בין נקודת התורפה לפערים מול לוין: לנתניהו מחכה החודש פתח מילוט

הכנסת תחזור בשבוע הבא, 1 במאי, לפעילות, אולם עיני הכל נשואות ל־1 ביוני - היום שבו תהיה הכנסת אחרי העברת התקציב ואחרי אישור חוק הגיוס, ובהערכה שמהשיחות בבית הנשיא לא ייצא דבר - יהיה זה המועד שבו יצטרך ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריע לאן פניו: לרפורמה או למסמוס. ניצחון למחאת קפלן, או לתומכיו מפגיני גבעת רם.

נתניהו אמנם נחשב לאלוף הדחיות וחודש זה נצח במונחים של הפוליטיקה המקומית, אבל השחקנים הראשיים מסדרים את הכלים על הלוח כבר כעת. הדרמה, שמתחוללת מתחת לפני השטח בתוך הליכוד, צפויה רק להתעצם בשבועות הקרובים, אולי אפילו לכדי פיצוץ של ממש. את הרמזים הראשונים לכך ניתן לראות כבר היום.

עם הקמת הממשלה מינה נתניהו את יריב לוין לשר המשפטים והעניק לו את האפשרות לקדם רפורמה במערכת המשפט כרצונו. ראש הממשלה ידע מה כוונותיו של לוין, והאור הירוק שהעניק לו היה מוחלט. נתניהו, שחשש מתגובת נגד של היועמ"שית ונמצא במצב רגיש של משפט המתנהל נגדו, העדיף לרדת למדרון אחורי ולתת את ההגה ללוין. את הרפורמה אולי הוא חזה, אבל לא את תגובת הנגד של האופוזיציה. את האיומים בנזק כלכלי עוד צלח, כך גם את הלחץ הבינלאומי, הסיקור השלילי בעולם, הדאגה שהביעו באוזניו ראשי מדינות ואי־הזמנתו לבית הלבן, בניגוד לנוהל המקובל ובניגוד למה שהוא עצמו רגיל במשך שנות שלטונו.

הקש ששבר אותו היה הסרבנות. חששו כי המדינה תתפרק במשמרת שלו הביא אותו ללחוץ חזק על הברקס. והיה עוד משהו ברקע של כל אלה: פערים גדולים בתוך הליכוד, שהוזנחו כאשר היה מחוץ לאירוע ושאותם לא הצליח לסגור כאשר נכנס אליו עם אישור חוק הנבצרות. נכון לעכשיו, נתניהו סבור כי את המשוכה הגדולה והמשמעותית כבר צלח. טייסים וחיילים אחרים לא יוכלו לאיים שוב בסרבנות מבלי שהדבר ייתקל בתגובת נגד חריפה מצד המערכת - הצבאית והפוליטית, לרבות הרמטכ"ל ושר הביטחון.

אבל המשבר בליכוד עוד רחוק מפתרון. במשך שנים הלכו נתניהו ולוין יד ביד. לוין היה איש סודו של נתניהו, ניהל מטעמו את ההסכמים הקואליציוניים והיה האחראי הראשי לתחזוק גוש הימין גם בימים הקשים באופוזיציה. עכשיו נראה כי דרכיהם של השניים נפרדו.

לוין משדר כי למרות העיכוב, לא ויתר על הרפורמה. שגם אם אילוצי הזמן יחייבו לשים אותה כרגע בצד בגלל אתגר התקציב, ב־1 ביוני, כאשר התקציב יהיה מאחוריהם, הרפורמה בוא תבוא. עם כל הכבוד לשיחות בבית הנשיא, לא יצחק הרצוג ולא בני גנץ יקבעו אם תהיה רפורמה. עדיפה הסכמה, אבל אם לא - לקואליציה יש האצבעות הדרושות להעבירה בעצמה.

פתח מילוט

הטרמינולוגיה של נתניהו שונה. הביטוי שאותו החדיר בנאומיו ובראיונותיו לאחרונה הוא "הסכמה רחבה". ראש הממשלה מסרב להתייחס לשאלה מה יעשה אם לא יהיו בסופו של דבר הסכמות, ומשדר כי מבחינתו אין כרגע דרך אחרת. והנה זה פלא, בימים האחרונים החלו בכירי הליכוד להשתמש אף הם בביטוי "הסכמה רחבה" במסגרת נאומיהם. כך יואב קיש בטקס הענקת פרסי ישראל. דברים ברוח זאת נשמעו גם מפי השרים מיקי זוהר, אבי דיכטר, וכמובן יואב גלנט וניר ברקת.

אוחנה תומך נלהב ברפורמה, אבל בקרב המתפתח בין לוין לנתניהו הוא בחר צד באופן מובהק. גם קיש, שנמנה עד כה עם מקורביו הבולטים של לוין, זנח את קו "רפורמה עכשיו" של שר המשפטים ואימץ את טרמינולוגיית "ההסכמה הרחבה" של נתניהו.

