בשאון ימיי הצעירים רציתי להיות קיבוצניק, או מושבניק, איש אדמה ורוח, להיות ולהיבנות בדמות הישראלי הנכון, הבנוי מרגבי אדמה, שלו מעדר ועוזי במקום ידיים ושירי פושקין בפיו. שעות בית כנסת רבות תהיתי בין הסידורים איך זה מרגיש להיות זה שנולד לצד הים ועלה מן הרפת, ההוא שהלך בשדות כדי לאהוב בגורן או בפאב, להתערבב עם מתנדבות מוזהבות בבריכה או לעשות מתיחות למנהיגי הארץ ליד בית העם בנהלל, להיות בין "הטובים והצודקים" שבזכותם ארץ חמדת אבות הפכה לארץ בנים חומדים וממשיכים.
איך יכולתי שלא? כל מקום שעיצב את דעתי - בתי הספר, הטלוויזיה, העיתונות או הטקסים הממלכתיים - שידר, כתב או אמר לי מפורשות: אלו החלוצים! אלו המקימים! אלו המושלים ואתם הנמשל, אז "תגידו תודה שהעלינו אתכם ארצה בכלל". לימים, כשהגיעה המעטפה החומה אל תיבת דואר ביתי, הפכתי לחבר בגרעין נח"ל ייעודי. ניסיון נואל להלבין את עורי עם מלח הארץ - ככה זה כשאתה פלפל הארץ וכורכום שיכונים.
אך כל זה נעלם כדשן דאשתקד כשקראתי לראשונה בגיל 18 את ספרו הראשון של מאיר שלו - "רומן רוסי". קראתי אותו כמו טלנובלה ציונית וטרגי־קומדיה משפחתית. לפרקים זה קרע מצחוק, בחלקים אחרים הכאיב כמו גורל, אבל זה היה מהמם כמו בימים שלפני ה"מאמם". הכל היה שם בול במקום הנכון, כמו גלויה שנשלחה אלי מארץ ישראל האחרת. מהאיור על הכריכה ועד לשם ההוצאה, עם עובד, הכל התחבר לפסיפס ישראלי שתיאר בצחוק ובדמע את אחורי הקלעים של המיתוסים הציוניים.
הסיפור והשפה היו גשר שחיבר עבר שלא היה לי להווה שבעט בי בצלעות. קראתי אותו כאחוז תזזית. בתשוקת עלילות לפני השינה, בחדוות הדרכים ובתסכול הדפים המתקצרים אל סופם, עד שהגעתי לסוף. ואז קראתיו שוב ושוב. שני דברים הבנתי: הראשון - עלי לעזוב את גרעין הנח"ל, ומייד. השני - שטולסטוי טעה. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך ורק מפני שאין באמת דבר כזה "משפחה מאושרת". שלו צדק - כל המשפחות משוגעות, וכל משפחה משוגעת בדרכה שלה.
עשורים לאחר מכן, שרתי את שירי מדבר חיי ב"ימי שירה במדבר", במדרשת שדה בוקר. תוך כדי הופעה הבחנתי במבט עגול משקפיים, תמה כחודר, בוחן או מבקר. גבה אחת בטוחה, השנייה עולה כמפקפקת, והחיוך הדק הזה, שנע דרך קבע בין אירוניה להשתאות. ירדתי מהבמה, ניגשתי אליו ישירות, ועוד בטרם הספיק לומר דבר, אמרתי: "מאיר, אני חייב לך תודה גדולה. בזכות 'רומן רוסי' לא הפכתי להיות מושבניק או קיבוצניק. שחררת אותי מתסביכי המיתוס הציוני". שלו צחק והפטיר: "תודה, גם אם זו מחמאה מפוקפקת במיוחד". זו היתה אחת מהמורכבויות הגדולות שביצירתו. שלו פרם את המיתוסים הישראליים לגחמות אנוש, המיר את סיפורי הגבורה הגדולים לשוקת תשוקות שבורה של בני אדם ובנות חווה.
אך עיקר הצלחתו וכתיבתו של שלו היה ביכולת שלו לפרק את המיתוס העל־אנושי ולהמיר אותו במיתוסים אנושיים. כאילו אמר: "חברים, גם בלי הפאתוס המוגזם, עדיין בל נשכח שהמקום הזה הוא פלא". בסופם של יום ושעה טובה, כסופר, שלו היה מגדולי האוהבים של הישראליות ושל המדינה. גם אם כפובליציסט הרבה למתוח עליה את שבט ביקורתו, לעיתים בחומרת יתר והרבה מעבר. את הפער בין שלו הפובליציסט לבין שלו הסופר הסברתי לעצמי דרך אמירתו של עמוס עוז: "כשיש לי דעה אחת על נושא, אני כותב מאמר בעיתון. כשיש לי שתי דעות, אני כותב ספר".
מקרוב היתה לשלו כריזמה גדולה מגובהו. לעיתים הוא נראה כמו חלק מגיבורי ספריו: תלושים מחוברי זיכרונות, קרועים שלמי דרך, אינסוף תהיות ומלוא היקום תשובות. משהו בשלו שידר בו־בזמן את המתח בין היהודי הגלותי לגבר הישראלי. כאילו היה תולדת הכלאה מוזרה בין וודי אלן לשלמה ארצי.
