש היא בבחינת תיקון היסטורי.

2. בכל שנה בחודש אייר מסיימים לקרוא בחומש השלישי, "ויקרא", וגם זה מצטרף לתאריכים הלאומיים שמנינו, מכיוון שלקראת סופו מדברת התורה על היחס לקרקע מסוימת, אדמת ארץ ישראל שעליה קם הבית הלאומי. ראשית, מצוות השמיטה (מנוחת הקרקע מעיבודה בכל שנה שביעית), ולאחריה מצוות היובל (נוסף על מנוחת הקרקע, גם החזרת האדמות לבעליהן המקוריים בשנת החמישים).

בהמשך הפרק נאמר: " כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ (התרושש מנכסיו) וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ... וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ, וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ". אדם שהפסיד את הונו ולכן מכר את אדמתו, מצווה על קרוביו לגאול את נחלת אבותיהם ולהשיבה למשפחה. ואם אין לו קרוב היכול לגאול את אדמתו, מצווה עליו להתאמץ ולהשתקם מבחינה כלכלית, כדי שיוכל בעצמו לגאול את אדמתו. ואם אין לו קרובים וגם לא הצליח להשיג את הסכום, תישאר הקרקע ביד הקונה עד שנת היובל, ואז תשוב לבעליה המקוריים.

הפסוקים האלה לא נלמדו כמצווה פרטית בלבד, אלא בראש ובראשונה כמצווה לאומית. ארץ ישראל היתה שבויה ביד זרים וקראה לנו לגאול אותה, לדרוש את שחרורה. "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ", אמר נביא החורבן ירמיהו, והמשיך: "צִיּוֹן הִיא - דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ". כך היה במשך מאות רבות שבהן העם נמצא בתרדמה לאומית, ולא פעל לגאול את הארץ. עד שהתעוררנו וקמנו לתחייה. מהפסוקים האלה לקחו החלוצים בעידן המודרני את רעיון "גאולת הקרקעות".

3. במאה ה־19, לקראת סוף התקופה העות'מאנית, החלו יהודים לקנות אדמות בכסף מלא ממשפחות שרכשו את הקרקע מהטורקים זמן קצר יחסית קודם לכן. ב־1807 קנה הרב באג'יו, מיוצאי מגורשי ספרד, אדמות בחברון, וב־1834 קנה ישראל ב"ק מברדיצ'ב בהר מירון. ב־1839 רכשה משפחת עבו מאלג'יר אדמות בגליל, וב־1842 גאלה הקהילה הספרדית ביפו אדמות על גדות נחל איילון. ב־1855 קנה מונטיפיורי את אדמות משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. דוד ילין גאל את אדמות מוצא ב־1860, וב־1865 נרכשו קרקעות שכונת "מחנה ישראל" מחוץ לעיר העתיקה בעזרת תרומות שגויסו בקהילות היהודיות במרוקו.

ב־1858 החל הרב אליהו סלימן מני לגייס כספים מיהדות בוכרה ומהשר מונטיפיורי לשם גאולת אדמות בחברון, וב־1870 גאלה משפחת עבו כ־7,000 דונם אדמות חקלאיות בהר מירון, שעליהן התיישבו עולים מכורדיסטן ומצפון אפריקה. כך נגאלו אדמות פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, נס ציונה, יסוד המעלה, ראש פינה, זיכרון יעקב ועוד. כשהרצל הגיע עם תוכניתו המדינית, כבר עבדו יהודים את אדמת הארץ במקומות שונים מחוץ לארבע ערי הקודש, והוכיחו שאפשר להתקיים מעמל כפינו.

והארץ השוממה והחרבה, שנפדתה מיד שוביה, שבה לנעוריה והחלה לפרוח. היא נענתה לגואליה, וקיימה את דבר נביא הגלות, יחזקאל, שהתנבא שהארץ תשוב לפרוח ולתת פרי כשעם ישראל ישוב אליה: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ - לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ובתחילת המאה הרביעית קרא בתלמוד האמורא רבי אבא (שעלה ארצה מבבל למרות התנגדות רבותיו) את הפסוק כך: "אין לך קץ מגולה מזה". ורש"י, גדול פרשני התלמוד, ביאר את הדברים ממעמקי הגלות בעיר טרואה בצרפת: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ...".

מעבר לרומנטיקה

4. גם מגילת רות שנקרא בחג השבועות, המדברת על הולדת שושלת מלכות בית דוד, עוסקת בגאולת האדם והאדמה. רות המואבייה, גיורת שהתאלמנה, מבקשת מבועז, קרובה של חמותה נעמי, לגאול אותה - כלומר לשאתה לאישה - ובכך להקים זרע למשפחת אלימלך שנכחדה בגלות. היא מגיעה לבועז בלילה והוא אומר לה: "לִינִי הַלַּיְלָה; וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב - יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ - וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי ה'! שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר". זוכרים את הפסוקים ב"ויקרא" על גאולת הקרקע? ישנו גואל קרוב יותר מבחינה משפחתית, ועליו מוטלת המצווה קודם. אבל אם הוא לא ירצה בכך, כי אז נשבע בועז באלוהיו, שלא ישקוט עד שיגאל אותה.

מעבר לסיפור האישי והרומנטי, מדובר בהורי שושלת המלכות, ואם כן גם ההיסטוריה הלאומית מחכה לאיחוד הגורלי בין בועז לרות. לכן יש משמעות לאומית לדברים: הלילה הוא זמן הגלות, והבוקר הוא הזמן שבו מפציע עלינו שחר הגאולה. מתי זה יקרה? קחו את סכום האותיות "שכבי עד בקר" ותקבלו 708, הוסיפו ה"א הידיעה לבוקר ("הבקר"), ותקבלו 5,708, כלומר: התש"ח.