השיא היה החלטתו של לוין להגיע לנאום בהפגנת הימין בירושלים, מהלך שהפך אותו, עוד לפני שההפגנה התקיימה, למי שלמעשה עומד בראשה. לוין לא רק אישר השתתפות, אלא פרסם בכל הפלטפורמות העומדות לרשותו קריאה לבוא ולהפגין. הוא מבין שבקרב מול נתניהו בתוך הליכוד ימצא את עצמו בעמדת מיעוט, אבל בקרב המצביעים, המתפקדים, וגם בקרב מצביעי יתר מפלגות הימין, התמיכה היא דווקא בקו שלו.

הימין רוצה את הרפורמה, ואם אנשי המחנה ייווכחו שמנצלים את השיחות בבית הנשיא למריחתה, עשויות להיות לכך השפעות משמעותיות בקלפי בבחירות הבאות. הדברים ניכרים בסקרים. השמאל עולה לא כי אנשים ממחנה הימין עברו לצד השני, אלא פשוט כי הם כבר לא מסוגלים לומר שהם תומכים במפלגות הימין אחרי שאלה אכזבו במשך ארבעה חודשים.

נתניהו, אף שהוא מקפיד לדבר על הסכמה רחבה ולתלות תקוות בשיחות הנערכות בבית הנשיא, לא קיבל עדיין החלטה מה יעשה ביום שאחרי פיצוץ השיחות ואישור התקציב. את הזמן שנותר לו עד אז, חודש וטיפה, הוא ינסה לנצל להיערכות מחדש. לבוא לאירוע בפעם הבאה מוכן יותר, אחרי שלמד את הסיכונים ואת תגובת הנגד, ומנוהל יותר, כלומר לא לאפשר ללוין ולרוטמן לנהל את האירוע, אלא לנהלו בעצמו.

באחת הפגישות שקיים עימו, שאל נתניהו את לוין איך הוא מתכוון להתמודד עם הרפורמה מבחינה הסברתית. לוין ענה לו שהוא מכין דפי מסרים ומפיץ לשרים. נתניהו נדהם. בשיחות עם מקורביו אמר שהוא ממש לא אהב מה ששמע, בלשון המעטה.

החודש הקרוב יעניק לנתניהו פתח מילוט. דיוני הרפורמה נעצרו, ויפנו את מקומם לדיונים על התקציב. גם המצב הביטחוני הנוכחי יאלץ, או יאפשר, לראש הממשלה לצלול לתוכו ולשנות את סדר היום באמצעותו. את ההחלטה מה יעשה אחרי אישור התקציב יקבל נתניהו כנראה תוך כדי תנועה, תלוי בפידבק שיקבל כתוצאה מהעיסוק בנושאים הכלכליים והביטחוניים.

הרבה תלוי אם ועד כמה יצליח לשקם את מעמדו בימין, יביא בשורות הקשורות ליוקר המחיה, יטפל בריבית העולה ויחלץ את ישראל מתחושת המועקה הכלכלית הגואה, ובמקביל גם ישקם את מעמדו כמר ביטחון ויטשטש את חוסר המעש שאפיין את התגובה הישראלית אחרי מתקפות חמורות של ירי טילים משלושה גבולות ועלייה חדה בטרור. ההערכה היא כי יעדיף להמשיך את העיסוק בנושאים אלה בפול־טיים גם בהמשך.

בינתיים הכיוון ברור - רק בשבוע האחרון נפגש נתניהו כמה פעמים בארבע עיניים עם גלנט, שר הביטחון שהוחזר, ועוד לא מעט פעמים בפורומים ביטחוניים נרחבים. בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא ביום העצמאות ישבו השניים יחד על הבמה ונראו נינוחים זה לצד זה, כאילו גלנט מעולם לא פגע בנתניהו ונשא נאום נגדו בעודו בחו"ל, וכאילו ראש הממשלה מעולם לא שיגר הודעה על כך שהחליט להעביר את השר מתפקידו - הודעה שבעקבותיה יצאו באותו לילה מאות אלפים לרחובות.

יחטפו בכל מקרה

נקודת התורפה של החודש הקרוב היא המחויבות של ראש הממשלה להעביר בזמן הזה גם את חוק הגיוס. עד כמה שאישור תקציב המדינה הוא בעל חשיבות מכרעת - החוק היחיד שלגביו יש סנקציה אם לא יעבור (הכנסת מתפזרת, מה שמוביל את כל הגורמים הפוליטיים לנצל עובדה זו ולמשוך לכל הכיוונים, לסחוט ולדרוש עד הרגע האחרון) - חוק הגיוס הוא אירוע שיוציא אנשים לרחובות.

וזה לא שהם לא יוצאים כבר עכשיו. אבל נושא הגיוס הוא אפילו רגיש יותר מהרפורמה המשפטית. גם אנשי ימין, כולל ליכודניקים ואנשי הציונות הדתית, לא אוהבים את העובדה שחרדים לא מתגייסים לשירות צבאי. נכון שיש הבדלי גישות - אלה רוצים גיוס בכפייה ואלה מאמינים בהידברות עם המגזר - אבל בניגוד לרפורמה המשפטית, הדבר לא בנפשם של אנשי מחנה הימין. הם יסייעו לחרדים בגלל השותפות איתם והברית הפוליטית עם נציגיהם, לא כי הם מאמינים בדרכם.
ולא רק בגלל השותפות הפוליטית והברית ארוכת השנים.

כמו שהסקרים האחרונים מדביקים את חלקי הקואליציה זה לזה, כך ככל שההפגנות והתבטאויות הפוליטיקאים יהיו קיצוניות יותר נגד החרדים, כך ירגישו בשאר המפלגות צורך עז יותר לצאת להגנתם. ובצדק. לעיתים הקריאה לשוויון בנטל לוקה בלא מעט צביעות. נגד הערבים, למשל, אין כמעט קריאות כאלה, אף שגם שיעור המתגייסים מביניהם לא שונה מאוד מזה של החרדים - לא לצה"ל ולא לשירות אזרחי.

לגבי הערבים ההשתמטות קלה בהרבה משל החרדים. הם לא צריכים לחתום על כלום או להישאר במסגרות כלשהן עד גיל 26. לחרדים עומדים להוריד את גיל הפטור ל־22 עם החוק החדש. לערבים גיל הפטור היה ונשאר 18. והפגנות אין.

אלה שמפגינים נגד חרדים שלא מתגייסים, הם גם אלה שזועקים חמאס כאשר הצבא נעשה דתי מדי לטעמם. כשחיילים דתיים לא מוכנים לשמוע הופעה עם שירת נשים, מתעקשים לומר בתפילת יזכור "יזכור א־לוהים", ולא "יזכור עם ישראל", כשקצין מעז לכתוב באיגרת לחייליו את המילים "בעזרת השם", שלא לדבר על הגדוד החרדי "נצח יהודה", שכבר הפך בעיני רבים מהם למיליציה ימנית קיצונית, זרוע של סמוטריץ' ובן גביר.

וכך, ממש כמו הבדיחה על השפן שחטף מכות אחרי שנשאל "למה אין לך כובע?" אף שעשה הכל כדי לרצות את תוקפיו, כך החרדים יחטפו בכל מקרה. בין שיתגייסו ובין שלאו.

הממלכתיות ניצחה

למרות הציפיות, החששות ובניית המתח סביב טקסי הזיכרון בבתי העלמין ובטקס הדלקת המשואות, כל אירועי השבוע האחרון עברו בסך הכל בשלום יחסי. העימותים בתוך בתי הקברות לא חרגו מכמה קריאות ביניים וקולות מחאה רגעיים שכמותם היו גם בשנים קודמות, ולרגע היה נדמה שאפשר גם אחרת. שיש מי שמלבה את האש בשל אינטרס, ויש את המציאות עצמה.

מה שקרה בבתי העלמין, וכן בטקס המשואות שעבר חלק וללא קריאות והפגנות, כולל בזמן נאומו המוקלט של נתניהו ונוכחותו הפיזית במקום, הוא ההסבר הטוב ביותר להתרסקות של יאיר לפיד אל מול התחזקותו של בני גנץ. לפיד לא בא לטקס, ועשה זאת בהפגנתיות. גנץ דווקא הגיע ונראה מחויך ומרוצה. בעוד לפיד מנסה לעמוד בראש מפגיני קפלן וצונח, גנץ מתנגד לרפורמה בממלכתיות, ומזנק.

אם הדבר היה תלוי בלפיד, ייתכן שהיה מחשב מסלול מחדש. מצטרף לקו המתון, קו שבו דבק אגב כאשר נכנס לפוליטיקה כשביקש לנסח מחדש את המרכז הישראלי וליצוק בו תוכן שיבדיל אותו מהשמאל.

אבל לא בטוח שהוא עדיין יכול לעשות זאת, לא בעת הזו ולא במצב הנוכחי. לפיד נדחק לקצה השמאלי. למקום שבו מפלגות מתמוססות ומתפיידות בחשיכה. למקום שאליו נסחפה מרצ, וכעת מפלגת העבודה. ללא שינוי כיוון או תרחיש בלתי צפוי, גורלה של יש עתיד יהיה תלוי על בלימה.