שלו דיבר בידענות עיקשת גדולה מהעידן הפרה־ויקיפדי על החי, הצומח והדומם. על האנושי והאנוש בארץ המוזרה הזאת. אולי היה זה בשל עברו כמראיין ב"שעה טובה", אך בניגוד להרבה יוצרים שמפלס מי האגו כיסה את אוזניהם מלשמוע - שלו ידע להקשיב לבן־שיחו בסקרנות אמת. זה אמנם לווה במבט פוליגרפי ובהרמת הגבה המפורסמת שלו, אך התחושה היתה שהוא איתך לגמרי, גם אם בו־בזמן היה בזמן ובחלל משלו. חשתי שבזמן שהוא מדבר על ספריו הקודמים הוא כותב את ספרו הנוכחי, ושאם לא תקפיד בדבריך - אתה עלול למצוא את עצמך בתוכו.
בשנים שלפני תוכנות המסרים המיידיות, ימי השירה במדבר נגמרו בהחלפת מספרים ודיסקים. עד שכמה שנים לאחר מכן הזדמנו שוב לסלון ספרותי בדרום, הפעם של מכון מנדל בנגב. שלו הוזמן לדבר על ספרו הדרומי, "ביתו במדבר". כשהשתתקו כחכוחי גרון המכובדים, החל שלו לתאר את המדבר - אבל לא את זה שהכרתי. שלו שקע בתיאור צוקים, צמחי מרפא ומחסה, אמירות של בדואים חכמים, ציפורים בלהט חיזורן הוורוד, ומהם דגמי הג'יפים האידיאליים לנסיעה בנקיקים.
אבל מה עם הבית מ"ביתו במדבר", תהיתי ביני לבין עצמי, מה עם האנשים שבמדבר? כל אלו שגרים בערים שבין הצוקים והנקיקים? מה עם בתיהם במדבר? שלא לומר - שיכוניהם?
סביר להניח שבשלב זה מתפקעים ורידי אינקוויזיציה בראשם של כמה מהקוראים, וכבר מוסקות המסקנות, והנה העצים מוכנים ל"אוטו דה פה"- הלנו אתה אם לצרינו? האם זה עוד כותב מזרחי רודף פריפובים שבא להיכנס באליטה דרך יצירתו של שלו? ובכן, ממש לא. הייתי ונותרתי אוהב גדול מאוד של יצירתו וכתיבתו.
בהפסקה נעמדנו ליד פינת הקפה בקומה התשיעית של מגדלי הרכבת, מעל לתחנת הרכבת המרכזית בבאר שבע. דרך החלונות הגדולים עשיתי לשלו סיור שחקים מודרך בעיר ילדותי.
מתחתינו נשקפה עיר בזינוק נחשוני מעלה. מנופים חגו על צירם, בניינים צמחו לאיטם, והחיים רחשו מתחתם במלוא חדוות קיומם השמשי. יהודים ובדואים, חכמים כטיפשים, פסעו לצד המזרקות. דוכני הפלאפל והסלולר המו אנשים, שחיפשו קצת חום ותקשורת ביום שישי חורפי ונעים שכזה.
עיניו של שלו, במבט חכם וינשופי, בחנו אף הן את הנוף שנשקף מאותם החלונות ממש, אך ראו דבר אחר לחלוטין ממני. הבקיאות המרשימה שלו בכל דרכי הוואדיות לעומת הכתם העיוור שהיוו הערים שבין לבין, הבהירה לי שכמספר האנשים החיים כאן - כך מספר המדינות שיש כאן. גם כשראינו את אותה התמונה הישראלית, הפוקוס במשקפי הצילינדר שלנו שונה לחלוטין.
כל רחוב וסמטה בעיר סיפרו לי עשרות סיפורי בטון, רוח וחול. אך שלו ראה את עירי ואת חיי האנשים בה כמו גיבור ספרו "עשו", המעדיף את טשטוש העולם, כפי שהוא מדמיין אותו, על פני דיוק משקפי המציאות.
בשנים האחרונות יצא קצפם של כמה ממפרנסי ומתפרנסי אנשי ממסד התרבות בארצנו, שדרשו גיוון טכני, עדתי ותרבותי (או בקיצור - טעו"ת) בתוכני העשייה של יוצרים כמו שלו. מעבר לדרישה המשעשעת, הרואה בהזיה משוללת היגיון כזו בקשה לגיטימית, צריך לומר - לא על שלו היתה מוטלת המלאכה לתקן חטאי עבר של המדינה. שלו כתב וסיפר את ארץ ישראל שהכיר, ועשה זאת בכישרון עצום של בעל מלאכה מיומן.
שלו היה סופר שידע להעמיד גיבורים שלא רצית שייעלמו בסוף הספר, ועלילות שייחלת לסופן - אך לא רצית שיסתיימו. שלו הותיר לנו גוף יצירה שהוא אות ומופת, מילה ופליאה, משפטים ומתווים לסיפורים ישראליים אוהבי אדם, ואישה, טבע ואדמה, ארץ ושמיים, ובעיקר - את כל המשפחות המשוגעות שנלכדו בארץ המיוחדת הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו